בספר המחזור של בית הספר התיכון שבו למדתי, כתב אחד הבוגרים בדיחה מרושעת על הכיתה ההוּמָנית. זו הייתה הכיתה שלי, שבה למדנו, בעיקר תלמידות וכארבעה תלמידים בנים, ספרות, תנ"ך והיסטוריה ברמה של חמש יחידות למבחן הבגרות. הבחור סקר את כל המגמות - בתחילת שנות ה־90 היו רק חמש כאלה - וניבא את עתידם של הבוגרים. העתיד של ההומנית יהיה עלוב למדי, לדעתו. בעוד שתלמידי הריאלית ישנו את העולם, יעשו כסף ויטפסו בסולמות חברתיים, בוגרי ההומנית יחפשו את עצמם, לא תהיה להם קריירה והם יהיו מוזרים.
אני זוכרת את העלבון ההוא. לימודי הספרות נתפסו כבר אז כנחותים ביותר מבין כל המקצועות, מגמה לאלה שאינם מסוגלים להתקבל למגמות היוקרתיות, ביולוגיה או ריאלית. מקצוע יאה לחרשניות, לנערות שמקשטות את המחברות בציורי פרחים, מאוהבות בגיבורים ספרותיים כמו הולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון" ומקדישות לחבר שלהן שיר של דליה רביקוביץ. היסטוריה נחשבה לתחום רציני הרבה יותר, שבו עוסקים במלחמות ובמהפכות, ולתנ"ך הייתה הילה שקשורה בוודאי ללאום ולאמונה. אני זוכרת את גיסי, שאמר שאני לומדת "מדעי הכלום" כשהתחלתי ללמוד ספרות באוניברסיטה. אני זוכרת את השכנה הישישה שלי, שכשסיימתי דוקטורט שאלה אותי "במה?", וכשעניתי "בספרות", הפטירה: "נו, לופט גשפעט" (עסקי אוויר, ביידיש).
אלה רק שלוש דוגמאות מתוך אינספור אינטראקציות, שהבהירו לי שוב ושוב מה מעמדה של הספרות בחברה הישראלית, שהאמינה תמיד שיש "להחליף את עט הכתיבה באת החפירה". האמת היא שלימודי ספרות הם נפלאים וחיוניים. הם מעניקים כלים רבי ערך לביקורת, לפרשנות, לפתיחות, להגדרה ערכית ואישיותית. לימודי ספרות פותחים חלונות אל מרחבים לא נודעים, הם מעודדים ראייה מפוכחת, היכרות עם צורות חיים וצורות מחשבה מגוונות. הם מאפשרים להבחין בין עיקר לטפל בכל תחומי החיים: מקריאה בעיתון - שבו ידיעה יכולה לשרת אינטרס ולהציג את עצמה כאמת בעוד שהיא שקר - ועד לאינטראקציה עם בני אדם, שבה קשב לבחירת המילים ולניסוח עשוי להבליט כוונות נסתרות או כאב מושתק. ספרות משנה את התודעה, פותרת בדידות, מעוררת סקרנות בלתי פוסקת.
למדנו לבגרות יצירות מופת כמו "החטא ועונשו", עשרות שירים של ביאליק ושל גולדברג, של אלתרמן ושל עמיחי, פרוזה מאת היינריך בל והרמן הסה, פיוטי תור הזהב, טרגדיות של שקספיר. כולן יצירות שכדאי להיחשף אליהן במשך החיים. כבוגרת שעדיין מחפשת את עצמה, חשדנית לגבי מושג הקריירה ואוהבת רק אנשים מוזרים, הייתי מעודדת קורפוס אלטרנטיבי ללימודי הבגרות.
את הספרים הבאים אפשר לחפש בדוכני שבוע הספר, המציגים ספרים ישנים שאי־אפשר לגעת בהם במשך השנה בחנויות הגדולות. תמיד אפשר להשלים בגרות, במקצועות החשובים ובמקצועות ההכרחיים.
"מפגרת", אריאנה הרוויץ
(תשע נשמות)
ספרה של היהודייה הארגנטינאית רוטט מרוב חוויות נשיות שאין להן גבול, ואם ובת מתערבלות בו לגוף אחד משתוקק, משתגע, מאבד אחיזה. זה לא ספר חינוכי במובן המוכר, אבל דווקא בשל כך הייתי מכנה אותו "ספר לבגרות". הלא כל נערה יודעת כמה דברים על אודות הצדדים האפלים של תהליך ההפיכה לאישה. גיבורת הספר מתגוררת עם אמא שלה, על אף שהיא כבר כמעט בת 30. שתיהן חושבות יותר מדי, רוצות יותר מדי, נשלטות על ידי דחפים. הבת מאוהבת בגבר נשוי, שאשתו בהיריון. היא מקבלת מעמד משני בחייו, אבל אמה והיא לא ישתקו על כך. שתיהן יחד מאחדות כוחות ביותר ממובן אחד, כדי לתרגל את מושג הגמול.
"אף אחד מאיתנו לא יחזור", שרלוט דלבו
(הקיבוץ המאוחד)
חוויותיה המצמיתות של דלבו במחנה ההשמדה אושוויץ, כפי שכתבה אותם מיד אחרי שהשתחררה. דלבו הצרפתייה לא הייתה יהודייה, אבל הייתה שמאלנית נרדפת, ויחד עם מתנגדות אחרות למשטר הדכאני ניסתה לשרוד גיהינום עלי אדמות וכתבה בלשון בהירה על תאוות חיים ועל אחווה.
"חורשלילה", דז'ונה בארנס
(כרמל)
נחשב לאחד מספרי הפרוזה הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם בידי אישה. בארנס, אמנית סוערת, חייתה בפריז בשנות ה־20 של המאה הקודמת וכתבה בכנות וברגישות גדולה על תשוקה לחיים, לגברים ולנשים, על מערכות יחסים שבורות ועל אירופה בין שתי המלחמות.
"חמישה רומאנים קצרים וסיפורים אחרים", נטליה גינצבורג
(הקיבוץ המאוחד)
הרומנים של הסופרת האיטלקייה ממוצא יהודי, שנכתבו באמצע המאה הקודמת, מספרים על נשים שמתנדנדות בין רצון עז ובין אוזלת יד, לעתים לא מסוגלות בכלל לבקש לעצמן אושר. גינצבורג מצליחה להעמיד את הגיבורות שלה לפנינו, כאילו הן ניצבות מולנו, בתשומת לב בלתי שגרתית למחוות רגשיות ולפרטי מציאות, אבל כותבת משפטים קצרים ובלתי מקושטים.
"אקווריום", יערה שחורי
(כתר)
מספר על התבגרותן השקטה של שתי אחיות, שנאלצות להיפרד בעקבות עזיבתה של אחת מהן לפנימייה, אך הקשר ביניהן חזק מכל ריחוק. זה ספר על פגימות ועל ליקויים של הגוף ושל העולם ועל קסמים של אחווה.
- ד"ר נוית בראל, היא עורכת סדרת הספרים "הדשא הגדול" בהוצאת "פרדס" ועורכת כתב העת "הליקון"
