סיפורה של מירי שרגאי, בת 63 מרמת־השרון. נשואה ואם לשניים, מאמנת אישית ומגישת הפודקאסט ״קול ההצלחה״:
"הייתי בת שלוש כשאמא שלי קמה בבוקר, ארזה מזוודה ויצאה מהבית. אחותי, שהייתה בת שנה, הייתה בלול שלה. אחרי כמה שעות אחת השכנות שמעה את הצרחות שלנו והזעיקה את אבא שלי מהמסעדה שהייתה בבעלותו. הוא הגיע עם אחותו ומצאו אותי על הרצפה ליד הדלת. אחותו עברה לגור אצלנו ועזרה לו לגדל אותנו. כשהתחתנה, הצטרף בעלה לגידול שלנו. שלושתם גידלו אותנו. קראנו לדודה 'אמא'.
אני זוכרת בראש תמונות: אבא ישן בסלון, דודה ובעלה בחדר השינה. ועצוב. אני זוכרת תמונה שבה בגיל שלוש עשו לאחותי קרחת, כי אי־אפשר היה להשתלט על הכינים. אני לא זוכרת מי החזיק לי את היד כשעליתי לכיתה א׳.
כשהייתי בת תשע, דודה שלי ילדה ועברה לבית משלה. היא שכנעה את אבא שלי לשלוח אותנו לקיבוץ ולא לפנימייה, ועברנו לגור בקיבוץ יזרעאל.
קיץ 1968. לילה ראשון בקיבוץ. אני על מיטה זרה, חדר ילדים בלינה משותפת, מבוהלת. כל הלילה בכיתי בחדר החשוך על רקע קולות צרצרים, רעשים שלא הכרתי. לא האמנתי שאבא ודודה באמת השאירו אותי שם. בבוקר גיליתי שבכיתה שלי אני בת יחידה בין בנים. אצל אחותי זה היה הפוך: בכיתה שלה היו שבע בנות ואף לא בן אחד.
מה קרה לאמא שלנו? מדוע היא ברחה ונטשה אותנו? היינו קטנות מכדי לדעת. היא הייתה בת 17 כשהתחתנה עם אבא, ואחרי שנולדנו לא רצתה להישאר בבית. כשעזבנו לקיבוץ כבר הייתה בחייו אישה אחרת, אם לשניים. מידע על אמא נחשף אלינו בהדרגה; היא ברחה למשפחתה בירושלים, ומשם טסה לארצות־הברית.
ראינו אותה רק פעם אחת נוספת לכל אורך שנות ילדותנו. היא מעולם לא התקשרה. פעם אחת, כשהגיעה לביקור בארץ עם החבר שלה, עצרה בקיבוץ בדרך לחופשה בצפון. היינו ביקור על הדרך מבחינתה. חיכיתי לה ברחבת הדשא מול חדר האוכל. אחותי ברחה ולא רצתה לראות אותה. הייתי כל כך נבוכה. אמא דיברה בעיקר על עצמה, והרגשתי בוגרת ממנה. היא התעקשה שאלך לחפש את אחותי. לא מצאתי אותה, וכשחזרתי היא כעסה: ׳איך אתן מתנהגות!׳ והלכה ממני כועסת. ׳אפילו לא הזמנת אותי לאכול בחדר האוכל׳, אמרה לי משפט שהרגיש תלוש מהמציאות.
במשך שנים לא שמענו ממנה ולא ראינו אותה. ידענו שנישאה לחבר האמריקאי שלה ושנולד לה ילד. בימי הולדת היא הייתה שולחת לנו איגרת מוזרה עם ברכת מזל טוב. אחותי הייתה שורפת את הברכה בטקס מיוחד, בלי לטרוח לקרוא. היה בה המון כעס. אני כן קראתי מה כתבה, ושמרתי את הכתובת שלה, שרשמה מאחור. ידעתי שיבוא יום ועוד אתעמת איתה.
"בימי הולדת היא הייתה שולחת לנו ברכת מזל טוב. אחותי הייתה שורפת את הברכה בטקס מיוחד, בלי לטרוח לקרוא"
הקיבוץ הציל אותנו. חיינו שם בטבע ולאט מצאנו את מקומנו. היו לי חברות וחברים ורקדתי עד כיתה י״ב בלהקת המחול של הקיבוץ. בכיתה ח׳ אבא אמר שאני יכולה לחזור הביתה, אבל ידעתי טוב מאוד שאין לנו יותר בית. למרות שהיה לי טוב בקיבוץ הייתה בי שבועה פנימית: ביום שאוכל להחליט על חיי, אעזוב. ובאמת, כשסיימתי את התיכון, ארזתי את מעט המיטלטלים שלי ועזבתי בלי להביט לאחור. לא נשארתי בקשר עם אף אחד ולא חזרתי לשם עד היום. פשוט מחקתי את הכול. הרגשתי שאם אסתכל לאחור, אהפוך לנציב מלח. התחלתי דף חלק, עם רצון לצייר את החיים מחדש.
בצבא גיליתי את היכולות והכוחות שלי. התגייסתי כמורה חיילת, יצאתי לקצונה ומוניתי למפקדת קורס מורות. ילדה צעירה, שאחראית על 60 בנות. כקצינה היה לי סוף־סוף חדר משלי במתקן ההדרכה. אלוהים החזיר לי בגדול על הילדות הקשה. היו לי תנאים טובים ומה שנגעתי בו הפך לזהב. קיבלתי סמכויות, דאגתי לתכנים ולמרצים והתנהלתי בצורה עצמאית.
