"כמו בכל יום זיכרון לחללי צה"ל, גם השנה לא יכולתי להוציא את עצמי מהמיטה, הייתי כמו סמרטוט", משחזרת רחל שבתאי־כהן (59) את יום הזיכרון שחל לפני שבועיים. "ואז פתאום עו"ד גל חן התקשר לבשר לי את הבשורה, וכל הכוחות בעולם חזרו אליי. הוא הודיע לי שנכדתי אושר בת התשע וחצי, שנולדה מזרעו של בני קיוון לאחר שנהרג באוגוסט 2002 בעזה, הוכרה כיתומת צה"ל".
איך הרגשת?
"אחרי כל מה שעברתי אני אומרת תודה לאל. אי־אפשר להגיד שמחה, שמחה זה לא רגש שאני מכירה כמעט 21 שנה, מאז שקיוון נהרג. תמיד יושב לי על הלב גוש ענק של כאב, אובדן וצער, זה לא עוזב לשנייה ומלווה אותי לכל מקום".
"אושר נולדה אחרי שאבא שלה נתן את החיים שלו למדינה, למה להילחם נגדה? אפשר לגדל ילד יתום בלי תמיכה? טוב שלא אמרו שרציתי שהילד שלי ימות כדי לקבל כסף"
שלוש פעמים בחייה יצאה רחל למאבקים למען בנה וניצחה בהם. בפעם הראשונה מיד אחרי שנהרג לפני 21 שנה, כשדרשה לשאוב זרע מגופו ונתקלה בהתנגדות של מערכת הביטחון; בפעם השנייה כשניהלה במשך ארבע שנים מאבק משפטי כדי לאפשר לה לעשות שימוש בזרעו, כי החוק בישראל מאפשר רק תרומת זרע אנונימית; ובפעם השלישית כשניהלה מול משרד הביטחון מאבק להכיר בנכדתה כיתומת צה"ל.
את התביעה להכיר בנכדה כיתומת צה"ל הגישה המשפחה לאחר לידתה של אושר, לפני תשע שנים וחצי והיא נדחתה על ידי משרד הביטחון. רחל לא ויתרה. היא ערערה לבית משפט השלום בראשון־לציון, שקבע לאחרונה בהחלטה תקדימית, כי אושר תוכר כיתומת צה"ל ותקבל זכויות רטרואקטיביות ממשרד הביטחון מיום לידתה ועד גיל 21.
הופתעת מההחלטה?
"לא הבנתי למה לא נתנו מההתחלה, הילדה הזאת נולדה אחרי שאבא שלה נתן את החיים שלו למדינה, למה להילחם נגדה? אפשר לגדל ילד יתום בלי תמיכה? מספיק שרואים מה עשה איציק סעידיאן בשביל להבין את רמת הרגישות שיש שם. גרמו לי עוול בכך שניסו לטעון שאני רודפת בצע. טוב שלא אמרו שרציתי שהילד שלי ימות כדי לקבל כסף, בניגוד למשרד הביטחון, בצה"ל מחבקים את אושר מיום שנולדה. היא מוזמנת לכל הפעילויות שהם עושים ליתומי צה"ל, לפני כל יום זיכרון באים לבקר אותי, מג"דים ומח"טים, וכולם מבקשים להכיר אותה".
"ניגש אליי קצין בכיר ואמר, 'אני חתמתי על הוצאת הזרע של קיוון'. הוא סיפר שהתלבט, התקשר לאמא שלו ושאל אם הייתה רוצה את הזרע שלו, אם חלילה יקרה לו משהו. היא ענתה 'בטח', וזה מה שגרם לו לחתום"
את לא חוששת שבעקבות התקדים שלכם, משרד הביטחון יקשה מעכשיו על הורים שכולים נוספים לשאוב זרע מבנם שנפל?
