שום דבר לא הכין את יערה קליין־ימין (53) למפגש המרגש עם אמהות במשפחתוני אומנה, שאליו הגיעה במקרה. היא חזרה לארץ עם משפחתה משהות ארוכה בנשוויל, ארצות־הברית, וחיפשה מקום להתנדבות עם ילדיה כדי להראות להם שלא כולם חיים כמוהם בארבעה דונם בכפר־אז"ר. "ביקרנו במשפחתון של משפחת אומנה ונדהמתי - לא הכרתי את הקונספט שבו הורים מגדלים ילדי אומנה לצד ילדיהם. החלטנו לאמץ משפחתון. בערב התרמה פגשתי ילדים ממשפחתון של בנים בחולון, התאהבתי בהם ואימצתי אותם. מעבר לתמיכה כספית היה בינינו קשר נהדר, היינו לוקחים אותם לארוחות ערב, לבאולינג, לטיולים וחגגנו להם בר מצווה. עם הזמן הרגשתי שזה לא מספיק. בטיול נשים להודו סיפרתי על המשפחתון ושאלתי אם יש למישהי רעיון מה עוד אפשר לעשות. בזכות רעיון של אחת הנשים החלטתי לכתוב ספר על אמהות אומנה, מלאכיות שלא זוכות להערכה החברתית המגיעה להן".
הספר "הכניסיני", סיפורן של שמונה אמהות אומנה, יצא לאור לאחרונה בשיתוף עמותת "אור שלום", הפועלת למען ילדים ונוער שרשויות הרווחה הוציאו מבתיהם עקב מצבי סיכון קיצוניים וחוסר תפקוד הורי. הספר הושק בתערוכה שבה מוצגות תמונותיהן של האמהות, כשהן עונדות תכשיטים שקליין־ימין עיצבה בעבורן. "רציתי לספר את הסיפור של הנשים הנהדרות האלה, שעושות משהו שאני בחיים לא הייתי יכולה לעשות, ומקדישות את חייהן ואת חיי משפחותיהן לטובת ילדים ללא בית", היא מסבירה. התערוכה מוצגת בסטודיו שלה (שמעון הצדיק 12, יפו) עד סוף מאי.
איך נולדה התערוכה?
"כשחייתי בנשוויל בעלי עבד מסביב לשעון, ואני גידלתי את הילדים והלכתי לחוגים, כולל סדנה לייצור חרוזי זכוכית לתכשיטים. התאהבתי בזה, התמקצעתי ואני ממשיכה בזה בסטודיו. כשחשבתי איך להשיק את הספר, פגשתי את האוצרת אושרי כהן־נדר שהגתה את הרעיון לתערוכה. היא הציעה לצלם את האמהות עם תכשיט שאכין לכל אחת מהן בהשראת סיפורה".
מותר לחשוף אמהות אומנה?
"את חלקן כן. לשמחתי הפרויקט התארך עקב הקורונה, רוב הילדים עברו את גיל 18 ולכן מותר לפרסם את שמן ואת תמונתן. רק את האמהות הערביות אי־אפשר להציג כי הן במשפחות קלט לשעת חירום. רציתי לעורר מודעות ציבורית לילדים בסיכון שמחכים למשפחות שיאספו אותן ולהנגיש את נושא האומנה בדרך מקורית".
