זה קרה כשהייתה בכיתה י"ב. שריתה מיה ממרוט (22) סבלה במשך שבועות ארוכים מדימום מהנרתיק ולא ידעה מה זה. בוקר אחד התעוררה קודחת מחום עם כאב עצום שהתחיל מהבטן ופילח את כל גופה התחתון. בגדיה התלכלכו מהדם. ממרוט החליפה בגדים, לקחה משככי כאבים וגררה את עצמה לבית הספר. היא הייתה אז בחוג תיאטרון. באותו יום היה ערב בכורה להצגה בכיכובה. אסור היה לה להחמיץ. בסוף ההצגה, כשהמסך ירד, התעלפה. לימים תבין שאולי עברה הפלה. אז זה לא עלה על דעתה כלל. לא היה לה בכלל חבר, והיא הרי מעולם לא קיימה יחסי מין. היא לא הבינה אז את מה שהיא מבינה היום: שנאנסה. בברוטליות. שהיא הדחיקה.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
עוד בלאשה
כמו להתעורר מתרדמת
היא נולדה בברוקלין למשפחה דתית, שנייה מבין ארבעה אחים ואחיות. כשהייתה בת שש, עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בבת־ים, שם היא מתגוררת עם הוריה עד היום. אביה, שבארצות־הברית היה בעל חנות, עבד כאן כשף, אמה פתחה צהרון, והם התרחקו בהדרגה מהדת והפכו למסורתיים. את הילדים רשמו לבתי ספר חילוניים.
ממרוט מספרת שהייתה תלמידה מצטיינת, זו שעזרה לכל הילדים המתקשים. חבריה כינו אותה 'מאמא רוט' בגלל הלב האכפתי והדאגה לכולם. חלומה הגדול היה להקים בית ספר למשחק. בניגוד לחברותיה, חלומות על חבר לא היו לה בכלל. "בגלל שבאתי מבית מסורתי, היה לי חשוב לשמור על עצמי לחתונה", היא מסבירה.
בין התלמידים הרבים שעזרה להם בלימודים היה גם נתי (שם בדוי). "היינו חברים טובים כל התיכון", היא אומרת. "גם הוא הגיע מבית מסורתי והרגשתי שהוא כל הזמן מגן עליי. אם למשל איזה ילד מהשכבה היה זורק לי הערה סקסיסטית, נניח 'איזו פצצה נהיית', נתי מיד היה אומר לו: 'תשתוק. אל תדבר אליה ככה'".
"הייתי מבולבלת, לא ידעתי מה קרה. זה היה כמו להתעורר מתרדמת. הרגשתי שאני מדממת והייתי בטוחה שקיבלתי מחזור"
כשהחלה שנת הלימודים האחרונה בתיכון, נתי לא הגיע. "במשך חצי שנה הוא נעדר מבית הספר ודאגתי לו. שלחתי לו הודעות. הוא ענה רק פעם אחת וכתב שזה קשור לאלימות שהוא סופג בבית שלו. ואז אחת מנשות הצוות בבית הספר ביקשה שאקפוץ למשרד שלה. נתי ישב שם. היא אמרה שמנסים לעזור לו לקבל תעודת בגרות ושהיא מבקשת שאעזור לו במתכונת לאזרחות. אמרתי, 'ברור. אשמח'. בגלל שלמדתי במגמת תיאטרון והיינו עושים בבית הספר חזרות לאורך כל שעות היום, קבעתי עם נתי בכיתה בשעה שש בערב. לפני שהוא בא דאגתי לסדר את הכיתה, כתבתי על הלוח לפי צבעים את זכויות האדם והאזרח. כשהוא נכנס, היה בו משהו מאוד מוזר בעיניים. הוא התחיל לדבר איתי באופן שונה ממה שהכרתי. אמר, 'איזה כיף לראות אותך, את נראית ממש טוב'. הוא התחיל ללכת אחריי ולהיצמד אליי. נכנסתי לחרדה. התחלתי להגיד שלא חייבים ללמוד, שאפשר שנלך הביתה. הסתובבתי לעבר הלוח, לקחתי את הנייד וכתבתי לחברה שלי: 'אני בכיתה עם נתי. משהו לא מרגיש לי נוח. בואי לפה'. שנייה אחרי זה הוא הצמיד אותי חזק ללוח, לחש לי באוזן 'אני אוהב אותך', נישק לי את הצוואר, והיד שלו הייתה בתוך המכנסיים שלי. הזיכרון הבא והיחיד שלי מאז שנעמדתי ליד הלוח היה שנתי הרים אותי מהרצפה, הלביש אותי, סידר לי את השיער, ניקה כתמי דם וסידר את הכיסאות. במסדרון שמעתי את קולה של חברה שלי שבדיוק הגיעה. היא דיברה בטלפון עם חבר שלה וצחקה. כשהיא נכנסה לכיתה נתי בדיוק אסף את החפצים שלו, נתן לה נשיקה על הלחי, אמר לה 'ביי' והלך. חברה שלי אמרה: 'למה הוא לא אמר גם לך ביי?'. אמרתי לה שאני לא יודעת, שנראה לי שהוא כועס עליי או משהו".
