שובר לב להודות, אך הסיפור הזה הוא כרוניקה ידועה מראש: לירון בלסי, שהוריה התקשו לגדל אותה, עברה בגיל שמונה לגור אצל אחותה הבכורה ובעלה הטרי. כמה שנים מאוחר יותר, החל גיסה לפגוע בה מינית עד שהגיעה לגיל 16 ועזבה את ביתם. היום, כשהוא מרצה את עונשו כבר שנה וחצי, היא החליטה לצאת בהרצאות, לחלוק את הדרך מעוררת ההשראה שעשתה ולספר את סיפורה. "השתיקו אותי שנים", היא אומרת. "מאז שהמעשים התחילו, עד הסרת צו הפרסום על הפרשה. כשכבר היה מותר לי לדבר, הרגשתי שאני רק רוצה להוציא את זה. אחרי כל כך הרבה שנים, אני רוצה להגיד 'די, הבושה כבר לא אצלי. אני לא עשיתי כלום'. אני גם לא מוכנה יותר להסתתר. בגלל זה אני מתראיינת בשמי ובפנים גלויות".
נפלא שאת לא מרגישה אשמה יותר, סינדרום של נפגעות רבות.
"אני לא מרגישה מאה אחוז ככה. אני מפמפמת לעצמי כל הזמן שלא עשיתי כלום, שאני צריכה להרגיש אפס אשמה. זה האידיאל, המטרה הסופית שאני רוצה להגיע אליה".
עוד כתבות בנושא בערוץ לאשה
חשבתי שהגעתי למקום יציב
בלסי (25), דתייה לאומית, מורה בבית ספר יסודי ובעלת תואר ראשון בהוראת לשון וחינוך מיוחד, נשואה כבר חמש שנים לדודי (26), כותב תוכן שיווקי. השניים מתגוררים ברמת־גן. כשהיא מתחילה את סיפורה, היא לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לדבר בקול חזק וברור. "אני הבת הקטנה מתוך שלושה. נולדתי במשפחה חילונית, אבל בשלוש השנים הראשונות לחיי גרנו באלון־מורה כי אבא שלי השתתף שם בתוכנית לשיקום האסיר. אחרי זה עברנו לפרדס־כץ".
"אחרי כל כך הרבה שנים, אני רוצה להגיד 'די, הבושה כבר לא אצלי. אני לא עשיתי כלום'. אני גם לא מוכנה יותר להסתתר. בגלל זה אני מתראיינת בשמי ובפנים גלויות"
איך נראו החיים שלך לפני שהוציאו אותך מהבית, בגיל שמונה?
"אבא שלי היה בבית סוהר, הייתה תקופה שעברנו ממלון למלון כדי שלא יעצרו אותו ולא שלחו אותי לבית ספר. אבל למרות הכל, היינו מאוד קשורים. קיבלתי ממנו חום ואהבה והייתי מבקרת אותו בכלא. אמא שלי עבדה כקופאית בסופר ותפקדה, אבל בלילות היה לה קשה. היא התנהגה שונה. פחדתי מזה. בגיל שמונה ההורים התגרשו ואני נשארתי לגור עם סבתא ואמא שלי. המצב של אמא שלי הידרדר ועברתי לגור בירושלים עם אחותי בת ה־21. היא חזרה בתשובה, התחרדה ונישאה. באותה תקופה היה לה תינוק אחד ובעלה, אברך בן 19, עבד במשרה חלקית במסעדות".
רצית להישאר אצלה?
"היא הייתה אמורה לקחת אותי רק לכמה ימים עד שיירגעו הרוחות, אבל הרב שלהם אמר לה שתיקח אותי אליה. שמחתי והתרגשתי שיצאתי מהבית. חשבתי שהגעתי למקום יציב, שאחותי בזוגיות טובה ושסוף־סוף יהיו לי חיים נורמליים".