"למה לחשוב ככה? למה לא לחשוב חיובי? תראי איזו ילדה נהדרת נולדה לנו. אשמח לתת מהניסיון שלי למשפחות אחרות, כי כשאני הפכתי להיות אם שכולה, אמהות שכולות עזרו לי לקום ולעמוד על הרגליים, קיבלתי מהן חום, אהבה, עידוד. גם הילדים שלי קיבלו עזרה, הם נכנסו למפגשים ולפעילויות של אחים שכולים, ובזכות זה יש להם פחות שאלות, פחות כעסים, פחות בלבול. רק בגלל זה נלחמתי, רציתי שאושר תיפגש עם יתומים אחרים. פעם בשנה הצבא עושה יום כיף למשפחות בלונה פארק, וגם אושר מוזמנת וחוזרת משם מאושרת, כבר יש לה חברה שם. נפשית היא הייתה צריכה את ההכרה הזאת. היא רוצה להיות לוחמת כמו אבא שלה, אפילו בפורים היא התחפשה ללוחמת".
אחרי ההכרה באושר כיתומת צה"ל, את מרגישה שאת כבר יכולה לנוח?
"משרד הביטחון עדיין יכול לערער, אבל אני אלחם. אחרי 21 שנה אני לא ארים ידיים".
"קום, אח שלך נהרג"
סמ"ר קיוון־יצחק נהרג מכדור של צלף פלסטיני ברצועת עזה ב־20 באוגוסט 2002 בשעה שבע בבוקר. עוד לפני שאמו פתחה את הרדיו, היא כבר ידעה בלבה שהנורא מכול קרה. "יומיים לפני שקיוון נהרג הייתה לי הרגשה של אסון מתקרב", מספרת רחל. "יעקב, בעלי לשעבר, אמר לי, 'כבר יומיים את בן אדם אחר, אין לך שקט, תירגעי, אל תראי חדשות'. התעצבנתי עליו ואמרתי לו, 'אני מרגישה שקורה משהו רע', התקשרתי למפקד של קיוון והוא לא ענה לי".
למה לא התקשרת לקיוון בעצמו?
"ננעל לי בלב שזהו, קיוון לא בחיים. השארתי למפקד הודעה: אני אמא של קיוון, יש לי הרגשה שקיוון לא בחיים, בבקשה תחזור אליי'. סגרתי את הטלפון ונתתי לעצמי שתי סטירות, קרעתי את החולצה והתקשרתי אליו שוב. הוא ענה ושתק, אז אמרתי לו, 'רגע, זה נכון?', והוא התחיל לגמגם. רצתי להעיר את הבן הגדול שלי ערן וצרחתי, 'קום, אח שלך נהרג'. מסכן שלי, הבהלתי אותו. הוא קפץ מהמיטה, התקשר למפקד ואמר לו: 'אתה לא מכיר את אמא שלי, היא לא תעזוב אותך עד שתגיד את האמת'. ואז הוא אמר לו, 'קיוון נהרג בשעה שבע בבוקר'.
"אי־אפשר לתאר את השעות האלה, אני רק צורחת וצועקת, מקללת את אלוהים, אומרת לו, 'לא מספיק לך שעברתי את האייתוללה באיראן, אתה בא וקוטף לי את הפרח?'. על הקיר מולי הייתה תלויה תמונה מטקס קבלת הכומתה - שנינו מצולמים בה מחובקים ומאושרים - ואמרתי לו, 'זהו, קיוון? זה הגורל שלך? זה הגורל שלי?".
איך הצלחת לחשוב ברגעים כאלה על שאיבת זרע?
"זה היה החלום שלו, הוא כל כך רצה להיות אבא, ידעתי שאני צריכה להגשים לו את זה. דיברתי אליו, שאלתי אותו, ופתאום הוא כאילו ענה לי, אמר לי, 'עוד לא מאוחר'. שאלתי, 'מה עוד לא מאוחר?', והוא אמר שיהיה לי ילד ונעלם. לא הבנתי מה הוא אומר לי. פתאום ירד לי האסימון, וצעקתי ליעקב, 'קיוון היה פה וביקש את הזרע שלו'. כולם חשבו שהתחרפנתי, יעקב ממש התבייש.
"רציתי שאושר תיפגש עם יתומים אחרים. פעם בשנה הצבא עושה יום כיף למשפחות בלונה פארק, והיא מוזמנת ומאושרת"
"אספתי את כל הכוחות שלי, עמדתי מול הקצינים ואמרתי להם שאני רוצה את הזרע של קיוון. הם נכנסו להלם, הסתכלו עליי כמו על משוגעת, אמרו 'אנחנו לא עושים דברים כאלה'. כשהתעקשתי, הם דיברו עם קצין רפואה ראשי והודיעו לי שלקחו ממנו את הזרע.
