חולמות לעבור למדינה אחרת? המשפחות שלפניכן מגלות שמעבר לא פשוט לילדים, במיוחד אם הם מתבגרים.
לירי, בת 12, אפריקה: "הייתי שמחה להישאר בארץ"
כשערן והדס (שמות בדויים) החליטו לפני שנה לעשות רילוקיישן עם שלושת ילדיהם, הם ידעו שלצד שלל היתרונות יהיו גם קשיים. ועדיין, הם לא תיארו לעצמם עד כמה בתם הבכורה לירי, בת 12, תתקשה להתאקלם. "עברו עלינו הרבה ימים של בכי וחוסר אונים", מספרת הדס. "אנחנו לא מצטערים על המעבר, אבל בהחלט אפשר לומר שלא הכול זוהר. בטח בכל מה שקשור לילדים".
למה החלטתם לעבור?
ערן: "לפני שנה וחצי התפנה בעבודה שלי תפקיד שהצריך מגורים באחת ממדינות אפריקה, וחשבנו שזו יכולה להיות חוויה עצומה למשפחה. זה אמנם לא היה היעד שתמיד חלמנו עליו, אבל הרגשנו שזו הזדמנות".
גם הילדים היו בעניין כשבישרתם להם על השינוי?
הדס: "הם פחות התרגשו. בנוסף ללירי, יש לנו ילד בן שבע וילד בן חמש. לירי הכי התנגדה. היא הייתה אז בכיתה ה' וידעה שזה אומר שהיא תחמיץ דברים שהיא ציפתה להם: להיות חונכת בבית הספר, להיות במשמרות זה"ב, לחגוג בת מצווה עם הכיתה. היא הייתה מאוד אהודה מבחינה חברתית, תלמידה מצטיינת, ובמשך שנים הייתה בחוג התעמלות קרקע. היא לא רצתה לעזוב את כל זה. אנחנו האמנו שזו תהיה הרפתקה נהדרת שהילדים יקבלו ממנה הרבה דברים טובים, אבל כרגע הם מתמודדים עם הרבה קשיים וכועסים עלינו על המעבר".
עוד כתבות בלאשה
איך התכוננתם לשינוי?
הדס: "דיברנו עם הרבה ישראלים שגרו שם, וידאנו שהילדים יוכלו להמשיך לעשות דברים שהם אוהבים".
ערן: "לא הסתפקנו בזה שאמרו לנו שאחרי שלושה חודשים הילדים כבר מצליחים לדבר ולקרוא אנגלית ברמה טובה. היה לנו חשוב להבין איך ייראו החיים שלהם מבחינה קונקרטית. נעזרנו ביועצת רילוקיישן, ובהמלצתה הכנו איתם 'ספר מעבר' וממש ירדנו לפרטים, כמו למשל איך הם יצליחו לשמור על קשר עם בני המשפחה ועם החברים שלהם בארץ".
ולמרות כל ההכנות זה היה קשה יותר משחשבתם.
לירי: "שבועיים אחרי שעברנו התחלתי ללמוד בבית הספר החדש. ידעתי קצת אנגלית מהארץ, אבל פחדתי להתבטא בכיתה, בכל יום כשהייתי חוזרת הביתה הרגשתי הקלה עצומה כי הייתי לחוצה מאוד. בארץ נחשבתי לאחת התלמידות המצטיינות, וזה הוריד לי לגמרי את הביטחון".
