איני גאה בכך אבל עליי להודות - גם אם תחרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה לא תמצאו מישהי שסולדת מספורט יותר ממני. אני מתארת לעצמי שברגע זה ממש מיכל מתל־אביב או יפעת מבאר־שבע ואולי גם נעמי מקריית־יערים - כולן אומרות לעצמן "על מה היא מדברת? אני שונאת התעמלות יותר ממנה". אלא שהן טועות. אין נרתעת ספורט גדולה ממני. ואני לא מתכוונת לריקוד או להליכה בשדות, את אלה אני דווקא אוהבת, זה נחמד. אני מתכוונת להארד־קור: מכון כושר, פילאטיס, התעמלות מכשירים.
ואני דווקא בת של ספורטאי. אבא שלי רכב יום־יום על אופניים עד גיל 92־93, שחה כל החיים, והוא דוגמה ומופת גם היום, בגיל 97, לכך שכדאי מאוד לעשות פעילות גופנית. הוא תמיד הפציר בי: "זה לא בסדר שאת לא עושה ספורט, את מזיקה לעצמך". אבל לא הקשבתי, בין השאר משום שאני מין קלת רגליים כזו, תנועתית גם בלי להשקיע. עד לאותו היום שבו הבנתי שלא לעולם חוסן.
שיחקתי עם הנכדים, ישבתי איתם כהרגלי על השטיח, אלא שאז, כשרציתי לקום לא הצלחתי להתרומם. נאלצתי לעבור לעמידה על ארבע, ובעזרת הידיים לאחוז בדופנות הספה ורק כך הצלחתי לעבור לעמידה. "מה זה צריך להיות?", "מי שמע", שאלתי את עצמי.
התחלתי להתבונן בתנועותיי ביתר שימת לב. כן, גם מהמיטה אני לא קמה באותה קלות ומהירות שעמדו לרשותי תמיד. כשהגוף תפקד בלי מאמץ, קיבלתי את זה כמובן מאליו: ברור שאני יכולה לקום בקלות, מובן שאני יכולה לפתוח את מכסה הצנצנת, מה זה בשבילי לסחוב סלים כבדים מהסופר? עד שזה כבר לא היה מובן מאליו בכלל. לא יכולתי יותר להתכחש לעובדות - אני מאבדת יכולות.
חבר שהוא דוקטור לביולוגיה הסביר לי שמשעה שהגוף מפסיק לצמוח - מיד כשתהליך ההתבגרות מסתיים - מתחילים תהליכי הבלאי. תהליכים איטיים, כמעט לא מורגשים, שתופסים תאוצה וכמעט מכפילים את עצמם כשמגיעים לגילאי 70-60. מסת השריר מידלדלת במהירות בלתי נתפסת. פתאום מתקשים לקום מישיבה ואחר כך מהמיטה, ומאוחר יותר כבר נחלשים ברמה כזו שפתאום הזיקנה קופצת עלינו. ומתברר שדווקא הזיקנה יודעת לקפוץ טוב־טוב.
"עד כאן", אמרתי לעצמי, והפעם כבר לא זלזלתי. נרשמתי לכמה סוגים של שיעורי התעמלות ואפילו לחדר כושר. מי שלא מכיר חדר כושר, כדאי שיתכונן. ככה נראתה האינקוויזיציה. גם שיעור הפילאטיס הוא סוג של עינוי, הגם שיש לי מורה נפלאה במיוחד. חוץ מהקושי הפיזי אפשר למות משעמום. לאורך כל השיעור, בכל רגע נתון, אני מסתכלת על השעון וסופרת את הדקות הנותרות. "את עושה שגיאה איומה", אני שומעת עכשיו את מיכל, יפעת ונעמי צועקות עליי: "לא מסתכלים על השעון, את רק מקשה על עצמך". נו, באמת, שום דבר לא יכול להקשות עליי יותר מההתעמלות עצמה.
אנשים שאוהבים ספורט (קשה לי להאמין, אבל יש כאלה) אמרו לי: "חכי, אחרי חודשיים־שלושה תתאהבי, לא תוכלי להפסיק". קראתי גם מחקרים שטוענים שאם מתמידים זה הופך להרגל. לא התאהבתי. לא התרגלתי. אבל אני מכריחה את עצמי להמשיך ולא מוותרת. הגוד ניוז - יש שיפור. אני רואה שינוי. חביבתי הזיקנה, חכי בינתיים עם הקפיצה שלך.
דברים שאני כבר יודעת: אנשים שלא עשו עד היום ספורט חושבים שזה כבר אבוד להם. מרימים ידיים. ברור שמוטב להתחיל בגיל צעיר, אבל מתברר שאפשר לשפר את מצב השרירים בכל גיל.