"לפני כמה שנים הגענו לבית העלמין ביום הזיכרון, ניגש אליי קצין בכיר וביקש לחבק אותי. הוא אמר, 'אני הקצין שחתם על הוצאת הזרע של קיוון'. הוא סיפר שהתלבט, ואז התקשר לאמא שלו ושאל אם היא הייתה רוצה את הזרע שלו אם חלילה יקרה לו משהו. היא ענתה 'בטח', וזה מה שגרם לו לחתום".
איך הכרת את אמא של אושר?
"אחרי שקיבלנו אישור לתרום את הזרע של קיוון, פנו אליי כמעט 200 נשים. כמובן שלא יכולתי לשבת עם כולן, החלטתי להיפגש עם מי שגרה בפתח־תקווה, קרוב אליי. היה לי חשוב שהפגישה תהיה אצלי בבית כי רציתי שהיא תרגיש לאיזה בית היא נכנסת, בית שיש בו שמחה מהולה בצער. בסוף בחרתי בחורה מדהימה שלא הצלחנו איתה, לצערי היא לא נקלטה. אחרי שלושה טיפולים היא אמרה שקשה לה, ונפרדנו כמו חברות. חזרנו לנקודת ההתחלה, ואז אירית פנתה אליי. לאט־לאט היא נכנסה לי ללב, הייתה לנו כימיה מההתחלה. לקח לה הרבה שנים להיכנס להיריון, ובסוף היא נקלטה".
"מההתחלה סיכמנו עם אירית שאנחנו הולכים להיות ממש משפחה, היא לא רצתה ילד מתורם אנונימי, אלא זרע של מי שיש מאחוריו שם, פנים ומשפחה"
קשוח. לא התייאשתן?
"אני אישה מאמינה, האמנתי בה. היו רגעים שנפלתי, בכיתי, באתי בטענות לאלוהים, גם היא כמעט נשברה, אבל הלכנו על זה יד ביד, עודדנו אחת את השנייה והצלחנו".
יש ביניכן הסכם כלכלי?
"מה פתאום, בהסכם שלנו יש הכול חוץ מכסף. בעצם שני דברים לא תמצאי שם: לא כסף ולא הסדרי ראייה. מההתחלה סיכמנו שאנחנו הולכים להיות ממש משפחה, היא לא רצתה ילד מתורם אנונימי, אלא זרע של מי שיש מאחוריו שם, פנים ומשפחה, ואנחנו רצינו נכדה. אם אני נותנת, זה רק מתוך הרצון שלי".
5 צפייה בגלריה
"יש לנו שבעה נכדים, ואושר בקשר מצוין עם כולם". משפחת שבתאי־כהן בהרכב מלא לפני האסון
(צילום: אלבום פרטי)
מה אושר יודעת על אבא שלה?
"לאט־לאט אנחנו מספרות לה, בליווי של הפסיכולוגית עדנה כצנלסון. למשל, כשהיא קצת גדלה סיפרנו לה שאבא היה חייל ששירת את המדינה ונהרג, ועדנה אמרה לנו איך להגיד את זה בלי לעורר בה שנאה לערבים, שלא תיבהל כשתראה ערבי".
היא דומה לו?
"וואי, את לא מבינה איזה דמיון, זה מפחיד. לא ביקשתי מאלוהים דבר כזה, ביקשתי שרק תהיה לו המשכיות, אבל היא כל כך דומה לו, לא רק ביופי, גם באופי. היא מתוקה, חייכנית, חכמה, חרוצה, ויש לה נתינה אינסופית, בדיוק כמוהו. היו אנשים שאמרו שהבאנו את אושר במקום קיוון, אבל אני יודעת את האמת. אני לא נותנת לה להיות מצבה לקיוון, יש לה חיים בזכות עצמה. בסופו של דבר היא הנכדה שלי, לא הבן שלי".
באיזו תדירות אתן נפגשות?