"ההורים כאן לא נלחמים בחרם כמו ההורים שהכרנו בישראל. ללירי יש בחדר טבלת ייאוש לחופשת הקיץ בארץ"
קושי נוסף היה לגלות שבמקום מגוריה החדש אין חוג התעמלות קרקע ברמה שלה. לכך התווסף קושי חברתי משמעותי. "כשהגענו התחברתי עם ילדות מישראל. נכון, בבית הספר יש ילדים מכל מיני מדינות, את יכולה להיות חברה של הילדות מבריטניה ומקוריאה, אבל החברויות הטובות באמת מתחלקות לפי מוצא. יש את החבורה של האמריקאיות, של הצרפתיות, אני הצטרפתי לחבורה של הבנות מישראל ובהתחלה זה היה מעולה. אבל אחרי זמן קצר היה לי פיצוץ עם אחת הבנות. היא התעצבנה עליי, הפסיקה לדבר איתי וגרמה לכל הישראליות בבית הספר שלנו לא לדבר איתי גם".
אוי.
"כן, זה היה קשה מאוד. לא מספיק שהיה לי קשה בלימודים, הרגשתי גם מבודדת חברתית. בהפסקות הייתי יושבת בשירותים במקום לאכול, כי לא היה לי עם מי לשבת בקפיטריה".
ההורים ידעו מזה?
ערן: "כמובן, לירי שיתפה אותנו. בהתחלה ניסינו לדבר עם ההורים של הילדות, אבל הבנו שזה נופל על אוזניים ערלות. לצערנו למדנו שההורים כאן, בשונה מההורים במקום שבו גרנו בישראל, פחות מגויסים להילחם בתופעות של חרם".
הדס: "זה לא שהבנות הישראליות החליטו 'רק' לא לדבר עם לירי. הן היו כותבות לה תגובות לא נחמדות באינסטגרם, לא מזמינות אותה לימי הולדת. ממש חרם. אחרי שראינו שמההורים שלהן לא תבוא הישועה עירבנו את יועצת בית הספר שעזרה מעט ופעלנו בעיקר בחיזוק החוסן העצמי שלה, לא לבטל את עצמה מול בריונות ולאפשר לה לבטא את עצמה ויכולותיה ב־Safe Zones נוספים".
לירי, איך את מרגישה כעת?
"מבחינת האנגלית והלימודים הרבה יותר טוב. מבחינה חברתית זה השתפר מעט. אמא עודדה אותי להיפתח לילדים ממדינות אחרות, ובסוף מצאתי חבורה בבית הספר שלא לפי מוצא. היא כוללת בין היתר ילדות מרומניה ומיפן. עכשיו אני בעיקר איתן בהפסקות. כמו שאמא שלי אמרה, אני משתדלת להסתכל על הצד החיובי: שאולי עדיף שאני דווקא בקשר איתן ופחות עם הישראליות, כי ככה אני יכולה ללמוד שפות ותרבויות חדשות. למרות שהמצב עכשיו קצת יותר נסבל, הייתי שמחה אם לא היינו עושים רילוקיישן ונשארים בארץ".
הדס: "ללירי יש בחדר טבלת ייאוש. היא סופרת את הימים עד שנחזור לחופשת קיץ בארץ. העובדה שהיא רואה ברשתות החברתיות מה החברות שלה בארץ עושות מזכירה לה כל הזמן את מה שהיה. אבל אני וערן אופטימים ומאמינים שככל שיחלוף הזמן, יהיה לה טוב יותר. אנחנו גם מזכירים לה שרשתות חברתיות הן לא דיווח מהימן של המציאות.
"בסופו של דבר, המטרה שלנו ביציאה לחו"ל הייתה גם יציאה מאזור הנוחות כדי לבנות יכולת אישית. וכשיוצאים מאזור נוחות, לפעמים לא נוח".
הטיפ של לירי: "לתחזק את הקשר עם החברות בארץ, לקבוע איתן ימים ושעות קבועים של שיחה, כדי שתוכלו להתמיד בזה"
אלונה, בת 13, קליבלנד: "איבדתי את העצמאות שלי"
אלונה בן חמו (13) עברה לפני קצת פחות משנה עם משפחתה לקליבלנד שבארצות־הברית. אם שואלים אותה, גם התשובה שלה חד־משמעית: היא הייתה מעדיפה לוותר על הרילוקיישן.