הנה הבית. להתראות
יערה קליין נולדה וגדלה בראשון־לציון. בבסיס טירונות בבית־אל, שם שירתה כפקידה פלוגתית, פגשה את מ"כ עוזי ימין והתאהבה בו. הם נסעו לטיול בדרום אמריקה וחזרו ממנו בנפרד. אחרי שנה וחצי חזרו זה לזו והחלו ללמוד - היא למדה עיצוב גרפי ב"ויטל" בעקבות אביה שהיה מעצב גרפי ומעצב תערוכות, והוא למד חשבונאות וכלכלה באוניברסיטה העברית. הם נישאו והביאו לעולם שלושה ילדים: יותם (23), קצין בחיל הים, יהל (21), לוחם בצה"ל, ומיקה (17), תלמידת י"א. אחרי שנכנסה לשוק העבודה בתחום הגרפיקה הבינה קליין־ימין שלא מתאים לה להיות שכירה, והחלה לייצר בקבוקי נוי של שמן זית עם תבלינים ופרחים, תחת המותג "בהרט". "העסק השתלט על הבית", היא מספרת. "עוזי עבד כמנהל תחום ביטוח אלמנטרי במשרד האוצר עד השעות הקטנות של הלילה ולא הרוויח הרבה. היו תקופות שאני תרמתי יותר ממנו לפרנסה, ולימים זה התהפך".
ב־2001, כשהייתה בחודש השמיני להריונה עם יהל, יצאה המשפחה לשליחות בנשוויל בעקבות עבודת האב בדלק US, חברה ציבורית אמריקאית. "סגרתי את העסק שהקמתי בעמל רב", היא מספרת. "הגעתי עם ילד בן שנתיים וחצי, בהיריון מתקדם ואנגלית מקרטעת. כשהגענו עוזי אמר לי: 'זה הבית, הנה המפתחות של האוטו', והלך לעבודה. הייתי בשוק, אבל אני מאלה שזוכרות רק את הטוב".
לפני תשע שנים חזרה עם ילדיה לארץ, בעוד שעוזי נשאר כמנכ"ל החברה בארצות־הברית וחי על הקו. "זה היה מהלך שלי, עוזי הבין וזרם", היא מספרת. "לפני שחזרנו, כל ערב הילדים שלי בכו מה אני עושה להם, הכנתי את עצמי לגרוע מכול. אחרי שבועיים בארץ יותם אמר: 'טוב שבאנו לכאן, יש לי חברים שאני יכול להיות איתם מי שאני'. הרגשתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. למיקה היה הכי קשה משלושתם, אבל היום היא לא יכולה לדמיין את עצמה באמריקה. תמיד היה לי ברור שנחזור, מעולם לא ראיתי את עצמי כאמריקאית, למרות שהשתלבנו יפה. לשנינו היה חשוב שהילדים יתגייסו, יתרמו למדינה וירגישו ישראלים. דיברנו איתם רק עברית, ישבתי להם על הראש עם קריאה וכתיבה, וכשחזרנו לארץ הם הודו לי על זה".
"חיינו עם הילדים ב'נסטינג' כי לא רצינו לטלטל אותם. זה דרש שלושה בתים: לילדים, לעוזי ולי"
התגרשת לפני שנתיים, בתום 32 שנות נישואים. איך הילדים קיבלו זאת?
"הילדים מדהימים, הם רק רצו שיהיה לנו טוב. בעשור האחרון עוזי בקושי היה בבית. כששאלו אותי אם לא קשה לי שהוא לא פה, עניתי, 'אני אישה עצמאית, פעילה, יש לי המון חברות, לא קשה לי בכלל'. אפילו ביני לביני לא הודיתי שקשה לי, אבל היום אני מבינה שזה לא היה נכון. אני משכנעת את עצמי שאיפה שאני נמצאת זה המקום הכי טוב, כך שגם כשהייתי לבד, ראיתי את הצדדים הטובים. ואז הגיעה הקורונה. לפני הסגר הראשון עוזי החליט שהוא חייב להיות שם ונסע לעשרה שבועות. נשארתי פה לבד עם הילדים בטירוף של הקורונה, והבנתי שזה נגמר".