2 צפייה בגלריה
"nרגישה שלדבר על הסיפור ירפא אותי לאט־לאט"
(צילום: יאיר שגיא, סטייליסטית: מור שור, מטפחת מעוצבת: מירב מרגליות )
שאלתי: מי יחבק אותי עכשיו?
אבל המציאות הייתה אחרת. לא רק שבלסי נכנסה באחת לעולם נוקשה מאוד, אלא שגם מי שהיה אמור להעניק לה חום, אהבה וביטחון, פגע בה. "גרנו בבית של 45 מטר. ישנתי בחדר עם התינוק. לימים, זה הפך לחדר של כמה ילדים ושלי, שהכיל מיטת קומתיים, לולים ומזרנים. לא היו מחשב וטלוויזיה בבית. ביום הראשון שלי שם כבר לקחו אותי לקנות בגדים והתחלתי ללכת עם חולצות ארוכות וחצאיות. רשמו אותי לבית ספר חרדי. היה לי קשה. התגעגעתי למה שהכרתי".
"הוא היה מושך לי בחצאית וצובט אותי בטוסיק ואני הייתי בורחת. הוא צחק אז גם אני צחקתי. לא הבנתי שזה לא בסדר. שמחתי שיש יחס"
נתנו לך להרגיש בבית?
"אחותי היא אדם יותר סגור ובעלה הוא זה שהביע כלפיי חיבה. ראיתי בו דמות אבהית ומגוננת, אבל מהר מאוד, הם לקחו אותי לשיחה ואמרו שהרב אמר שלגיסי אסור לגעת במי שהיא לא באמת הבת שלו".
נשמע שהרב היה מאוד מעורב במה שקורה אצלכם בבית.
"אחותי ובעלה השתייכו לקהילה של חוזרים בתשובה, ואותו רב כריזמטי הנהיג אותם. הוא היה מעורב מאוד בחיי המשפחות בקהילה. אחותי וגיסי שאלו את דעתו בכל דבר, וצייתו".
"הייתי ילדה חרדית שלא למדה חינוך מיני ולא ראתה בטלוויזיה קשר בין גבר לאישה. הבנתי שזה לא בסדר, אבל לא הבנתי עד כמה"
היית בקשר עם ההורים שלך?
"אבא שלי התגורר בירושלים עם בת זוג חדשה וביקר אצלנו פעם בשבוע. הקשר עם אמא חודש וחזרנו לדבר בטלפון. היא השלימה עם העובדה שאני נשארת אצל אחותי. לאט־לאט הבנתי גם אני שזה הבית החדש שלי".
הפגיעות התחילו אחרי כמה שנים שהתגוררה בבית אחותה. "הוא היה מושך לי בחצאית וצובט אותי בטוסיק ואני הייתי בורחת. הוא צחק, אז גם אני צחקתי. לא הבנתי שזה לא בסדר. שמחתי שיש מגע אוהב, שיש יחס. בגלל שידעתי שבעולם הדתי החדש הזה שהגעתי אליו אסור לגעת, סיפרתי לחברה שהתגוררה בבניין שלנו על המשחק שלנו. היא סיפרה לאמא שלה. כשזה נודע לגיסי, הוא אמר לי שאסור לי לדבר על זה עם אף אחד, אחרת הוא יפסיק לשחק איתי".
עם הזמן, המעשים החמירו. "בסביבות גיל 14 הוא התחיל לגעת בי מעל הבגדים ואז עבר למגע מתחת לבגדים".
"זה היה קורה כשאחותי לא בבית. לפעמים בלילה, בחדר שלי ושל הילדים, כשהם כבר ישנו. בגיל 15 היא רצתה שאעבור לפנימייה, אבל גיסי התנגד"
בגזר הדין שניתן ב־2017 בבית המשפט המחוזי בירושלים מתוארות עבירות של מעשי סדום ומעשים מגונים. "הכי גרוע הוא שהמעשים תמיד הגיעו עם 'אני אוהב אותך'. אף פעם לא באלימות. הוא אמר שהוא בחיים לא יעשה שום דבר שיפגע בי. זה דופק את המוח. הוא צייר מצב כאילו אנחנו זוג מאוהב. התחלתי להרגיש אליו רגשות. בטיפול שעברתי, הבנתי שזו הייתה תסמונת שטוקהולם. זה אחד הדברים שיותר קשים לי בכל מה שעברתי".