משפחתה עברה בעקבות עבודתה של אמה כשליחת הוראה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית. "אני מורה במקצועי, מחנכת בחטיבת ביניים", מספרת מורן דליות בן חמו (42), אמא של אלונה ושל שלושה ילדים נוספים (בן 12, בת שמונה ובן חמש). "את מוטי, בעלי, הכרתי לפני 15 שנה ברומניה, כששנינו היינו שם גם במסגרת שליחות - אני מטעם ההסתדרות הציונית והוא מטעם משרד הביטחון. לשנינו השליחות הייתה חוויה מדהימה, לכן תמיד אמרנו שיום אחד נעשה את זה שוב במסגרת משפחתית. לפני שנתיים הבנו שזה או עכשיו או לעולם לא. קלטנו שיש לנו בבית כבר שני מתבגרים. שבקרוב יתגייסו, ואז לא יהיה אפשר לעבור רק עם חלק מהילדים".
מה הילדים אמרו כשבישרתם להם?
"שני הגדולים התחילו לבכות ומחו בתוקף. הם לא ידעו מאיפה זה נפל עליהם. הקטנים פחות הבינו, אבל התחילו לבכות גם כי ראו את אחיהם בוכים. לאלונה היה הכי קשה עם הרעיון. גרנו עד אז בקיבוץ שדה־נחום. היו לה שם המון חברים והיא נהנתה מחופש מוחלט. היא לא הבינה למה אנחנו רוצים לעקור אותה מהחיים הנהדרים שלה. אנחנו כמובן סיפרנו לה על כל הדברים הטובים שהיא תקבל: גיבוש משפחתי, גמישות חברתית, שהיא תראה עולם ותחזור לארץ עם שליטה מלאה באנגלית ושזו מתנה נפלאה לכל החיים. בנוסף, למרות שהשליחות היא לשלוש שנים, הבהרתי לה שלא נישאר שם בכל מחיר, שאנחנו לא לוקחים אותה כדי לסבול. ביני ובין עצמי כבר דמיינתי את התסריטים הכי שחורים ואמרתי שאם לילדים ממש לא יהיה טוב, נחזור לפני כן. בסך הכול זו שליחות שמטרתה היא חוויה משפחתית, לא מדובר בקידום הקריירה או במשכורת גדולה".
ואיך הולך?
אלונה: "בהתחלה היה לי קשה מאוד עם האנגלית, זה הקשה עליי מאוד מבחינה חברתית. אני לומדת בבית ספר יהודי־אמריקאי. למרות שהבנות היו נחמדות אליי כשהגעתי, בגלל שלא ידעתי לדבר אנגלית שוטף, כל הזמן הרגשתי רע כי לא הצלחתי להביע את עצמי. הייתי חוזרת הביתה ומוצאת את עצמי עם המשפחה, כלואה בין קירות, בניגוד לחיים שלי בקיבוץ שבהם הייתי רוב הזמן בחוץ עם חברות. בחודשים האחרונים המצב באמת קצת השתפר כי הצלחתי לקלוט יותר את השפה.
"בקיבוץ כל החברות שלי גרות במרחק הליכה ממני. כאן צריך להסיע אותי, ונפגשים רק עד שבע בערב, כי בלילה מסוכן"
"בלימודים עדיין קשה לי מאוד, אבל מבחינה חברתית כבר יש לי כמה חברות טובות. מצד שני, זה עדיין לא אותו דבר כמו בארץ. בקיבוץ כל החברות שלי גרות במרחק שתי דקות הליכה ממני, כאן הן גרות במרחק של מינימום רבע שעה נסיעה, אני צריכה שההורים יסיעו אותי. בנוסף, במקום שבו אנחנו גרים נוהגים להיפגש רק עד שבע בערב, כי בלילה כבר מסוכן לצאת. אני מרגישה שאיבדתי את כל העצמאות שלי. כאילו חזרתי להיות ילדה קטנה שתלויה בהורים שלה ובשעות המוקדמות של הערב כבר צריכה להיות בבית. אני כן רואה את כל הדברים הטובים שההורים דיברו עליהם. אנחנו מטיילים המון בארצות־הברית, הספקנו בין היתר להיות בניו־יורק, בשיקגו, במפלי הניאגרה. אבל בכל זאת, הייתי מעדיפה לוותר על כל זה ולהישאר בישראל".