מה?
"הייתי כולי מבולבלת. לא ידעתי מה קרה במשך כל השעתיים הללו. זה היה כמו להתעורר מתרדמת. באותו רגע הרגשתי שאני מדממת וראיתי שיש לי דם על המכנסיים. אז אמרתי לחברה שנדמה לי שקיבלתי מחזור. לא שיקרתי. הייתי בטוחה שזה מה שקרה לי.
"בבית גיליתי שיש לי גם סימנים על הידיים. חשבתי שאני משוגעת, שאני פסיכופתית, שאולי אני סובלת מפיצול אישיות, שפגעתי בעצמי ואני לא זוכרת. אמרתי לעצמי, 'אולי בגלל זה נתי כועס עליי? כי הייתי אמורה ללמד אותו ולא עשיתי את זה בסוף?'. אחרי זה אפילו כתבתי לו הודעה: 'מה קורה?'. הוא לא ענה. עשיתי את זה כי קיוויתי שהוא יגיד משהו שיסביר מה קרה שם. הכל היה לא הגיוני. הרי מה כבר יכול היה לקרות? הייתי עם נתי, שהוא חבר שלי, בכיתה בבית ספר. מי חושב על אונס?"
פתאום הופיע פלאשבק
רק בהמשך, היא מספרת, הבינה שנאנסה. ולא רק על ידו. נתי, שידע שיהיו לבד בכיתה, הזמין את שני בני דודיו למקום. אבל את כל זה היא תגלה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שהגוף והנפש שלה יעברו תלאות נוראיות.
"אחרי אותו יום המשכתי לסבול מדימום ממושך", היא מספרת. "ידעתי שכבר לא מדובר במחזור, אבל לא ידעתי מה זה. לא סיפרתי לאף אחד. אפילו לא להורים שלי, כי הייתי כולי בחרדה. הייתי בטוחה שהשתגעתי. באותה תקופה היו חזרות להצגה של החוג. אז כל הזמן או שהייתי בחזרות או שלמדתי. נכנסתי לאובססיה להעסיק את עצמי, עד שאפול מהרגליים. במקביל התחלתי לאכול בלי סוף. בבוקר הייתי בולעת כיכר לחם שלמה. בדיעבד אני יודעת שאכלתי כדי להשתיק את הקול הפנימי שבי, שאכלתי את הנשמה. העליתי עוד ועוד במשקל ובלילות לא הצלחתי להירדם. בכל פעם שעצמתי עיניים הייתי רואה את פרצופו של נתי מולי מחייך. ההורים והחברים ראו שמשהו עובר עליי אבל חשבו שזה קשור להצגה. שאני בתקופה של לחץ".
ואז הגיע ערב הפרמיירה.
