"אני מבקשת כבר מעכשיו", אומרת נלי תגר בתחילת הריאיון, "אני לא רוצה שהכותרת תהיה 'נלי בת 40'. בעיקר כי אני עוד לא בת 40".
ברור. רק שבנובמבר תהיי בת 40.
"נכון, אבל קודם כל סוף נובמבר, בואי נהיה מדויקות. ואם הולכים לפי הלוח העברי, אהיה בת 40 רק בשנה הבאה. קודם חוגגים את ראש השנה החדשה, ורק אחרי זה מגיע יום ההולדת שלי".
"לא מזמן מישהי עצרה אותי ואמרה לי, 'וואי נלי, את נראית כמו ילדה', ואז רשי אמר לה: 'היא לא ילדה! היא בת 39!'. הוא ניפץ לי את זה"
תמיד היה לך אישיו עם הגיל?
"אז זהו, שממש לא. נניח כשחגגתי 30, לא הפריע לי בכלל. אבל מאז שיש לי שני ילדים, משהו השתנה. האחריות כבדה מדי. נדרשים יותר ויתורים, ואני מרגישה שאני עוברת תהליך פרידה מהילדה שבי. לא מזמן אספתי את רשי מהגן, ומישהי עצרה אותי בדרך ואמרה לי, 'וואי נלי, את נראית כמו ילדה', ואז רשי הסתובב ואמר לה: 'היא לא ילדה! היא בת 39!'. אמרתי לו, 'נו באמת, רשי... ששש'. הייתי שמחה להגיד תודה ולהמשיך ללכת בחיוך, והוא ניפץ לי את זה. הוא נתן לי תזכורת: את לא ילדה, את אמא. ילדים הופכים אותך לאדם מבוגר אם תרצי או לא".
תגר, שבגיל 29 עשתה את הפריצה הגדולה שלה בסרט "אפס ביחסי אנוש" שבו גילמה חיילת בת 18, מודה שאחד הפחדים שלה מההתבגרות הוא איך היא תשפיע על הקריירה שלה. "במשך הרבה שנים יכולתי לשחק דמויות של נשים מאוד צעירות", היא מסבירה, "רובן גם רווקות. אבל ככל שאת מתבגרת התפקידים מצטמצמים. אם בגיל 30 היו לי עשרה תפקידים שאני יכולה לגלם, היום יש לי שלושה. בכלל, זה מרגיש שהרבה דברים משתנים סביבי".
"כשאני חושבת על זה, העשור האחרון היה הטוב ביותר בחיי. לא סתם קוראים לשנים האלה גיל הפריון. הרגשתי פורייה בהכל. התחתנתי, הבאתי שני ילדים לעולם, ועשיתי דברים שלא האמנתי לפני כן שאני יכולה לעשות - כמו לכתוב טור בעיתון, להגיש תוכנית רדיו, ליצור מופע סטנד־אפ! אני מניחה שיש בי את הפחד מאיך יהיה העשור הבא".
גיל המעבר.
"תראי, אמא שלי ילדה את אחי הקטן בגיל 40 והפסיק לה המחזור רק בגיל 56. אבל אני מדברת על הפריון בעיקר כמטאפורה".
"אני ובודהא מרוויחים בסדר, קנינו דירה בתל־אביב, אבל אנחנו משלמים משכנתה ולא כל חודש נכנסת משכורת קבועה"
ולא כמטאפורה, ילד שלישי זה משהו שנמצא על השולחן?
"זה לא על השולחן וזה גם לא לא על השולחן. זה בפאוץ'. הרופא שלי אמר, 'אל תחכי לגיל 40 עם הילד השלישי', אבל יש הרבה לבטים לכאן ולכאן. מצד אחד, משפחה גדולה נותנת תחושה של עוצמה, של שבט. כשאני הולכת עם רשי ותמרה ברחוב (בנה בן החמש ובתה בת השנה וחצי, י"מ), אני מרגישה גאווה, שיצרתי אותם בעצמי, כמו סטארט־אפ כזה. נכון, הייתה עזרה מסוימת, ניהול משאבי אנוש קטן, משהו בשלישות. אבל אני עשיתי את זה! גם המחשבה שלא יהיה לי עוד תינוק, גוש רך של מתיקות, האצבעות הקטנות האלה, זו מחשבה שקשה לי להכיל".
ומצד שני?