"היא גרה בחולון ואני בינתיים עברתי לחריש. הגברת כבר גדלה, היא בכיתה ה' ויש לה חוגים וחברות, אין לה זמן בשביל סבתא (צוחקת). אבל אירית ואושר באות אליי פעם בשבוע לארוחת שבת, אני נוסעת אליהן לחולון מדי פעם, ובחגים אושר באה אלינו לכמה ימים. אני רגועה ושקטה, סומכת כל כך על אמא שלה והכול בסדר, הכול נורמלי, כמו כל סבתא. יש לנו שבעה נכדים, אושר בקשר מצוין עם כולם, הם באים אליי כולם יחד, והילדים שלי הם דודים שלה לכל דבר".
בריחה משלטון האייתוללות
לפני חמש שנים התגרשה רחל מבעלה יעקב, אבי ארבעת ילדיה: ערן (42), קיוון ז"ל, איתן (35) ולינוי (28), שליווה את המאבקים שלה. "יעקב אף פעם לא מנע ממני דבר, הוא תמך במאבקים שלי והתפלל שננצח", היא אומרת. "היה לי חשוב שהוא והילדים יסכימו, רק אחרי שקיבלתי מכולם אוקיי, הלכתי על זה".
לפני שלוש שנים יצא ספרה "מטהרן ליקינתון" (הוצאת "טפר") המגולל את סיפור חייה מאז שנולדה באיספהאן, דרך החיים בטהרן בזמן המהפכה האסלאמית ועד ליום שבו נפל בנה במוצב יקינטון ברצועת עזה.
את הספר היא פתחה במילים: "פעמיים בחיי הכריעו שופטים את גורלי. פעמיים הפקדתי בידיהם את לבי, את תקוותי, את כל מנת האומץ שיכולה אישה כמוני לגייס, את שארית חיי. כל כך הרבה מפריד לכאורה בין שם לכאן - בין האייתוללה מעורר האימה באיראן, שבהינף יד היה יכול להפריד אותי מבעלי וילדיי ולשלוח אותי לכלא, לשופטת בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן - וכל כך הרבה מחבר. בשני המקרים לא היה לי יותר מה להפסיד. את החיים שהכרתי הרי ממילא לא יכולתי להמשיך לחיות".
על בתי המשפט בארץ יש לה רק מילים טובות, ודווקא בימים אלה, שבהם הציבור הליברלי בישראל נלחם על מערכת משפט עצמאית, חשוב לה להשמיע את קולה נגד הרפורמה המשפטית. "אני כל כך מזועזעת, זה מחזיר אותי לאיראן", היא אומרת. "נלחמתי לעלות לארץ ושילמתי מחיר יקר כדי שתהיה לנו מדינה דמוקרטית, והשלטון הנוכחי מאיים על החופש שלי. תומכי הרפורמה עוד לא מבינים מה עלול לקרות. אני חייתי בעבר במדינה חופשית ותמכתי ברפורמת האייתוללות, שהבטיחו הרים וגבעות ובסופו של דבר הפכו את המדינה שלי לדיקטטורה. מדינה שאין לה שופטים, אין לה כלום".
"חייתי בעבר במדינה חופשית ותמכתי ברפורמת האייתוללות, שהבטיחו הרים וגבעות ובסופו של דבר הפכו את המדינה שלי לדיקטטורה. מדינה שאין לה שופטים, אין לה כלום"
רחל נישאה בגיל 15 ליעקב, שהיה מבוגר ממנה בעשור. בשנת 1979, כשהתחוללה המהפכה, הם כבר היו הורים לערן (שבע) וקיוון (חמש), האמינו במהלך והחליטו להישאר. "גדלתי על שטיפת מוח שהשאה הוא גנב ופושע, אפילו השתתפנו בהפגנות נגדו", היא מספרת. "הם הבטיחו שיהיה שינוי גדול, שכל האזרחים יקבלו נפט בחינם. הכול היה שקר, וכשגילינו את זה כבר היה מאוחר מדי. רצינו לברוח אבל לא ידעתי איך לעשות את זה עם שני ילדים קטנים. החלטתי להסתכן וללכת לבקש דרכונים לי ולהם. עד שקיבלתי אותם ראיתי את מלאך המוות. ארבע פעמים הלכתי לבקש, מתִּי מפחד, כי באצבע אחת הפקיד היה יכול לשלוח אותי לכלא. בסוף נתנו לי את הדרכונים, לקחתי את הילדים ועפתי תוך שבוע, יעקב נשאר שם".