הטיפ של אלונה: "לחשוב על המצב כהזדמנות ולעשות דברים שלא הייתי עושה בארץ, כמו חוג הוקי ובייסבול".
אביה, בת 16, דנמרק: "תמיד מרגישה כאן סוג של זרה"
לאביה רונצקי גולדשטיין (16), שעברה עם הוריה ושתי אחיותיה לדנמרק כשהייתה בת שמונה, המעבר היה פשוט יותר. עם זאת, למרות שהיא חיה כבר חצי מחייה בעיירה הדנית סבנדבורג, היא מחכה בקוצר רוח לחזור לישראל. "אמנם אני שולטת היטב בשפה הדנית ויש לי כאן חיי חברה טובים, אבל אני תמיד מרגישה כאן סוג של זרה. אני מרגישה ישראלית ורוצה לחיות במקום שבו ארגיש הכי שייכת".
5 צפייה בגלריה
"בסך הכול זו שליחות שמטרתה היא חוויה משפחתית". משפחת רונצקי גולדשטיין
(צילום: רונצקי גולדשטיין)
משפחתה של אביה עברה לדנמרק בעקבות אבא שלה, שעלה מדנמרק לישראל בגיל תשע. "לפני שמונה שנים הוא החליט שהוא רוצה ללמוד ספנות", מספרת מיכל רונצקי גולדשטיין, אמה, אופה במקצועה. "זה מקצוע שמורכב ללמוד בישראל. מאחר שהוא דובר דנית ויש לו אזרחות, הבחירה לעבור לדנמרק הייתה מתבקשת. זרמתי, כי שנינו הרגשנו שמתחשק לנו לעבור לגור במדינה אחרת".
לכמה זמן תכננתם לעבור לשם?
"הלימודים נמשכו חמש שנים, אבל האמת היא שלא היה לנו זמן מוגדר. למשפחה אמרנו שאנחנו עוברים לשנה, כי זה היה סוג של ניסיון. אבל כבר אז ידענו שאם נתאקלם ונרגיש שטוב לנו, זה יהיה לזמן בלתי מוגבל.
"הבת הגדולה שלנו, שהייתה אז בת 11, קצת הסתייגה מהרעיון. גרנו אז באיתמר לצד הרבה חברים וקרובי משפחה. המחשבה להיפרד מכולם הייתה לה קשה. בדנמרק לא הכרנו אף אחד, אבל אביה, האמצעית, ואחותה הקטנה, דווקא התלהבו".
אביה: "לפני כן לא יצא לנו לטוס. בגלל שההורים אמרו לכל המשפחה שאנחנו עוברים לשנה, גם אני חשבתי שזה לא יהיה לטווח ארוך, שזה יהיה כמו טיול ממושך, שכעבור שנה אחזור לבית הספר ולבנות הדודות שלי שלמדו איתי".
מה את זוכרת מתקופת הקליטה?