"אי־אפשר להתעלם מעושק המחיה. אני ובודהה (בעלה איתן שריד, במאי פרסומות, י"מ), שנינו בתחום האמנות, לא בהייטק. ברוך השם אני לא מתלוננת. אנחנו מרוויחים בסדר, קנינו דירה בתל־אביב, אבל אנחנו משלמים משכנתה ולא כל חודש נכנסת משכורת קבועה. אמא שלי מאוד עזרה לי כשהתבגרתי, והייתי רוצה לעזור גם לילדיי, אבל המשאבים שלנו מוגבלים, אפילו עכשיו, כשהם קטנים. עוד ילד זה לא יהיה פשוט. ילדים גם דורשים הרבה פנאי ותשומת לב, ושני הילדים שלי דורשים פול טיים. קל לי להכיל את זה, כי גם אני הייתי ככה כילדה. אבל אני לא בטוחה שיש בי את היכולת להעניק את כל הדבר הזה לילד נוסף".
קפצתי ופתאום יצא לי שתן
בשנתיים האחרונות תגר החלה לבטא את הבקיאות והסקרנות שלה בשני מישורים: תוכנית רדיו יומית שהיא מגישה לצד לירון ויצמן ברדיו תל־אביב ("אנחנו יכולות לשוחח בה גם על חינוך ילדים וגם על העלאת הריבית") וטור אישי ב"ידיעות אחרונות", שבו היא כותבת על המצב המדיני ואיכות הסביבה, אבל במקביל גם על ילדיה והחרדות הקשות שלה.
את מופע הסטנד־אפ שלה החלה להריץ בדיוק לפני שהקורונה דפקה בדלת, ובחודשים האחרונים חזרה להופיע ביתר שאת. מדובר במופע מפתיע, קורע מצחוק ומאוד אישי. כך, למשל, תגר לא מהססת לדון בצניחת רצפת האגן שלה. היא מספרת איך "חיללה" ספסלים ציבוריים, והקהל נשפך מצחוק. "זה התחיל בהיריון עם רשי", היא אומרת. "העליתי 14 קילו, הרבה למשקל שלי, הייתי עושה אפצ'י, והיה יוצא לי שתן. חשבתי שאחרי ההיריון זה ייפסק".
וזה לא פסק.
"לא. שבעה חודשים אחרי הלידה צילמנו פרומו ל'שבט צוצלת', והיינו צריכים לקפוץ על טרמפולינה. קפצתי ופתאום יצא לי שתן בלי שיכולתי לעצור את זה. אמרתי, 'חבר'ה, אני לא יכולה להמשיך לקפוץ'. אמרו לי, 'נלי, רק עוד שתי קפיצות'. לא התביישתי, אמרתי: 'תשמעו, אני אחרי לידה וכשאני קופצת בורח לי פיפי'. באותו רגע היה לי ברור שאני חייבת לטפל בזה. הלכתי למשקמת רצפת אגן, כל טיפול היא הייתה שם שעה עם היד. אפשר לקרוא לזה פיזיותרפיה וגינלית".
חלק מהמופע כולל סיפורים על אמה, או ליתר דיוק ירידות על אמה. "כל הסטנד־אפ התחיל מזה שהייתי יורדת על אמא שלי בבית, והיא תמיד אמרה לי, 'נלי, כשתעשי מזה כסף אני אתן לך לרדת עליי כמה שאת רוצה'", היא מסבירה. "אפשר לומר שקיבלתי אישור (מחייכת). כמובן שלקח זמן עד שהזמנתי אותה למופע, וברור שהיו לי חששות. למזלי אמא שלי היא אישה מאוד מצחיקה עם המון הומור עצמי. היא לא נעלבה".
"היינו צריכים לקפוץ על טרמפולינה. קפצתי ופתאום יצא לי שתן בלי שיכולתי לעצור את זה. לא התביישתי, אמרתי: 'תשמעו, אני אחרי לידה וכשאני קופצת בורח לי פיפי'. באותו רגע היה לי ברור שאני חייבת לטפל בזה"
ליטל שוורץ אמרה בריאיון ל"לאשה" שסטנדאפיסטים עושים המון כסף. בגלל זה פנית לסטנד־אפ?
"ממש לא. רק אחרי שנכנסתי לסטנד־אפ הבנתי את המשמעויות הכלכליות של זה. סטנד־אפ היה חלום שלי במשך שנים, אבל רק אחרי שילדתי את רשי נולד בי האומץ להגשים אותו. עצוב להכיר בזה, אבל אני מרגישה שאני חיה באמת רק מול אנשים. כשאני מצחיקה אנשים, אני הכי מאושרת בעולם. בתוך תוכי אני לא אדם כזה מצחיק. כשאיתן טס לחו"ל תמיד אומרים לי, 'איזה יופי, יהיה לך זמן עם עצמך', אבל אני הכי לא רוצה זמן עם עצמי! עצמי מול עצמי זה ממש לא כיף. לכל זה התווסף גם הרצון שיהיה לי משהו שהוא רק שלי. כשחקנית את נורא תלויה באחרים, ורציתי משהו מיידי. אני כותבת משהו, וכבר בערב אני יכולה לנסות אותו".
