בדיוק שבוע אחרי שהצטלמה לתמונות בכתבה הזו, התבשרה רוני דלומי, שצפויה ללדת את בתה הבכורה במהלך נובמבר, שעליה להיכנס לשמירת היריון. וכך, ממישהי שהמילה "שעמום" לא נמצאת אצלה בלקסיקון כבר שנים, שעד לאחרונה שיחקה בארבע הצגות במקביל בתיאטרון הבימה, הקליטה שירים לאלבומה החדש ולא הפסיקה להופיע ברחבי הארץ - דלומי מצאה את עצמה בלוח זמנים חדש, שבו הדילמה המרכזית היא אם לצפות בעוד פרק של "המטבח המנצח" או להתקדם כמה עמודים בספר "הלוחשת לתינוקות".
מה קרה בעצם?
"בשבוע ה־28 הלכתי לעוד בדיקה שגרתית. מבחינתי לא היה שום סימן למה שעמד לבוא. פתאום הודיעו לי שעל פי הבדיקה אני נמצאת בסיכון ללידה מוקדמת. בהתחלה אשפזו אותי למשך כמה ימים, ואחרי זה הוחלט לשחרר אותי תחת שמירה".
"בכל פעם שהרהרתי ברעיון להפוך לאמא, הרגשתי שזה מוקדם מדי בשבילי. לא רציתי שהילד שלי יקבל אמא לא מוכנה. הייתי צריכה רגע לגדול"
נשמע נורא מלחיץ.
"היו כמה ימים לחוצים, אבל אני ואלון (ויסמן, בעלה) השתדלנו לשמור על קוּליות כמה שיותר. היה לי ברור שהיריון למישהי כמוני, שבעבר התמודדה עם חרדות, זה מדרון חלקלק. לכן כבר מההתחלה עבדתי על עצמי. השתדלתי לא לנסות להיות באובר שליטה על שום דבר, ויחסית הצלחתי. אני לא חרדה יותר מכל הריונית ממוצעת, גם אחרי שהודיעו לי שאני צריכה להיות בשמירה".
בכל זאת, כשאומרים לך שאת עלולה ללדת בשבוע ה־28, זה בטח לא פשוט.
"היה רגע אחד בכל הימים האלה, שעשו לי בדיקה מסוימת ועלו לי דמעות. רגע שהיה מלחיץ יותר מכולם. אבל הצלחתי לא להיכנס ללופּ מחשבתי סביב זה. יש בי באמת אמונה עמוקה שהכול יהיה בסדר".
4 צפייה בגלריה
"הרגיש לי הכי נכון להודיע על ההיריון בהופעה"
( צילום: דודי חסון , סגנון: דניאל בר דוד)
איך זה בשביל אדם עסוק כל כך לעבור ממאה לאפס?
"אני לא אסתיר, זה קשה מאוד. למרות שכן הייתה הדרגתיות, כי עוד לפני שנכנסתי לשמירת היריון הייתי צריכה להפסיק להופיע בכמה הצגות שלי – 'ינטל', 'בוסתן ספרדי' ו'השנה היפה ביותר בחיי' - כי זה פשוט לא היה אמין בהתחשב בדמויות".
אבל המשכת לעשות דברים.
"נכון. עד השמירה המשכתי לשחק ב'לילות ברודווי', הקלטתי, הופעתי. ומה שהכי קשה בשמירה זה שנאסר עליי לשיר, אפילו לעצמי בבית! ומבחינתי לשיר זה כמו לנשום. אני נכנסת למקלחת וחושבת, מה עושים במקלחת? שותקים? מה זה הפורמט הלא מוכר הזה? אסור לי כמובן גם לרקוד, לעשות פעילות גופנית - כל מיני עוגנים שמילאו אותי ועשו לי טוב מאוד. אבל אני לרגע לא מרחמת על עצמי וגם לא רואה את זה כהקרבה. אני יודעת שהקושי הזה הוא פריוויליגיה. אני כל כך מכירה תודה על ההיריון ואומרת לעצמי שכל יום שהיא עדיין בפנים זה הישג".
