שש וארבעים בבוקר. אני לבד במיטה, שותה קפה ובוהה בקיר. אבנר יצא מוקדם לעבודה. בעוד חמש דקות יצלצל השעון המעורר. בינתיים שקט. שקט בחדר השינה, שקט בסלון, שקט בחדר של הילדים, שקט למטה ברחוב. הייתי אומרת ששקט גם בתוך הראש שלי, אבל עברתי את הגיל שבו אני משקרת לכם ולעצמי. יש לי אלף מחשבות בראש. המלחמה. החטופים. הפילוג בעם. חשבון החשמל. גיל המעבר. בורקסים. פיתות. בורקסים בתוך פיתות. אני חייבת להתחיל דיאטה. אולי גם ספורט. אולי אלך לטיפול. אולי לסדנת כתיבה. אולי אחזור לצייר. אולי אקנה עוד עציץ. אולי… טו טו טו! טו טו טו! יום אחד אני אשרוף את הטלפון הזה. אני יודעת שהוא יצלצל ובכל זאת אני נבהלת. אני מנגבת את הקפה מהחולצה. זה לא עוזר, זה קפה על חולצה. יאללה. צריך להעיר את הילדים. אני קמה. הנה זה בא. אני יכולה. אני מסוגלת. קדימה. היום אני אעשה את זה כמו שצריך. אנרגיות טובות. מחשבות יפות. אני הולכת לחדר שלהם. אני מדליקה את האור. אני אומרת "בוקר טוב". הילדים מסתובבים לצד השני. אני מתיישבת ליד אחד מהם ומלטפת את ראשו. עוד "בוקר טוב". חבל שאין כאן צוות צילום שיתעד את הרגע היפה הזה. אני אימא מדהימה. מ-ד-ה-י-מ-ה.
"בוקר טוב. בוקר טוב. בוקר טוב. קומו. בוקר טוב. נו, לא נמאס לכם לשמוע אותי אומרת 'בוקר טוב' כמו תקליט שבור?" הילדים לא עונים. גם בגלל שהם ישנים, אבל בעיקר בגלל שהם לא מבינים את הרפרנס. בחמישה לשבע נגמרת המשמרת של ה"בוקר טוב" ומתחיל עידן השעון המזמר. "ילדים, חמישה לשבע. ילדים, שבע. ילדים, שבע וחמישה." אני מנערת אותם. בהתחלה בעדינות. "מתוקים שלי, שבע ועשרה, קומו בבקשה, צריך להכין תיקים לבית הספר." כלום. אני תופסת אותם מהכתפיים ומרימה אותם לישיבה. "שבע ורבע." הם פוקחים עיניים ומסתכלים עליי כאילו שהתקשרתי אליהם ממספר חסום כדי למכור להם ביטוח. אני השטן מבחינתם. ככה זה. כשאת נכנסת להיריון את מדמיינת תינוק חמוד וחייכן, לא שני מתבגרים ששונאים אותך, מזכירים לך שאת זקנה, מתייחסים אלייך כמו למלצרית ולא משאירים לך טיפים. "שבע ועשרים, מתוקים שלי, בואו נקום. יופי. כל הכבוד. לא, לא לחזור למיטה. לצאת ממנה. לכו לצחצח שיניים, כבר שבע וחצי, אתם לא תספיקו. קומו. תצחצחו. קומו. קומו!" אבל כלום. הם לא זזים. וזהו, הפרצוף שלי נהיה אדום. הגיע הזעם. אני צועקת. אחלה. דווקא ביום שבו תכננתי להיות סבלנית. מזל שאין כאן צוות צילום שיתעד את הרגע הדוחה הזה. אני סתם אימא רגילה. ר-ג-י-ל-ה.
זה נורא, לצעוק על הילדים. זה נורא. ובכל זאת, מדי בוקר אני נשברת. ומה שיותר גרוע מלצעוק על הילדים, זה לראות מישהו אחר צועק על הילדים שלו. כשאני רואה את זה מהצד, בא לי לתפוס את הצועק ו… נו, לצעוק עליו, לא יודעת. ובכל זאת אני צווחת על הילדים של עצמי. כי המלחמה והחטופים והחשמל והבורקסים וילדים שחושבים שלחפש את הנעליים זה לעמוד באמצע הסלון ולהגיד "אני לא מוצא את הנעליים". אז אני צועקת וצועקת ורבע שעה ומיליון דציבלים לאחר מכן הם סוף כל סוף כמעט לגמרי מוכנים ויוצאים מהבית. ובבת אחת שקט. שקט בסלון, במטבח, בחדרים. אני מחליפה את החולצה המוכתמת, עושה עוד קפה ונמרחת על הספה. מחר אני אתקן הכול. מחר אני אהיה סבלנית. אתן דוגמה אישית. אהיה בנאדם מבוגר. אולי אני… טו טו טו! טו טו טו! אבנר מתקשר לשאול איך עבר הבוקר. חבל שלא שרפתי את הטלפון. אני מנגבת את הכתם של הקפה גם מהחולצה הזאת. גם הפעם זה לא עוזר. עוד בוקר, עוד קפה, עוד חולצה. ממחר אני אהיה מדהימה. מ-ד-ה-י-מ-ה.