מתי הבנת שמה שקורה הוא איום ונורא?
"הייתי ילדה חרדית שלא למדה חינוך מיני ולא ראתה בטלוויזיה קשר בין גבר לאישה. הבנתי שזה לא בסדר, אבל לא הבנתי עד כמה. הייתי מאוד טובה בלימודים ואז התחלתי להידרדר. היו לי התקפי אסטמה תכופים, בגיל 14 כבר אובחנתי עם פיברומיאלגיה, הייתי תשושה, דיכאונית, עם כאבי שרירים בידיים וברגליים. הרופא אמר שזה נפשי".
"התחלתי להידרדר. היו לי התקפי אסטמה תכופים, בגיל 14 כבר אובחנתי עם פיברומיאלגיה, הייתי תשושה, דיכאונית, עם כאבי שרירים בידיים וברגליים. הרופא אמר שזה נפשי"
איך בבית קטן, אחותך לא שמה לב שמתרחש משהו חריג כזה?
"זה היה קורה כשהיא לא בבית. לפעמים בלילה, בחדר שלי ושל הילדים, כשהם כבר ישנו. בגיל 15 היא רצתה שאעבור לפנימייה, אבל גיסי התנגד. היא עירבה את אחי שיעזור לה בזה, אבל זה לא עזר לה. באותה תקופה היא לקחה אותי לשיחה ואמרה לי שעוד שנתיים כבר יחפשו לי חתן. היא הודיעה לי את זה בהתרגשות ואני רק ראיתי שפתיים זזות כמו בסרטים. אמרתי לעצמי 'אוקיי, אני צריכה להתחתן עם מישהו וזה לא גיסי, אז מה אני עושה?'".
הקלטתי את שיחת הטלפון
הרגע ההוא שבו אחותה של בלסי הודיעה לה שבקרוב תצא לשידוכים היה הרגע שבו האסימונים נפלו בזה אחר זה, ברעש מחריש אוזניים. "ידעתי שלא נוכל להפסיק את זה כל עוד אני אמשיך לגור אצלם. הרגשתי מלוכלכת. הכי מלוכלכת. הבנתי שאני צריכה לצאת משם כמה שיותר מהר".
"הרב אמר לנו משפט אחד: 'אני יודע מה אתם עושים. תפסיקו'. הוא אמר לי לצאת מהחדר והמשיך לדבר עם גיסי, שיצא בבושת פנים. זהו, לא מדברים על זה יותר. טואטא חזרה מתחת לשטיח. גיסי המשיך את המעשים שלו"
ביקשת לעזוב?
"הייתי מאוד לא עצמאית, כפופה למה שאומרים לי לעשות. בתחושתי, המסר היה 'תגידי תודה שאת אצלנו'. לא הרגשתי שיש לי מסוגלות לקום וללכת. עד אותו רגע, אפילו לא עליתי לבד על אוטובוס מחוץ לעיר. עשיתי הכל בבית. הרדמתי את הילדים, קמתי בלילה להאכיל את התינוקות, קילחתי, גיהצתי. הבנתי שאני צריכה לייצר קרייסס כדי שישלחו אותי משם. התחלתי לחזור מאוחר הביתה. סירבתי לשמור על הילדים. קיבלתי שיחה מהרב שאמר לי שההתנהגות שלי לא מקובלת בקהילה. הם היו בטוחים שאני יוצאת עם בחורים. הרב הודיע לי שיתחילו מעקבים אחריי. סיימתי את השיחה רועדת מפחד, אבל ידעתי שאני צריכה להמשיך למרוד אם אני רוצה שישלחו אותי משם".