"בחודשיים הראשונים ההתרגשות הייתה בשיאה. הגענו בקיץ, לפני תחילת שנת הלימודים, טיילנו בדנמרק שהיא מדינה מהממת, וזה באמת הרגיש כמו חופשה. האנשים לבביים ומיד קיבלו אותנו בחום. אבל אז התחיל בית הספר וזה נעשה יותר מורכב. מלבד אבא, אף אחד מאיתנו לא ידע דנית. רשמו אותי לבית ספר רגיל קרוב לבית. למרבה המזל באותה תקופה הגיעו לדנמרק הרבה פליטים, בעיקר מסוריה, אז שיבצו אותי בכיתה ייעודית. בכל זאת, המורים לימדו רק בדנית. ככה בסופו של דבר למדנו את השפה: אחרי שאת שומעת מספיק, זה נכנס. אבל החודשים הראשונים היו קשים מאוד. היו איתי בכיתה רק ילדים מסוריה ושלושה ילדים מגרינלנד. לכולם הייתה שפה משותפת ואני הייתי הילדה היחידה שדוברת עברית. אפילו אנגלית לא ידעתי אז. לא יכולתי לדבר ולהבין - לא את המורים ולא את התלמידים".
איך התמודדת עם זה?
"הייתי חוזרת כל יום הביתה עם תסכול מאוד גדול, גם בגלל שלא הבנתי וגם בגלל שנאלצתי לשתוק כל כך הרבה שעות. היו לי התקפי זעם. אמא יזמה לי ולה דייט קבוע: פעם בשבוע היינו יוצאות לבית קפה לשתות שוקו, שם הייתי מספרת לה מה עובר עליי. לשמחתי, אחרי חצי שנה כבר קלטתי טוב את השפה והעבירו אותי לכיתה רגילה. יכולתי לתקשר עם הילדים והמורים וזה היה נהדר, ואז התעורר קושי חדש: הלמידה. הייתי צריכה ללמוד הכול בדנית בלי שום הקלות. הקושי הכי גדול היה ללמוד אנגלית. למעשה הייתי צריכה ללמוד אנגלית מדנית - שהייתה בעצמה שפה חדשה עבורי".
"אני הישראלית היחידה והיהודייה היחידה בבית הספר, כולם דנים. יש לי חיי חברה נהדרים, אבל בגיל 12 התחלתי לחפש פנימיות בישראל"
גם הגעגועים לארץ הלכו והעמיקו. "פתאום התחילו להגיע תמונות של בנות הדודות שלי מבלות בכל מיני מקומות בלעדיי, וזה עשה לי עצוב. היה שלב שאפילו קינאתי באחותי, כי בגלל שאני השתלבתי בצורה יותר חלקה, ההורים יותר התמקדו בה".
מיכל: "מבחינה חברתית לאביה באמת היה קל מאוד. ברגע שהיא התחילה להבין את השפה ועברה לכיתה רגילה, הילדות בכיתה קיבלו אותה בחום. כולן עטפו אותה, ובהמשך היא אפילו הקימה להקה בבית הספר".
אביה: "זה נכון. חברתית התאקלמתי מהר וגם היום יש לי חיי חברה נהדרים. ובכל זאת, כבר בגיל 12 אמרתי להורים שאני רוצה לחזור לארץ, אפילו אם זה אומר בלעדיהם. ממש התחלתי לחפש פנימיות בישראל. אמנם אני דוברת דנית שוטף, אבל אני טיפוס ורבלי ועד היום אני מרגישה שאני לא יכולה לבטא את עצמי טוב בדנית כפי שאני יכולה לבטא את עצמי בעברית. בבית הספר שלי כל הילדים דנים, נראים אותו דבר ומדברים אותו דבר. אני הישראלית היחידה והיהודייה היחידה. אמנם אף אחד מהם לא התייחס אליי בצורה לא יפה בגלל זה, אבל ביני ובין עצמי תמיד הרגשתי שונה. למרות שחייתי שמונה שנים בישראל ושמונה שנים בדנמרק, אני מרגישה ישראלית ולכן אני רוצה לחוות את מעט שנות הילדות שנשארו לי בישראל".