"כן. העלינו את 'אנטיגונה'. הייתי ראש המקהלה. אחרי שבלעתי כדורים כדי לשכך את הכאב שליוו את הדימום, עליתי על הבמה. בשלב מסוים פתאום ראיתי את נתי יושב בקהל. ואז הופיע לי פלאשבק: נזכרתי איך אנחנו בכיתה והוא זורק עליי כיסא על הראש. נבהלתי נורא ולא הצלחתי לסיים את הטקסט. ברגע שהמסך ירד התמוטטתי. רכזת השכבה מיהרה אליי. נגעה בי וראתה שאני בוערת מחום. היא שאלה אם הכל בסדר איתי ועניתי שבזמן האחרון קשה לי להירדם בלילה. היא הייתה בטוחה שמדובר בלחץ נפשי. היא אמרה לי להירגע, לשתות מים ושהיא תקבע לי פגישה עם היועצת בשבוע הבא".
"פתאום ראיתי את נתי יושב בקהל. ואז הופיע לי פלאשבק: נזכרתי איך אנחנו בכיתה והוא זורק עליי כיסא על הראש. נבהלתי נורא ולא הצלחתי לסיים את הטקסט. ברגע שהמסך ירד התמוטטתי"
במשך ארבעה ימים ממרוט נחה בבית, כשהיא מרותקת למיטה. כעבור שבוע חזרה לבית הספר, מחכה בקוצר רוח לפגישה עם היועצת. "אחרי הפלאשבק שהיה לי, כבר הבנתי שנתי עשה לי משהו רע", היא אומרת. "ידעתי שאני הולכת לספר ליועצת את כל מה שאני זוכרת. הרגשתי שסוף־סוף אקבל עזרה".
היועצת, לדבריה, יעצה לה לפנות למרכזי סיוע, והיא פנתה למרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל־אביב.
"שם ליוותה אותי סטודנטית לעבודה סוציאלית. היא הסבירה לי שזה נורמלי שאני לא זוכרת הרבה ממה שקרה. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תלווה אותי לבדיקה רפואית. סירבתי. הייתי בחרדה איומה שמישהו ייגע בי שם, פשוט קיוויתי שהדימומים ייפסקו. בסוף זה קרה".
מה עם לשתף את ההורים?
"היא הסבירה שאני כן חייבת לספר להורים כדי שאוכל להיפגש עם פסיכולוגית. סיפרתי לאמא שלי, אבל לא אמרתי לה שנאנסתי. אמרתי לה בכוונה בקלילות, על הדרך: 'אמא, רק תדעי שהתחלתי טיפול כי עברתי איזו הטרדה'. באותו זמן המטרה שלי הייתה להישאר ילדה רגילה, לסיים תיכון, לעשות צבא. אמרתי את זה גם למטפלת שלי: 'תגידי לי רק מה אני צריכה לעשות, ואיזה כדורים לקחת'. בהתחלה היא נתנה לי את הכדורים הכי פשוטים: ציפרלקס וקלונקס. המשכתי ללכת אליה לטיפול שבו בעיקר דיברנו על הילדות שלי. לא על מה שקרה. כמעט שנה אחרי זה התגייסתי לצבא".
התמוטטתי והתחלתי לפרכס
על פניו, נדמה היה שהמטרה שלה הושגה. מרמוט גויסה לתפקיד בוחנת חימוש אווירי, והגיעה מהבקו"ם לבסיס הטכני של חיל האוויר בחיפה כדי להתחיל טירונות. אבל זמן קצר לאחר שהגיעה לבסיס התמוטטה והחלה לפרכס. "זה נראה כמו התקף אפילפטי. יצא לי קצף מהפה. לא שלטתי בסוגרים", היא נזכרת. "הזעיקו חובשים שטיפלו בי ולקחו אותי למרפאה. שאלו אם אני סובלת מאפילפסיה ועניתי שלא".
אחרי זמן מה היא שוב פרכסה. "התקשרו לאמא שלי והיא שמעה אותי צורחת 'תעזבו אותי' ונלחצה. חשבה שעושים לי משהו רע בצבא. המפקדת שאלה את אמא שלי אם יש משהו שהיא צריכה לדעת. פתאום לאמא שלי הכל התחבר. היא נזכרה שאמרתי לה שעברתי הטרדה ושבגללה אני מתחילה טיפול. רק אז היא הבינה עד כמה זה חמור".