ומה קרה אז?
"אחותי הודיעה לי שהרב רוצה לפגוש את גיסי ואותי. נסענו אליו בדממה. הייתי במתח מטורף - מה היא יודעת, מה הרב יודע. אחותי חיכתה בסלון הבית שלו וגיסי ואני נכנסנו לחדר חשוך. כבר היו שני כיסאות, והרב ישב מולנו. הוא אמר לנו משפט אחד: 'אני יודע מה אתם עושים. תפסיקו'. הלב שלי התחיל לדפוק. הבעל של אחותי לא אמר כלום. אני לא הגבתי. רק חשבתי 'שיט, הסוד שלנו התגלה'. הרב אמר לי לצאת מהחדר והמשיך לדבר איתו. גיסי יצא בבושת פנים. זהו, לא מדברים על זה יותר. טואטא חזרה מתחת לשטיח. גיסי המשיך את המעשים שלו. רציתי להגיד לו 'איך אתה ממרה את פיו של הרב?'. אבל לא אמרתי כלום".
אחותך העלתה את זה?
"לא היה שיח ביני ובין אחותי. ערב אחד שוב חזרתי מאוחר. התחיל ריב מטורף. לקחתי תיק וארזתי דברים חשובים. הודעתי לאחי שאני באה אליהם. אשתו והוא קיבלו אותי בזרועות פתוחות".
סיפרת לאחיך מה קרה?
"לא סיפרתי כלום".
"התגעגעתי לאחיינים שלי. התקשרתי לאחותי אחרי שלא דיברנו כל אותה התקופה וביקשתי לפגוש אותם. בסיום השיחה הבנתי שבחיים לא אראה אותם יותר"
לאחר חודש אצל אחיה וחודשיים באומנה אצל משפחה מיטיבה, עברה בלסי לפנימייה דתית בדרום הארץ. לקח עוד שנה וחצי עד שהבינה שנפגעה מינית בידי הגיס. "בהתחלה התמודדתי עם המון אשמה ופחד שהזוגיות של אחותי וגיסי תתפרק בגללי. בגיל 17 וחצי, באחת השבתות שנשארתי בפנימייה הזיכרונות הציפו".
מה היה?
"התגעגעתי לאחיינים שלי. התקשרתי לאחותי אחרי שלא דיברנו כל אותה התקופה וביקשתי לפגוש אותם. בסיום השיחה הבנתי שבחיים לא אראה אותם יותר. בלילה חלמתי שבעלה של אחותי תוקף אותי והתעוררתי בוכה. חברה שישנה איתי בחדר קמה וראתה שאני בהלם. היא קראה בשמי וכשלא עניתי, היא ניערה אותי. סיפרתי לה. פעם ראשונה שהוצאתי את זה מהפה.
"בצאת השבת, נסעתי לאחי וסיפרתי לו ולאשתו. חששתי שלא יאמינו לי. התגובה שלהם הפתיעה וחיזקה אותי. הם היכו על חטא שלא הבינו קודם. החלטנו שאלך לטיפול כדי להתחזק ושאחרי זה אחליט אם להגיש תלונה במשטרה. בבוקר גיסתי אמרה לי שאולי כדאי להתקשר לפוגע ולהקליט אותו. הכנתי על דף את מה שאני רוצה להגיד לו. התקשרתי אליו, הקול רעד לי ואמרתי לו 'אתה זוכר שפעם אמרת לי שיבוא יום ואשנא אותך? אז תדע שהיום הזה הגיע'".
סיפרתי לפסיכולוגית
זמן קצר לאחר שהחלה טיפול פסיכולוגי, המטפלת הודיעה לה שחלה עליה חובת דיווח, כי בלסי עדיין קטינה. "הרגשתי שעולמי קורס עליי. אחותי היא אמא לילדים, איך אעשה לה את זה? איך אעשה את זה לאחיינים שלי ואכניס את אבא שלהם לכלא?"
ואז התקשרו מהמשטרה?