מיכל: "זו הסיבה שבקיץ הקרוב נחזור כל המשפחה לארץ, החלטה שהגיעה בעקבות תהליך ממושך. הבכורה שלנו בת ה־19 כבר שנים רוצה לחזור לישראל ובמשך תקופה מסוימת אפילו חזרה וגרה אצל הסבתא. עכשיו אביה הודיעה לנו שהיא רוצה לגור בפנימייה בישראל. עשיתי חושבים שגם ככה יש לי בן זוג שעובד בים וחוזר הביתה אחת לשבועיים ולכן אין סיבה שאשאר כאן רק עם בתי הקטנה. הבנו שזה הצעד הכי נכון עבורנו כמשפחה".
הטיפ של אביה: "לנסות לשמור כמה שיותר על ראש פתוח ולראות את הטוב. גם אם זו לא הייתה הבחירה שלך לעשות רילוקיישן, לקחת את זה למקום שלך ולהפוך את זה לשלך".
טליה, בת 13, רעננה: "מתגעגעת לבילויים בוושינגטון"
לעתים דווקא החזרה לארץ היא החלק הקשה ברילוקיישן. משפחת חן עברה לסיאטל ב־2011 בעקבות עבודתו של האב במיקרוסופט. "בני הבכור, אורי, היה אז בן ארבע, טליה, האמצעית, בת תשעה חודשים, ועומרי, היום בן תשע, עדיין לא נולד", מספרת מאיה חן, שהיום עובדת כיועצת רילוקיישן. "בגלל שאורי וטליה היו קטנים, זה עבר בלי בעיה. בהתחלה חשבנו שנחזור לארץ אחרי שלוש שנים, אבל היה לנו כל כך כיף שמשכנו עוד ועוד. בסוף יצא שהיינו שם קצת יותר מעשור. חזרנו ביולי 2021".
מה גרם לכם לחזור?
"חששנו שאם נשתהה עוד קצת, הילדים כבר יגדלו, ולא רק שהם כבר לא יספיקו לחוות ילדות בישראל, אלא שאולי כבוגרים הם לא ירצו לחזור ואז נמצא את עצמנו בארצות־הברית לתמיד".
איך הילדים הגיבו לחזרה לישראל?
"הם גם היו נרגשים לחזור, אבל לא תיארנו לעצמנו שהחזרה תיצור עבורם כל כך הרבה קשיים. זה היה ממש כמו סוג נוסף של רילוקיישן, כי גם אצלנו הבעיה העיקרית הייתה השפה. טליה ועומרי בקושי ידעו עברית. הם קצת הבינו, אבל דיברו וכתבו רק באנגלית. כשחזרנו לארץ והם התחילו כאן בית ספר, זה היה לא פשוט".
"אני מתגעגעת לרשתות מזון שאין בארץ וקשה לי להתרגל למזג האוויר. כל הזמן נורא חם לי"
טליה: "רשמו אותי לבית ספר ברעננה שיש בו כיתת עולים חדשים, הצלחתי להכיר כמה חברות שדיברו אנגלית, וזה עוד היה יחסית בסדר. שנה אחרי זה עברתי לחטיבת ביניים רגילה וזה היה הרבה יותר קשה. מבחינה לימודית היה לי קשה ללמוד הכול בעברית. בנוסף, בניגוד לבית הספר בארצות־הברית, הכיתה שלי בארץ הייתה קולנית ורועשת והיה לי קשה להתרכז. גם מבחינה חברתית לא מצאתי את עצמי. הייתי לבד והרגשתי בודדה. היו הרבה ימים שבהם חזרתי הביתה עצובה ובוכה".
מאיה: "גם לי היה עצוב מאוד. ראיתי איך הילדה שלי, שתמיד הייתה מצטיינת בלימודים ומוקפת חברות, חוזרת הביתה בלי מצב רוח, מסרבת להכין שיעורים ולצאת מהבית".
טליה: "התגעגעתי למקומות הבילוי שהיו לי בוושינגטון, לרשתות מזון שאין בארץ, וגם למזג האוויר כאן היה לי קשה להסתגל, ועדיין קשה לי. כל הזמן נורא חם לי".