"המפקדת והבנות ששירתו לצדי כבר ידעו שעברתי פגיעה מינית ושבמהלך הפרכוס אני בעצם משחזרת את מה שקרה לי. הן היו מספרות לי מה אמרתי. ככה בין היתר, הבנתי לראשונה שנתי לא היה לבד. שהיו איתו עוד שניים"
אחרי ההתקפים, המפקדים שלה היו בקשר צמוד עם אמה ועם הפסיכולוגית והפסיכיאטרית שטיפלו בה דרך מרכז הסיוע. מרמוט התחננה שיאפשרו לה להישאר בצבא. "המפקדת שלי לקחה אותי תחת חסותה. היא דאגה שלא אהיה לבד עם הנשק, ליוותה אותי לבדיקות בחוץ, כמו EEG וסי־טי ראש".
בינתיים, בבסיס, עברה עוד פרכוסים. "המפקדת והבנות ששירתו לצדי כבר ידעו שעברתי פגיעה מינית ושבמהלך הפרכוס אני בעצם משחזרת את מה שקרה לי. הן היו מספרות לי מה אמרתי. ככה בין היתר, הבנתי לראשונה שנתי לא היה לבד. שהיו איתו עוד שניים".
כעבור שלושה שבועות, אחרי שהבדיקות הרפואיות יצאו תקינות ונקבע שמקור ההתקפים נפשי, התבשרה שהיא חייבת להשתחרר מהצבא ולעבור שיקום. "הרגשתי נורא. שקלתי לפגוע בעצמי".
אחד שמר על הדלת, אחד צילם, אחד אנס
כשחזרה הביתה, כל פיסות הפאזל כבר היו במקומן. מרמוט הבינה מה קרה באותו ערב בכיתה: "אחרי שנתי נישק לי את הצוואר והכניס את היד שלו למכנסיים שלי, הגיעו שניים נוספים. לימים הבנתי שאלה בני דודים שלו. אחד שמר על הדלת, אחד צילם, אחד אנס, תוך כדי שהם מתחלפים ביניהם. הם גם בעטו בי, חנקו אותי, זרקו עליי כיסאות, ועשו בי מעשי סדום. היום, כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שזה לא היה רק אונס קבוצתי. אם היו ממשיכים, הייתי יכולה למות מהמכות. היה שלב שהשעון שעל הקיר היה בדיוק מעל הראש שלי. תוך כדי שהם אנסו והכו אותי, ראיתי את המחוגים זזים. אמא שלי ממשפחה מרוקאית ויש אצלם אמונה שכל אחד מגיע לעולם מסיבה מסוימת ואלוהים מחליט מה הדרך שלו למות. הייתי בטוחה שזו הדרך שבה אני הולכת למות. מבחינה מסוימת, הילדה שהייתי באמת מתה באותו יום".
מרמוט נכנסה לדיכאון קליני. "הפכתי לסיעודית. בנוסף לפרכוסים התחלתי לסבול משיתוק בצד השמאלי של הגוף. אמא שלי הייתה צריכה לקלח אותי. גם לה היה קשה. כל הזמן צרחה 'רק שלחתי את הילדה שלי לבית הספר'. שני ההורים שלי הצטרפו לקבוצת תמיכה להורים".
הם לא רצו להגיש תלונה במשטרה?
"הם ניסו לשכנע אותי מהרגע הראשון, אבל לא הייתי מסוגלת. אמרתי להם שאני בקושי חיה גם ככה. הייתי במצב משתק. הישרדותי. לא יכולתי לדמיין את עצמי מתעמתת עם הפוגעים, נותנת עדות. הפסיכולוגית והפסיכיאטרית המשיכו ללוות אותי. רשמו לי קנאביס רפואי לפרכוסים וכדורים פסיכיאטריים. הן הציעו להוריי להכניס אותי לאשפוז, אבל הוריי סירבו. התעקשו לטפל בי בעצמם".