ומה את עושה בכל הזמן הפנוי?
"אני מנסה לייצר לעצמי הרגלים חדשים שימלאו אותי. למשל, התחלתי לבשל כל מיני מתכונים שלא דורשים יותר מדי עמידה. אני נהנית מאוד מהזמן הזוגי שיש לי עכשיו עם אלון. הוא רופא עיניים ועד לאחרונה עוד היה מתמחה, ויחד עם הקריירה העמוסה שלי בקושי היינו מתראים. אנחנו גם צריכים לקנות כל מיני דברים לקראת הלידה, ועכשיו באמת יש זמן לזה. אני חושבת שהעוברית המתוקה שלי למעשה אמרה לי: 'נשמה, אני תכף באה, תתכונני. את יכולה לשיר אחרי זה. הגיע הזמן לקנן'".
הייתי צריכה לחכות?
על ההיריון הודיעה דלומי, שחגגה לפני שבועיים יום הולדת 32, ביוני האחרון, במהלך הופעה שלה במועדון הגריי בתל־אביב. "שרתי עם הרבה אנשים בחיים שלי, אבל איתה אני הכי מתרגשת. אני כל כך שמחה שהיא סוף־סוף כאן", אמרה לקהל והוסיפה "נהיה לי חם, חכו רגע", פשטה את הז'קט וחשפה בטן הריונית.
הלכת על הכרזה ביונסה סטייל.
"זה פשוט הרגיש לי הכי נכון. כשאני על הבמה ושרה מול הקהל שלי, אני מרגישה הכי חופשייה".
הקדשת לתינוקת את השיר "קרן שמש".
"נכון. הסברתי לקהל שבכל בדיקה אני רוצה לראות דופק, לדעת שהכול בסדר, וכל הזמן בא לי להגיד 'אל תלכי, קרן שמש'. השיר פשוט התחבר לי באותו רגע".
"החרדה אצלי התבססה בעיקר על הרצון להיות בסדר, לא לפגוע באחר. לקחתי אחריות על דברים שאינם שלי"
את בעלה, ד"ר אלון ויסמן (36), שבקרוב עומד להתחיל תת־התמחות ברפואת עיניים ילדים, הכירה בגיל 19. זה קרה אחרי שהוא ישב עם אחיותיו בבית קפה באבן גבירול, ראה אותה עומדת ברחוב והתלהב מ"הבחורה המתולתלת". מהדייט הראשון השניים לא נפרדו. דלומי הייתה בת 24 כשנישאו, ומאז לא הפסיקו לשאול אותה את השאלה הפולנית המתבקשת: "מה עם ילדים?".
במשך שנים ענתה דלומי שהיא מחכה לרגע שבו תרגיש בשלה, אבל אחרי שהכריזה על ההיריון היה אפשר להבין שהיא הרגישה בשלה כבר זמן מה. ובמילים אחרות: גם אחרי שהיא ובעלה החליטו להרחיב את המשפחה, זה לא קרה מיד.
הייתם צריכים לעבור טיפולים?
"לשמחתנו לא. אבל אני יכולה להגיד שניסינו להיכנס להיריון קרוב לעשרה חודשים ללא הצלחה. פשוט לקח לי זמן להבין שיש לי שחלות פוליציסטיות. כשהחלטנו שאנחנו מנסים הפסקתי עם הגלולות, ובאיזשהו שלב לא קיבלתי מחזור ארבעה חודשים רצוף. עברתי בדיקה ואובחנתי עם שחלות פוליציסטיות, קיבלתי כדורים וזה סידר לי את המערכת. זמן קצר אחרי זה נקלטתי".
בהתחשב בכך שניסיתם להיכנס להיריון קרוב לשנה, היו הרהורי חרטה על כך שמשכתם את הזמן?