בגיל 22, אחרי השחרור, החלטתי לחפש את אמא. כמו שילדים מאומצים מחפשים את האמא הביולוגית שלהם, חשבתי שאמצא את אמי ואשמע מה יש לה להגיד. במשפחה המורחבת לא הבינו והחמיצו פנים, אבל אף אחד לא יכול היה להגיד לי מה לעשות. הייתי עצמאית באופן יוצא דופן וגם היה לי כסף משלי מהצבא. עם הכסף הזה נסעתי לארצות־הברית, לכתובת שלה ששמרתי כל השנים.
היה לי ידיד ישראלי שגר ברובע קווינס בניו־יורק והוא הציע לי לגור אצלו במהלך התקופה. כשמצאתי את הטלפון שלה והתקשרתי, היא אמרה, ׳אני שמחה שאת באה לבקר׳. נסעתי אליה במונית, והנהג אמר לי: ׳את בטוחה שזו הכתובת?׳ ועצר לי אחרי כמה מאות מטרים. צחקתי. כך התברר לי שאמא גרה ממש קרוב לבית שבו התארחתי.
"בניו־יורק נסעתי אליה במונית, והנהג אמר לי: ׳את בטוחה שזו הכתובת?׳ ועצר לי אחרי כמה מאות מטרים. התברר שאמא גרה ממש קרוב לבית שבו התארחתי"
מה אומרים לאמא שנטשה אותך בגיל שלוש? היא הייתה נחמדה ולבבית, לא התנצלה על כלום והציעה שאעבור לחיות אצלה. נשארתי שם תקופה קצרה. אולי נכון מה שאומרים: בסוף כל הילדים רוצים אמא. תוך שלושה חודשים קיבלתי גרין קארד והתחלתי לעבוד במכירות של לנקום בכולבו בלומינגדיילס. היו מרוצים ממני, שלחו אותי ללמוד איפור והתחלתי לעבוד בהפקות אופנה. בגיל 24 החלטתי לחזור לארץ, ניסיתי לשמור על קשר עם אמא, אבל זה הלך והתרופף במרוצת השנים.
את דוד, בעלי, הכרתי כשחזרתי לארץ. הוא חסם את המכונית שלי עם האוטו שלו בכיכר המדינה בתל־אביב. התחתנו תוך חצי שנה והקמנו במרוצת השנים חברה לייצור ושיווק דגלים וסמלים. 39 שנה אנחנו נשואים באושר, האיש הטוב הזה הציל לי את החיים. נולדו לנו שני ילדים שהיו פרויקט חיי, כולל לימודי אנגלית מגיל צעיר, חוגים וארוחות צהריים חמות. עומר, היום ג׳יימס, הוא איש עסקים, שמתגורר במרילנד, ארצות־הברית, ויתמודד בבחירות הקרובות לסנאט מטעם המפלגה הרפובליקנית. ברק הוא איש הייטק שמתגורר בניו־יורק ועשה אקזיט באמצע הקורונה כשמכר את החברה שלו במיליונים ל'וורנר מיוזיק'. שני ילדיי חיים באמריקה עם חמשת נכדיי. אני זו שחינכה אותם לממש את עצמם ולפרוש מוטת כנפיים רחבה, וידעתי שישראל תהיה קטנה מדי בשבילם.
"כשישבנו שבעה על אחותי אמא הגיעה מארצות הברית. היה הזוי לראות איך כולם יושבים יחד ולא מדברים ביניהם"
אחותי האהובה שמה קץ לחייה בשנת 2001. מבין שתינו, אני הייתי הרצינית והיא הייתה אדם שמח, אישה סקסית ויפה שצוחקת ותמיד מוקפת מחזרים. היא חגגה את החיים.
באותה תקופה הנישואים שלה התפרקו, ביום חמישי היא ביקרה אצלי ועודדתי אותה שיהיה בסדר ובשבת היא שמה קץ לחייה והשאירה מכתבים לכולנו. היא כתבה לי שהיא מצטערת, שאין לה יותר כוח לסבול את החיים האלה. על קברה קראנו הספד שהכינה במיוחד ללוויה של עצמה. אמא הגיעה מארצות־הברית. השבעה התקיימה בבית של הדודה שגידלה אותנו ואבא היה שם. היה הזוי לראות איך כל האנשים האלה ישבו ביחד ולא דיברו ביניהם. אחר כך כולם התנתקו. אמי שקעה בעולמה, אבא הסתגר. על מותה של אמי, לפני חצי שנה, שמעתי דרך בת דודה שלי, שהייתה איתה בקשר.
ארבע שנים לאחר מות אחותי עזבתי את העסק המשפחתי. בגיל 46 הלכתי ללמוד אימון אישי כדי לתת מהיכולות שלי ולמלא את הנפש. פתחתי בבית קליניקת אימון לצעירים בני 30 עד 40 שנמצאים בעשור החשוב של בניית חייהם. אני יודעת להניע אנשים ועושה את זה בקלות, והם מקשיבים לי והולכים איתי. בקורונה הכול נעצר, והחלטתי לצאת מאימון אישי לקהלים רחבים ולחלק ידע שצברתי לעולם בחינם. בפודקאסט שלי, ״קול ההצלחה״, אני מביאה תובנות וסיפורים לגבי מה מעכב אותנו בחיים ומה מאיץ אותנו".
שורה תחתונה: "מסיפור חיי למדתי את חשיבות החוסן הנפשי שלנו ולמה אסור לנו לוותר עליו. יכולתי לחיות בגישה קורבנית ובחרתי להפוך את הכאב לטורבינה ולצמוח".
אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
- עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
- בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771
- סה״ר, סיוע והקשבה ברשת: www.sahar.org.il