היא אובחנה כפגועת נפש. סובלת מפוסט־טראומה מורכבת. הוגדרה כמאה אחוז נכה לצמיתות. אחרי ארבעה חודשים שבהם שכבה בבית, אמה ניסתה לגרום לה לצאת מהמיטה. "היא סיפרה לי שיש בשכונה ילדה עם צרכים מיוחדים שאמא שלה מחפשת מישהי שתשחק ותבלה איתה".
"הפכתי לסיעודית. בנוסף לפרכוסים התחלתי לסבול משיתוק בצד השמאלי של הגוף. אמא שלי הייתה צריכה לקלח אותי. גם לה היה קשה. כל הזמן צרחה 'רק שלחתי את הילדה שלי לבית הספר'"
מרמוט ניאותה, ונקשרה לילדה ולאם. בשלב מסוים זה נתן לה השראה: להקים עמותה בבת־ים למשפחות שבהן ילדים בעלי צרכים מיוחדים. יחד עם אמה של הילדה נרשמה לקורס מנהלי עמותות והקימה את "מחייכים אל החיים", עמותה שמטרתה לייצור מפגשים חברתיים בין אותן משפחות. "הרגשתי שזו הדרך שלי לתרום למדינה במקום צבא", היא אומרת.
אבל חייה לא חזרו למסלולם. "בטירונות שירתה איתי חיילת שגם עברה אונס. היא סיפרה לי על כל הגברים שהיא שוכבת איתם וטענה שזה עושה לה טוב, שככה היא חוזרת לאותה נקודה, רק שהפעם היא זו ששולטת בסיטואציה. מהר מאוד התחלתי לעשות כמוה. שכבתי עם הרבה גברים, למרות שעם כולם הרגשתי קפואה. אחרי חצי שנה הכרתי מישהו יוצא דופן. הוא הזמין אותי אליו אבל לא רצה לשכב איתי. הוא הכין לי לאכול ורצה לשמוע עליי: מי אני, מה החלומות שלי. רק אחרי חודש שכבנו, וזו הייתה הפעם הראשונה ששכבתי עם גבר מתשוקה אמיתית. פעם ראשונה שנהניתי. אחרי שלושה חודשי זוגיות, באמצע הלילה, הוא נישק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי. זה בדיוק מה שנתי אמר לי לפני שהוא תקף אותי. קפאתי. בזמן שהוא ישן, יצאתי מהדירה שלו וחסמתי אותו בטלפון, בפייסבוק, בכל מקום אפשרי".
למה?
"כי הרגשתי שהוא שקרן, שהוא אמר את זה כי הוא רוצה לנצל אותי, שכל הגברים ככה. אחריו התחלתי לצאת רק עם נשים. עד היום אני לא מסכימה שאף גבר ייגע בגוף שלי. חסמתי אותו ואת כל המין הגברי באותו יום".
החלום שלי
לפני שנתיים, אחת המתנדבות בעמותה "מחייכים אל החיים" סיפרה לה על "פלטפורמא", תיאטרון חברתי בהובלת השחקנית והבמאית דנה דבורין והמחזאית והבמאית קרן כהן ישראלי. "נפגשתי עם דנה וקרן והן סיפרו לי שמדובר בתוכנית הכשרה לנשים נפגעות אלימות. את לומדת בימוי, הפקה ומשחק ויכולה לשתף את הסיפור שלך, אם את רוצה. בזכות התיאטרון הבנתי שרק אני יכולה להרים את עצמי. לפני שנה וחצי החלטתי שהגיע הזמן שלי להשתלב גם בעולם התעסוקה. התקבלתי לעבודה בעמותה 'כנפיים של קרמבו', והיום אני מנהלת בה את מחלקת הדיגיטל הארצית".
במסגרת "פלטפורמא" החלה לפני שנה להופיע בהצגה "סתמי את הפה" שבה, לצד חמש נשים נוספות, היא משתפת את הסיפור האישי שלה בצורת מונולוג. הקיץ עלתה בהצגה נוספת, "בעינים שלי", שיתוף פעולה של פלטפורמא עם תיאטרון הקאמרי, שמציג שלושה סיפורים על פגיעה מינית, אחד מהם מבוסס על סיפורה. שחקנית הקאמרי כנרת לימוני מגלמת את דמותה, ומרמוט מגלמת את עצמה בקטע קצר ובתפקידים קטנים אחרים.