"ברור שבתקופה הזו עלתה בי השאלה, האם באמת הייתי צריכה לחכות? האם הכנסתי אותנו לשביל לא פשוט בגלל זה? אבל חשוב לי להדגיש שההמתנה שלי לא נבעה משאננות. בכל פעם שהרהרתי ברעיון להפוך לאמא, הרגשתי שזה מוקדם מדי בשבילי. לא רציתי שהילד שלי יקבל אמא לא מוכנה. הייתי צריכה רגע לגדול. היום אני יכולה להגיד לך שאני שלמה מאוד עם ההמתנה. מצד שני, זה מאוד טריקי, כי יכול להיות שבמקום להיות עכשיו בהיריון הייתי מוצאת את עצמי במסע של קושי להיקלט, ואז הייתי אומרת לך: 'שומעת? שטויות. הייתי צריכה לעשות את זה קודם'".
עד היום דלומי הוציאה שלושה אלבומים, ואלבום רביעי מתוכנן לצאת אחרי החגים. באוגוסט יצא השיר הראשון מתוכו, "בסוף זה בא", והתקבל בחיבוק בתקשורת וברדיו. "השיר נכתב אחרי שגיליתי שאני בהיריון, בדיוק כשישבנו שבעה על חמותי", היא מספרת. "בתוך כל העצב הזה הגיע משהו מאוד מרגש ומשמח שהזכיר שהחיים ממשיכים".
כאמור, במשך שנים ארוכות התמודדה דלומי עם חרדה, אבל לדבריה לא היה מדובר במקרה קלאסי. "החרדה אצלי התבססה בעיקר על הרצון להיות בסדר, לא לפגוע באחר", היא מנסה להסביר. "לקחתי אחריות על דברים שאינם שלי. בער בי רצון לשלוט בדברים שאני לא באמת יכולה לשלוט בהם, וזה בא לידי ביטוי בהרבה מחשבות טורדניות. הראש שלי לא הפסיק לדבר. הזמן היחיד שבו הצלחתי להתנתק מהמחשבות האלה היה כשהופעתי על הבמה. ביתר הזמן תמיד היה בי פחד לעשות טעות שתהיה הרסנית, להיות לא בסדר באופן קטסטרופלי".
"אסור לי לשיר אפילו לעצמי בבית! אני נכנסת למקלחת וחושבת, מה עושים במקלחת? שותקים? מה זה הפורמט הלא מוכר הזה?"
למשל?
"בגלל שזה מאוד לא רציונלי קשה לי לתת דוגמה מובהקת, אבל אני יכולה להגיד שלקח לי הרבה זמן להבין שזו חרדה ושאסור לי לתעל אותה".
לקחת כדורים?
"לא. לפני כמה שנים התחלתי טיפול פסיכולוגי, וככל שהחרדות גברו, תגברתי את הטיפול. אני עדיין ממשיכה ללכת לפסיכולוג, כי אני חושבת שהתחזוקה חשובה. אני גם לא יכולה להגיד היום שאין לי חרדות בכלל. אני פשוט יודעת יותר לעבוד איתן".
ועדיין, יש חרדה שהיא לגמרי הצליחה להשתחרר ממנה: הפחד לנהוג. "הוצאתי רישיון רק בגיל 24 וגם אחרי זה לא נהגתי", היא מספרת. "גרתי בתל־אביב ונעזרתי הרבה במוניות ובתחבורה ציבורית. הרגשתי שאני מסתדרת".
למה חששת כל כך?
"היה בי פחד היסטרי שאעשה טעות גדולה על הכביש. הפחד לא היה שיקרה לי משהו, אלא שחלילה יקרה משהו רע למישהו אחר בגללי. אבל בסוף, בגיל 28, אני ואלון החלטנו לעבור לגני־תקווה והבנתי שאין לי ברירה, שאני חייבת להתחיל לנהוג. בהתחלה נסעתי עם אלון, עד שבאיזה שלב לא רק שהייתי סבבה עם זה, הרגשתי שאני אפילו נהנית לנהוג. היום אני באמת לא יכולה להבין איך הייתי בלי זה".
הריאיון המלא עם רוני דלומי מתפרסם בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים
איפור: מורן (מילקי) סטויצקי, שיער: אור לוי, תכשיטים: Galit Rondin, בגדים: אבישג ארבל
