הסיפור של מדלנה טרייסטר (לשעבר לוי) מהרצליה, בת 76, נשואה, אם לשלושה וסבתא לתשעה, עבדה 40 שנה במערכת החינוך כמורה, מנהלת ומפקחת, כיום גמלאית
"בסוכות 2022 מצאתי את עצמי עומדת בנתב"ג, בידי בלון אדום בצורת לב, ולבי הולם בהתרגשות. חיכיתי למי שהייתה החברה הכי טובה שלי, שנעלמה מחיי בגיל 11. ואז, פתאום, הגיחה ורדה שלי. למרות שהיא הייתה מוקפת בהמון אנשים שמיהרו החוצה, ראיתי רק אותה ואת התגשמות החלום לפגוש אותה אחרי יותר מ־60 שנים של געגוע.
הסיפור שלנו מתחיל בתל־אביב הקטנה. המשפחה שלי עלתה לארץ מבולגריה כשהייתי בת תשעה חודשים, ומהר מאוד עברנו לדירה זעירה בדרום העיר. כשהייתי בת ארבע אבא שלי מצא פרנסה מקורית: הוא פתח דוכן בגומחה בפינת הרחובות נחלת בנימין ומונטיפיורי, ובו הכין קפה לרוכלים ולבעלי החנויות ומכר עוגות שאמא אפתה. הגומחה של אבא הייתה מתחת לחלון הדירה של משפחת וסרמן, שעלתה מפולין עם הבן הבכור. כאן נולדה להם ורדה, שצעירה ממני בחודש.
הכרנו דרך האמהות שלנו ומאז לא נפרדנו. היינו הולכות יד ביד לגן, טיפסנו יחד על עץ התות, שיחקנו קלאס וחמש אבנים. נפרדנו רק בלילות. גם בשבתות טיילנו יחד, עם ההורים, לגן החיות במרכז תל־אביב. שיא הבילוי היה תפוח מסוכר על מקל. בגיל שש הלכנו יחד לכיתה א', וגם בבית הספר היינו בלתי נפרדות.
באחד הימים, כשהיינו בנות 11, היא אמרה לי, 'מחרתיים אני נוסעת לאמריקה, אבל אחזור', ניחמה אותי ואת עצמה. כששאלתי את הוריי מתי היא תחזור, התשובה הייתה 'עוד מעט', אבל זה ממש לא היה מדויק. מה שניחם אותי היה האח הקטן שנולד לי. בהמשך עברנו לצפון הישן של תל־אביב. מצאתי חברות וגם חברת נפש שהיא חברתי הקרובה עד היום. הקשר עם ורדה, שהייתה בניו־יורק, התנהל בהתכתבות. חלקנו סודות של נערות וחוויות של נשים צעירות. שתינו נישאנו בגיל 22, בהפרש של כמה חודשים. בנינו הבכורים נולדו בהפרש של שבועיים. עם הזמן פחתו המכתבים משני הצדדים, ובגיל 23 הקשר נותק.
3 צפייה בגלריה
"היינו הולכות לגן יד ביד, שיחקנו קלאס וחמש אבנים". ורדה ומדלנה בילדותן
(צילום: אלבום פרטי)
כל אחת המשיכה את חייה בנפרד. אחרי לידת בני הבכור נולדה לנו בת, ואחריה נולד תינוק שנפטר בגיל חמישה חודשים ממום בלב. זה היה כאב נורא. שנה וחצי אחר כך נולד בני הצעיר.
40 שנה הייתי במערכת החינוך, תחילה כמחנכת, בהמשך כמנהלת בית ספר יסודי וחטיבה, ולבסוף, בשש השנים האחרונות לעבודתי, עבדתי כמפקחת. החיים חייכו אליי, ורדה הפכה לדמות בעברי. מדי פעם חשבתי עליה, אבל לא יזמתי קשר.
ואז, לפני כחמש שנים, הרגשתי שאם יש משהו שאני משתוקקת אליו לפני שאפרוש מהעולם, זה לפגוש אותה. פרסמתי פוסט באנגלית בפייסבוק, זה לא הניב תוצאות, אבל מישהו קישר אותי לגידי פורז, גנאולוג שמסייע למצוא אנשים אבודים. לאחר כמה חודשים הוא שלח לי סרטון מקבוצת תמיכה של אנשים שאיבדו את יקיריהם ושאל אם אני מזהה מישהי מהם. הייתה שם אישה שדיברה על בתה שנהרגה בתאונת דרכים, זו הייתה ורדה. לבי החסיר פעימה. קיבלתי את פרטי הקשר של בנה, פניתי ואחרי כמה ימים התקשרה אליי ורדה וונדורף וסיפרה שחיפשה אותי לפי שמי המקורי, ללא תוצאה.
התחלנו לדבר בזום, בהתחלה באנגלית, ולאט־לאט חזרו אליה מילים בעברית. בשיחות הראשונות היו התרגשות גדולה ובכי. שיתפנו זו את זו באובדנים ובשמחות, ולא הפסקנו לדבר. הרגשנו שלא נאפשר נתק נוסף בינינו.
אחרי שנה של שיחות זום קבענו להיפגש בפלורידה. נאלצנו לבטל את המפגש בגלל הקורונה, אבל לא ויתרנו. בסוכות 2022 היא ובעלה הגיעו ארצה. כשנפגשנו בנתב"ג, החיבוק ההדדי שלנו גישר על עשרות שנות נתק. אחד משיאי הביקור היה הבית בנחלת בנימין, פינת מונטיפיורי - מרכז חיינו אז.
בדיעבד התברר שחיינו התנהלו במישורים דומים. שתינו עסקנו בהוראה, התמודדנו עם שכול, בני זוגנו עסקו בתחומים דומים, בעלה ארני בבנק ובעלי יוסי בבורסה לניירות ערך, אני נישאתי לגבר דתי ומנהלת בית דתי, ואילו היא חזנית וגבאית בבית הכנסת הקונסרבטיבי בניו־ג'רזי. בינואר האחרון נסעתי אליה לבדי. היינו יחד במשך עשרה ימים, ולא היה רגע דל. מאז הקשר נמשך באינטנסיביות, כאילו לא נפרדנו".
שורה תחתונה: "חברות אמת אינה תלוית זמן ומקום. אם הייתה לך חברת נפש שהקשר איתה נותק - אל תוותרי על השלמת החלק הזה שבך".