יום הולדת משותף
עוד לפני שהחליטה שפניה לפרק ב', פגשה קליין־ימין אהבה חדשה. "50 שנה הסתובבתי בעולם וחיפשתי אותו. זה נשמע כמו אגדה, כאילו אני מספרת על חיים של מישהו אחר", היא אומרת. את בן זוגה ליאור דהן (53), מבעלי חברת "עץ ועצה", הכירה כמה שנים קודם לכן כשריהטה את ביתה. כשהתגרשה פגשה אותו במקרה, הוא סיפר לה שבדיוק התגרש, והאהבה ניצתה. "הקורונה חיברה אותי ללב, התחלתי לעשות מדיטציה, נסעתי לאשרם של אושו בהודו ונפתחו לי כל הצ'אקרות. הבנתי שאני הרבה יותר חזקה ממה שאני חושבת, שאני מסוגלת גם לבד, ושמה שהיה נכון לגיל 19 כבר לא נכון לי בגיל 50", היא אומרת.
היא עזבה את הווילה, קנתה דירה ביפו וחייתה שנה וחצי ב"נסטינג": הילדים נשארו לגור בבית, והיא ועוזי גרו איתם לסירוגין. "לא רצינו לטלטל אותם, נשארנו ביחסים טובים וזה נראה הגיוני. אי־אפשר לעשות נסטינג בלי קשר טוב בין ההורים, וקשה לעשות נסטינג כשאין כסף, כי צריכים שלושה בתים בשביל זה: לילדים, לאמא ולאבא".
התחברתי לעצמי, לנשיות ולמיניות שלי, משהו בי נפתח וזה זימן לי את בן הזוג החדש, ליאור"
לפני ארבעה חודשים עברה להתגורר עם ליאור בבית שרכשה בכפר־אז"ר בסמוך לביתו של עוזי. "יש לנו משמורת משותפת, חצי מהזמן הילדים אצל עוזי, הם מקפידים על זה. גם הוא נמצא בפרק ב' מהיום הראשון שנפרדנו", היא מספרת.
קשה להתגרש כשיש כל כך הרבה רכוש?
"נפרדנו בטוב, הגענו להסכמה עם מגשרת, לא היו פה עורכי דין, כי לשנינו היה ברור שאנחנו לא בנויים למלחמות. הצלחנו להתגבר על הכעסים ועל כל המחלוקות למען הילדים והבריאות הנפשית. על מה יש לי לריב? יש לי כל מה שאני צריכה ואני לא צריכה הרבה. זה קצת מצחיק לשבת בבית המפואר הזה ולהגיד שאני צנועה, אבל אני באמת צנועה וגם עוזי. אף אחד מאיתנו לא גדל עם כסף, הרווחנו אותו במו ידינו. אני אמנם לא עבדתי בחוץ ולא הבאתי כסף הביתה, אבל הוא לא היה מצליח בלעדיי - הוא בעצמו אומר את זה".
לא חששת לצאת לשוק הפו"פ?
"לא, אבל למזלי לא יצא לי להכיר את השוק. אני מודה לאלוהים שחסך ממני את הניסיון הזה. אנשים שאלו אותי: 'לא כדאי לך להיות קצת לבד?', אבל אני שמחה שמצאתי אהבה מהר. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 17, ולאמא שלי לא היה מזל, היא נשארה לבד. אז לא היה דבר כזה הורות משותפת, היא נשאה בעול לבד".
איך הילדים קיבלו את ליאור?
"הם ראו מה הוא עושה בשבילי, אי־אפשר שלא לאהוב אותו. הכי יפה שנולדנו באותו יום ובאותה שנה. היום אני מבינה כמה הייתי זקוקה לשותף, עוזי היה מרוכז בקריירה מהבוקר עד הלילה, הוא אמנם העריך את השקט שנתתי לו, אבל לא היה שותף עד הסוף לחיים שלי. אני וליאור אוהבים אותם דברים, שותפים לאותם תחומי עניין וזה גורם לי להיות מאושרת. פעם עשיתי סדנאות, נסעתי לטיולים, חיפשתי ריגושים כדי למלא את החלל. היום אני לא זקוקה לכל הדברים האלה. התחברתי לעצמי, לנשיות ולמיניות שלי, משהו בי נפתח וזה זימן לי את ליאור".