הולכת לטיפול שבועי כבר עשור
ממש לאחרונה נבחרה להוביל את הקמפיין ל"לקט ישראל", בנק המזון הלאומי היחיד בישראל, שעוסק בהצלת עודפי מזון ותורם אותו לנזקקים. לאחרונה עלה סרט הקולנוע "בוטיק פריז" בכיכובה, וכמו כן סיימה להצטלם ל"מדרסה", סדרת נוער חדשה שתשודר בתאגיד ובה היא מגלמת לראשונה את תפקיד האמא. "אני משחקת שם אמא לילד בן שמונה, אז מבחינתי זה היה בסדר. אם היו אומרים לי לשחק אמא לילד בן 14, זה כבר היה מרגיש מוזר". את הסדרה ביים גורי אלפי, שביים אותה גם ב"האחיות המוצלחות שלי", שכרגע עדיין לא ברור אם תחזור לעונה רביעית: "בעיקרון כבר נכתבה עונה חדשה, אבל היא הייתה אמורה להתרחש בהודו, ובגלל הקורונה לא היה אפשר לצלם".
סבתה של תגר, אמו של אביה, שנלי נקראה על שמה, השאירה בגיל 70 מכתב למשפחתה, "אני אוהבת אתכם, מצטערת", עלתה על גג הבניין שלה בתל־אביב וקפצה אל מותה. תגר הייתה אז בת שמונה. אין ספק שטרגדיה זו, יחד עם טרגדיית ההמשך עם אביה, יכולה להסביר את החרדות הקשות שעמן תגר מתמודדת, אבל היא סבורה שזה התחיל אצלה עוד לפני כן. "הייתה לי מודעות לארעיות של החיים מגיל מאוד צעיר", היא מצהירה. "זה משהו שמלווה אותי כל החיים".
"כשהילדים חולים, אני מיד חושבת על הדברים הנוראיים ביותר. אם התינוקת מעלה חום, אני כבר מסכימה לקבל דלקת בקרום המוח, עושה עסקאות בראש שלי במה אני מוכנה לעמוד"
אחרי שהקימה משפחה משלה, החרדות התעצמו. היום היא חרדה קשות לא רק לעצמה, אלא גם לבעלה ולילדיה - ברמה שהיא לא מוכנה לנהוג לבד במכונית עם שני ילדיה ומעדיפה לנסוע איתם במוניות או אפילו באוטובוסים. היא גם לא תלך עם שניהם לבדה לבריכה, וכשהם חולים הלחץ עולה לרמות שיא. "אני מיד חושבת על הדברים הנוראיים ביותר", היא מתוודה. "אם התינוקת מעלה חום, אני כבר מסכימה לקבל דלקת בקרום המוח, עושה עסקאות בראש שלי במה אני מוכנה לעמוד".
שקלת לקחת כדורים?
"כרגע אני מעדיפה שלא. אני רוצה להאמין שאני יכולה להתמודד עם זה. אבל אני כן מטופלת, הולכת לטיפול שבועי כבר עשור. יש ימים שאני יותר בשליטה ויש ימים שפחות. היום תפסת אותי כשהחרדה ברמה גבוהה מאוד".
ואכן, כשאני מבקשת ממנה להרחיב על החרדות, היא נכנסת ללחץ ומבקשת ממני להפסיק לדבר על זה. דבר מפתיע בהתחשב בכך שבסטנד־אפ שלה היא מדברת עליהן ועל המוות באופן פתוח במיוחד, כולל מה יעלה בגורל בעלה אם היא תמות ("הוא יתארס תוך כדי השבעה שלי, זה ברור. ואני רוצה שיהיה באבל! שיעשה תוכנית למצוא אהבה מרוב שלא מצא").
איך את מסבירה את הסתירה?
"אפילו כשאני בטיפול, כשהפסיכולוגית שלי שואלת, 'נלי, על מה את חושבת?', אני אומרת לה, 'אל תכריחי אותי לספר'. אנחנו יושבות ככה 40 דקות בלי לדבר. אני יכולה לדבר על דברים כואבים רק באמצעות פילטר קומי. אולי גם הרצון שלי להצחיק, לספר סיפור מעניין, חזק מהפחד. ייתכן שזו הסיבה שבחרתי להיות שחקנית, סוג של תרפיה שעוזר להתמודד עם זה. יכול להיות שאם הייתי בוחרת להיות עורכת דין, היום הייתי עורכת דין על כדורים. ואולי החרדות הן בכלל המנגנון שלי לא להיות בשעמום של החיים. במקום להתבאס מדברים אני אומרת, 'בסדר, לפחות לא מתנו'".
הראיון המלא עם נלי תגר מתפרסם בגליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
