מתחילת המלחמה הפכו הילדים שלנו, בני 14, 12 ו־8, לתלותיים מאוד. הם נצמדים אליי ללא הפסקה כמעט. אני נושאת בעיקר הנטל בבית, בעלי עובד בבית חולים שעות ארוכות, וכשהוא בבית – הוא רובץ מול הטלוויזיה. גם בימים רגילים המצב דומה, אבל כעת אני זקוקה לו יותר והוא לא בעניין. איך משנים את ההתנהגות שלו?
רות בן־ציון שכטר עונה: "הימים העכשוויים קשים מאוד ומכבידים על תפקוד כל בני הבית. במצב שכזה כולם יחד אמורים להתארגן כדי לאפשר תפקוד אופטימלי לנוכח מה שקורה.
לדברייך, גם לפני המלחמה החלוקה ביניכם הייתה שאת אחראית על הילדים יותר ממנו. כעת, כשהתנאים השתנו, את מבקשת שגם חלוקת העבודה תהיה שונה.
להבנתי, הדרך היחידה לקדם את העניין היא לנהל שיחה רצינית - לא כזאת של 'חיסול חשבונות' והטחת האשמות, אלא שיחה שבה את מצביעה על הקשיים העכשוויים ומבקשת שיתוף פעולה ספציפי. אל תדברי בסיסמאות, אלא תציגי את הקשיים והציעי דרכי פעולה אפשריות.
אני יכולה להניח שאת מבינה ללבו, שכן הוא עובד קשה בבית החולים ומעוניין בשקט נפשי ובמנוחה עם שובו הביתה, אולם בתקופה חריגה שכזאת הוא נדרש להתאים את עצמו למצב.
ייתכן שתגיעו להסכמות, אבל עלייך להביא בחשבון שאם את דורשת שיתוף מלא במטלות, הרי שיכולות להיות לו מחשבות ודעות משלו, שלא בהכרח ימצאו חן בעינייך. וכן, אולי תיאלצי לקבל חלק מדבריו.
החשוב הוא ששיחה שכזאת לא תהיה יחידה אלא חלק מתהליך שבו תיצרו שיתוף פעולה חדש בקשר למשפחה ולילדים".
רות בן־ציון שכטר היא מטפלת משפחתית, זוגית ומינית.