איך לבסוף הוא יצא?
"ידענו שאם אני יוצאת ולא חוזרת יבואו אליו, כי הוא חתם עליי ערבות. אחרי שהגעתי לטורקיה ההורים שלו הלכו למשטרה והודיעו שהוא נעדר. בינתיים הוא נסע לכפר מרוחק, גידל זקן, קנה דרכון של אחד הכפריים והתחזה לו. עם הדרכון הוא הגיע לטורקיה באוטובוס. פחד אלוהים".
ואיך נולד הרעיון לכתיבת הספר?
"אחרי שאושר נולדה הלכתי עם אירית יד ביד, אבל הנפש שלי כבר הייתה עייפה מהמסע שעברתי. התחלתי לכתוב סתם לעצמי, וכשראיתי שיש לי מאה ומשהו עמודים, החלטתי להוציא אותם כספר למשפחה, שהנכדים ידעו מה עבר עלינו ושיכירו את קיוון. פניתי לעורכת ענת בן זאב והבנתי ממנה שיש עם מה לעבוד, היא אמרה שזה ספר שכל עם ישראל צריך לקרוא.
"היום אני מרצה על הספר, ובכל מקום שאני מגיעה אליו אני מקבלת חיבוק שנותן לי כוחות. אני אגיד לך את האמת, בגלל שמהרגע הראשון היה לי את הזרע של קיוון, היה לי בשביל מה לקום בבוקר. זה היה בשבילי אור בקצה המנהרה. בגלל זה לא הרגשתי שהכול אבוד, ידעתי שיש תקווה ויש המשכיות, אחרת הייתי גומרת את החיים שלי כבר בשבעה".
משרד הביטחון יערער?
"המנוח לא הספיק בחייו להגשים את משאלתו להביא ילד לעולם נוכח מותו הטראגי במהלך שירותו הצבאי. בקשת הוריו למלא את רצונו להמשכיות התקבלה והתגשמה לאחר מותו בלידתה של המערערת. הגשמת רצונו התאפשרה באמצעות הליכים רפואיים מתקדמים אשר לא היו אפשריים במועד חקיקת החוק, אך אין בכך כדי לגרוע מהעובדה שעומדת לפנינו 'בת משפחה' של המנוח, ואין בכך כדי לגרוע מאום מחובתה של המדינה כלפי המנוח וכלפי בתו". כך כתבה בפסיקתה התקדימית השופטת רבקה ארד מבית משפט השלום בראשון־לציון ואישרה להכיר באושר הקטנה כיתומת צה"ל. את התביעה הגישו בשמה של אושר עורכי הדין גל חן ויצחק מירילשוילי שניהלו את התיק בהתנדבות במשך שבע שנים.
עו"ד גל חן: "רחל פנתה אליי ב־2014 אחרי שהתביעה שלה ושל בעלה למשרד הביטחון להכיר בנכדתם כיתומת צה"ל נדחתה. הכרתי את המקרה שלהם מהתקשורת, ואמא שלי היא אחות שכולה, כך שהסיפור שלה ממש נגע ללבי. כשהבנו שטכנית אין לסבא ולסבתא סמכות לדרוש בשם הנכדה, הגשנו תביעה חדשה בשמה למשרד הביטחון. התביעה נדחתה אחרי שנה ומשהו, וב־2016 הגשנו ערר לבית משפט השלום בראשון־לציון. מה יותר סמלי מלקבל את ההחלטה הזאת בדיוק ביום הזיכרון?".
למה משרד הביטחון סירב להכיר בתביעה?
"למשרד הביטחון היו שתי טענות עיקריות: האחת - שהקטינה לא הייתה סמוכה על שולחנו של אביה, ועל זה ענינו שאם בית המשפט אִפשר את השימוש בזרע, הוא בעצם נתן אישור לכך שזו צוואתו. השנייה - שאמה של הילדה לא הייתה בת זוג של המנוח, ולכן לא קמה לה עילה לתבוע. על זה הגבנו שאנחנו לא מבקשים דבר בשביל האם, אלא רק בשביל בתו של החייל".
יהיה ערעור?
"אני מאוד מקווה שלא".
