שלום וברוכות הבאות למבזק החדשות המיותרות: פיתחתי לעצמי תחביב חדש - לחנות בצל. אנסה להסביר, למרות שעדיף שלא. אני גרה בגבעתיים בבניין בלי חניה. הרחוב שלנו קטן ושקט, אבל אנחנו קרובים לרחוב גדול עם אטרקציות מטורפות כמו קיוסקים, אז כולם מגיעים לקנות קרטיב. לפני כמה שנים נמאס לי והחלטתי לחפש חניה להשכרה. עברתי מבניין לבניין ותליתי מודעות. אבנר אמר שאני משוגעת, ואני אמרתי שגם למשוגעים מגיע לשלם סכום מופרז על חתיכת אספלט. להפתעתי זה הצליח. שכן הסכים לנפח לעצמו את העו"ש, להשכיר לנו חניה מקורה ולפטור אותנו משעות של סיבובים מיואשים בשכונה. מצוין, נפתרה הבעיה, לא ככה? בהחלט ככה. עד שלא ככה.
אני אוהבת את אורית. זה השם של המכונית שלי. אני קוראת לה אורית. למה אורית? לא יודעת. ככה יצא. אבנר אומר שאני משוגעת, ואני אומרת שגם למשוגעים מגיע לתת שמות לחפצים. אני מטפלת באורית. אני זאת שלוקחת אותה לטיפול פעם בשנה ומנסה להוציא מחמאות עליה מהמוסכניק. אני לא מבינה מה הבעיה. אז יש לי קשר רגשי למכונית, אז מה? אז אני חושבת שיש לה נשמה ושהיא אוהבת אותי בחזרה, אז מה? לפעמים, כשאורית הייתה רובצת בלעדינו למשך יום־יומיים, ספונה מתחת לגגון בבניין של השכן, הייתי הולכת לבקר אותה. הייתי עוברת לידה ושורקת לעצמי כאילו שהגעתי לשם במקרה בדרך לקנות קרטיב, מגניבה אליה מבט של "היי, איזה קטע לפגוש אותך כאן, את נראית נהדר, רזית?", עושה איתה סלפי וממשיכה הלאה. אלא שיום אחד קיבלתי טלפון מהאיש של החניה. נגמרה החגיגה. הבן שלו התלונן שאין לו איפה לחנות כשהוא בא לבקר אותו ואורית חזרה לעשות רונדלים בשכונה. תגידו תודה שלא כתבתי שהיא ירדה לכביש ויאללה, בואו נתקדם.
כל מי שבמצוקה רגשית בעקבות מצוקת חניה מכיר את התופעה הזאת – דירוג אישי של חניות. מעין אולימפיאדה של כחול־לבן. יש את מדליית הזהב, החניה שנמצאת ממש על הבית וקל להיכנס אליה. מדליית הכסף מוענקת כמובן לזאת שממש על הבית אבל צריך להידחק אליה. הארד במרחק של כמה דקות הליכה, אבל מספיקה רק לאוטו אחד ונחשבת לחניה פרטית בקרב מי שמצליח לתפוס אותה. כל שאר החניות נחמדות, אבל חוזרות הביתה בידיים ריקות כי לא התאמנו מספיק כדי להתקרב לבניין שלי. על כל פנים, מדליית הזהב האישית שלי היא דווקא חניה שנמצאת במרחק חמישה בניינים ממני, כי היא גם קלה וגם שופעת צל. פעם לא עשיתי עניין כשהשארתי את אורית להיצלות בחום של אוגוסט, אבל מאז שהתרגלתי לחניה מקורה, זה השתנה. וחוץ מזה, עם השנים נהיה לי חשוב שיהיה לה נעים. הפכתי לזקנה עם שטויות של זקנות. אני לא רוצה שאורית תעמוד בשמש. אני מרחמת עליה. אני חשה צורך להתנצל בפני הדשבורד שלה. אז אני מעדיפה לחנות רחוק, העיקר שיהיה בצל. אבנר אומר שאני משוגעת, ואני אומרת "אתה צודק, אבל אתה נשוי למשוגעת, אז תכלס הבעיה היא שלך". ואז אני מורידה אותו ליד הבית ונוסעת לחפש חניה.
וככה יוצא שכשהמכונית רובצת בניגוד לרצוני מתחת לשמיים הרותחים ומעוטרת במגן שמש שלא עוזר בכלום, חלק לא מבוטל מהיום שלי הולך על מארבים. אני מסתובבת בשכונה כמו שרלוק הולמס וכשמתפנה מקום מתחת לעץ, אני מיד מטיסה לשם את אורית, שלא מבינה למה הערתי אותה בשביל נסיעה של דקה וחצי. לפעמים, אחרי שאני תופסת את הספוט היוקרתי, אני אוהבת להישאר שם קצת עם המנוע פועל ולסמן "לא" לאנשים ששואלים אם אני יוצאת. איזה שיכרון כוח! כשאני חוזרת הביתה אבנר בדרך כלל אומר לי, "את משוגעת, אני תכף יוצא עם האוטו". ואני אומרת לו, "הלוואי שהמלחמה תיגמר כבר ואפסיק להעסיק את עצמי בשטויות כדי להדחיק את הרגשות שלי כדי שלא אשב כל היום ואבכה". והוא אומר, "אה... טוב, אז נתראה בערב". ואני אומרת, "טוב", ובוכה בגלל מה שנהיה ממני. ובגלל המלחמה. ובגלל שאבנר יצא מהחניה.