עכשיו, כשאת מעבדת את הטראומה בצורות שונות, את מתכוונת להתלונן במשטרה?
"התוקפים שלי הואשמו מאז המקרה שלי בעבירות מין אחרות וקיבלו עונשים מגוחכים. בגלל זה אני תוהה אם כדאי לעבור את כל המסע הקשה הזה. כשאת מגישה תלונה, את עדיין מתעסקת בתוקפים שלך. ואני בעיקר רוצה להתעסק בעצמי".
מה עם זוגיות? חלומות לעתיד?
"אני עדיין סובלת מהתקפי חרדה. לפעמים יש בקרים שקשה לי לצאת מהמיטה ואני באמת לא יוצאת. אני לא מגדירה את עצמי כלסבית, אבל כרגע קל לי יותר לפתח אמון בנשים, ליהנות מהמגע ולהרגיש ראויה בתוך קשר. לגבי חלומות, מאז ומתמיד החלום שלי היה בית, גינה וילדים. אני עדיין חולמת על זה. מקווה שייוולדו לי רק בנים".
למה בחרת להיחשף?
"החשיפה בריאיון מייצרת נורמליזציה לגבי כל הסימפטומים שעברתי, וזה מקל עליי. הבנתי שלא הייתי משוגעת, שאני לא הנפגעת היחידה שקפאה, שלא זכרה, שזה חלק ממנגנון הישרדותי. כי לא משנה כמה אהיה בטיפולים, לצערי האשמה והבושה תמיד שם".
שיר אלמליח: "כששמעתי את הסיפור של שריתה הייתי בשוק"
לפני שנה וחצי הקימה שריתה מיה ממרוט פורום העצמה לצעירות בבת־ים, שבמסגרתו היא מזמינה נשים שונות להרצאות. דרך הפורום יצא לה להכיר את הדוגמנית שיר אלמליח. "מכר משותף חיבר בינינו", מספרת ממרוט. "רציתי לבדוק אפשרות שהיא תבוא להרצות אצלנו. היא הזמינה אותי אליה הביתה כדי שנדבר, ובמהלך הפגישה ביקשה לשמוע קצת עליי. יצא שהיא שמעה את הסיפור שלי במשך ארבע שעות, בכתה איתי והחזיקה לי את היד".
המפגש בין השתיים הוליד את "קול אישה", סדרת ראיונות (שמשודרת בערוץ יוטיוב ובפלטפורמה הטלוויזיונית 'נו פילטרס' של צביקה הדר), שבה בכל פרק אלמליח מראיינת אישה ששרדה אלימות. עד היום כבר עלו חמישה פרקים.
"כששמעתי את הסיפור של שריתה הייתי בשוק", מספרת אלמליח. "אחרי שהיא סיפרה לי למה לא התלוננה במשטרה קיבלתי הארה: שאני חייבת למגר את התופעה הזאת. לא יכול להיות שצעירה תעבור מקרה כזה ותפחד להתלונן במשטרה כי יעשו לה חקירות מפה עד להודעה חדשה. הבנתי ממנה שהמון נשים חוששות להתלונן כי הן אומרות לעצמן, 'למה אני צריכה לעבור את כל התהליך הזה כדי שמישהו שפגע בי ישב שנים בודדות בכלא ואחרי זה עוד אולי ירצה לנקום?'. החלטתי ליזום את 'קול אישה' כדי לשים זרקור על התופעה".
ממרוט מסייעת לאלמליח במציאת המרואיינות לתוכנית ובעריכת תחקירים. "שיר המדהימה החליטה שהיא מעצימה אותי ככה", אומרת ממרוט. "והעבודה הזו באמת נותנת לי כוח. אני לא מדברת רק כקורבן, כמו בפרק הראשון, אלא גם כאישה שנותנת כוח לאחרות".