"בהתחלה חשבתי שלא אשתף פעולה, אבל אז התחלתי להריץ אחורה את החיים שלי בבית שלהם. אמרתי לעצמי שאם הוא פגע בי כשהקשר הראשוני התחיל כקשר אבהי וטהור, מי ערב לכך שהוא לא יפגע בילדיו או בילדים אחרים? נכנסתי למוד לוחמני. החלטתי להגיד את האמת".
בטלפון הבא, אחרי שנחקרה במשך שעות במשטרת ירושלים, ביקשו ממנה להגיע לעימות בו ביום. "החוקרת שאלה אותי אם אני מסוגלת. רעדתי, אבל אמרתי לה שאני באה".
מעמד מאוד לא פשוט, ועוד לנערה בת 17.
"נכנסתי לחדר עם דפיקות לב מטורפות. הוא היה בשוק כשהוא ראה אותי. הוא הסתכל עליי במבט מאוכזב של 'איך סיפרת?' האמת היא שהייתי בטוחה שזה סיפור שימות איתי".
"הרגשתי שעולמי קורס עליי. אחותי היא אמא לילדים, איך אעשה לה את זה? איך אכניס את אבא של האחיינים שלי לכלא?"
ב־2014 הוגשה התלונה. שש שנים מאוחר יותר, הגיס הורשע. "היה לי קשה עם העובדה שהמשפט נמשך כל כך הרבה זמן. הספקתי להתחתן, לסיים תואר ולהתחיל ללמד. זה פרק שחיכיתי שייגמר סוף־סוף".
בספטמבר 2020 החל הגיס לרצות ארבע וחצי שנות מאסר. "בנובמבר האחרון התקבלה באופן חלקי הבקשה שלי להסיר את צו איסור הפרסום שניתן בתחילת הדרך. אחרי שהוא נכנס לכלא, הרגשתי שסגרתי מעגל, והחלטתי לצאת בהרצאות על המסע שעברתי".
זה דורש כוחות לדבר על הפגיעה הזו, לא?
"ההרצאה הראשונה שלי נקבעה למשפחה וחברים, ועדיין, הימים שלפני היו גיהינום. הכל צף ועלה ולא הבנתי איך אני הולכת לדבר בלי להתפרק. שאלתי את עצמי אם אני עושה נכון. ואז הגיע יום ההרצאה ועמדתי בזה. אני מרגישה שלדבר על הסיפור ירפא אותי לאט־לאט. אני רוצה להעביר מסר, למקרה שיש קורבנות כמוני בקהל, שאנחנו לא אשמים. אני גם רוצה להעלות ערנות לפגיעות בתוך המשפחה".
"שנים שנאתי את הלילה. הייתי מעייפת את עצמי והולכת לישון לפנות בוקר כדי ליפול לשינה בלי לראות תמונות כמו סרט נע"
ועדיין, אני מניחה שאת מתמודדת גם עם ימים קשים.
"אני מאובחנת עם פוסט־טראומה, יש לי התקפי חרדה בקביעות. אני לא יודע אפילו איזה טריגר יפעיל את זה. פלאשבקים מופיעים לי פתאום בלי שליטה. שנים שנאתי את הלילה. הייתי מעייפת את עצמי והולכת לישון רק לפנות בוקר כדי ליפול לשינה בלי לראות תמונות כמו סרט נע".
איך בעלך מרגיש עם העובדה שלקחת על עצמך משימה ראויה אמנם, אבל כל כך גדולה?
"דודי הוא בן זוג מאוד תומך. הוא היה איתי לאורך המשפט וראה מה השתיקה מעוללת לי. אם לדבר עושה לי טוב, מבחינתו זה מבורך. אגב, היה קשה לי לחשוב על ילדים, אחרי שפגשתי את הרע על כל צדדיו. הרגיש לי אגואיסטי להביא ילד לעולם כזה. אבל אחרי ההרשעה, משהו השתחרר. אני רוצה להיות אמא".