היית מעדיפה שהורייך לא היו בוחרים לעשות רילוקיישן מלכתחילה?
"קשה לי לענות על השאלה הזו, כי בסך הכול אהבתי מאוד את חיי בארצות־הברית. אבל אם לפני כמה חודשים היו שואלים אותי אם הייתי מעדיפה לא לחזור לישראל – בפירוש הייתי עונה 'כן'. היום, אחרי שהכרתי לאחרונה כמה חברות טובות, אני מרגישה שהמצב קצת משתפר, ולכן התשובה שלי כרגע לא חד־משמעית".
הטיפ של טליה: "לפני המעבר כדאי לבקש מההורים ליצור קשר עם ישראלים שכבר גרים שם ויש להם ילדים באותו גיל, כדי שיספרו לך על החיים במקום החדש".
"הכנה נכונה יכולה למנוע משבר"
נדב שקד עבר פעמיים רילוקיישן בילדותו: אחד היה מתוכנן ואחד היה כתוצאה מאילוצים. כיום הוא פסיכולוג חינוכי מומחה שמציע ליווי פסיכולוגי למשפחות ברילוקיישן במסגרת קליניקת "עננים". "הורים רבים שחושבים על רילוקיישן טרודים בעיקר בנושאים כמו ביטוח רפואי, מגורים וכו'", הוא אומר. "חשוב לזכור שאחד הדברים המנבאים את הצלחת הרילוקיישן הוא השתלבותם של הילדים. כשהילדים לא מאושרים, הרילוקיישן מאתגר במיוחד. מבחינתם לא מדובר בבחירה. הם נפרדים מהסביבה הבטוחה וצריכים לרכוש חברים בשפה זרה ולהשתלב במקום זר. זו חוויה שמותירה בנפשם חותם להמשך החיים, לטוב ולרע. לצד התנסויות חיוביות ומהנות, לצערנו ילדים ומתבגרים עוברים במהלך הרילוקיישן גם חוויות קשות. הם עלולים לפתח פתולוגיות כגון בדידות, חרדות, דיכאון, הפרעות אכילה, אובדן אמון בזולת".
עד כמה הגיל שבו עוברים משפיע על הקליטה?
"ילדים בגיל הגן (עד גיל שש) פחות מושפעים, באופן יחסי, מרילוקיישן, כיוון שעולמם החברתי פחות מפותח. הקשיים שלהם הם בדרך כלל תגובה לקשיי ההורים. בגיל ההתבגרות (סביבות גיל 12 ואילך) מעבר יכול כבר לאתגר במיוחד, זאת כיוון שהמעגלים החברתיים הופכים לחשובים במיוחד. המשימה המרכזית בגיל ההתבגרות היא גיבוש זהות, והרילוקיישן משפיע על כך משמעותית".
איך אפשר לסייע להם?
"על ידי הכנה נאותה למעבר ופיתוח מנגנוני חוסן ודפוסי חשיבה חיוביים. מחקרים בקרב ילדים בעוטף עזה, למשל, גילו שפיתוח מנגנוני חוסן מסייע לצמצום התפתחות של פוסט־טראומה אפילו במקרים של ירי טילים. מחקרים נוספים מלמדים שפיתוח דפוסי חשיבה חיוביים מסייע במניעת דיכאון. כך שהכנה נפשית נכונה יכולה למנוע משברים.
"למי שכבר נמצאים עם ילדיהם ברילוקיישן, אני מציע להיות ערים לנורות אזהרה, כמו שינויים בהרגלי האכילה והשינה, התנהגות הימנעותית, רגרסיה התנהגותית, קושי בוויסות רגשי, ירידה בתפקודי הקשב והריכוז ועוד. בעת זיהוי סימני מצוקה מומלץ לפנות לאיש מקצוע".
