זו לא הכתבה הראשונה שמגזין "לאשה" מקדיש לד"ר גדעון בן זיו, גבר צעיר ומבטיח שהתאבד בירייה בראשו בגיל 47. כבר ב־1963 פורסמה עליו כתבה בעיתון תחת הכותרת "האיש שהקדים רפואה", לאחר שסיים לימודי ארכיטקטורה בטכניון, שאליהם נרשם מיד אחרי שהפך לרופא.
"אני חוזרת אחורה בזמן ומגלה גבר צעיר ומבטיח שניבאו לו גדולות, אבל לו הייתה רשימת טענות עצמיות שהטילה ספק בכל אחד מהישגיו", אומרת בתו, אילת בן זיו (54), פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית גופנית, שיצאה למסע בעקבות חייו הקצרים של אביה, במטרה להבין למה הוא החליט לשלוח יד בנפשו.
את המסע שלה תיעדה בספר "רקדני הריקושט" (הוצאת כרמל). היא מתחילה בשנת 1919 באודסה, שם סבא שלה, אברהם בן זיו, היה פעיל ציוני ולמד עברית בסתר, ומסתיימת בחיפה ב־1980, בשיחת טלפון שבה התבשרה על מות אביה. היא הייתה אז בת 12, והכריחה את עצמה לא לבכות.
"כשכתבתי על הספר בפייסבוק, חברי הילדות שלי כתבו לי שהם לא ידעו מה קרה לו. פעם לא דיברו על זה"
את שיחת הטלפון קיבלה אמה, אתי, שהייתה כבר גרושה מאביה. אילת הקטנה ראתה את פניה של אמה מלבינות ומתכווצות בכאב, ידיה רעדו והיא כיסתה את פיה והחניקה צעקה. אחותה הגדולה, הדס, פרצה בבכי, ואילו היא ברחה לשירותים, סגרה את הדלת ואמרה לעצמה: "לא אתן לעצמי לבכות. לא מגיע לו".
את הפגישה האחרונה בינה ובין אביה היא זוכרת היטב. "נפגשנו בחורף 1980, ימים מעטים לפני התאבדותו, והלוואי שהיה רומז לי שזאת פגישתנו האחרונה, או נותן לי באופן כלשהו את ברכת הדרך", כתבה בספרה.
מה את זוכרת מהפגישה האחרונה?
"את ההתרגשות שלי מהמבט המרוכז שלו ואת תשומת לבו לכל מבט ומילה שלי. בניגוד להרגלו הוא הקשיב לי והתעניין בי, ואחר כך ביקש שאקרא לאחותי. אני לא זוכרת הרבה חיבוקים ממנו, אבל כשקמתי ללכת הוא פתח את ידיו לקראתי ואימץ אותי אליו בחיבוק".
"כששאלו אותי ממה אבא שלי מת תמיד המצאתי משהו. היום ברור לי שמאחורי ההחלטה שלי לא לספר עמדה בושה"
כשהיית ילדה התביישת בעובדה שאבא שלך התאבד?
"זה נורא מעניין, כי אני לא זכרתי בושה, אבל כשהספר יצא לאור וכתבתי עליו בפייסבוק, חברי הילדות שלי מבית הספר כתבו לי שהם לא ידעו. פעם לא דיברו על זה, ואף אחד לא שאל אותי ממה אבא שלי מת. אני זוכרת שהמורה סיפרה בכיתה: 'אבא של אילת מת, אבל אנחנו לא מדברים על זה'".
מישהו כן דיבר איתך על זה?
"לא. היום כשקורה דבר כזה, כל השירות הפסיכולוגי החינוכי מגיע הביתה, אבל אני חייבת להגיד ביושר שאני לא בטוחה שעם טיפול פסיכולוגי זה היה נגמר אחרת, כי אני מרצוני נסגרתי. במשך שנים אטמתי את עצמי לרגשות. לא הייתי עצובה, לא כעסתי, לא התביישתי ולא כלום. השאלה למה אבא התאבד ליוותה אותי כנביעה תת־קרקעית, והתעלמתי ממנה. כששאלו אותי ממה אבא שלי מת תמיד המצאתי משהו, ואם זה היה מישהו מוכר שלא יכולתי לשקר לו, סיפרתי שאבא שלי התאבד, אבל האמירה הזו הייתה מנותקת מרגש. היום ברור לי שמאחורי ההחלטה שלי לא לספר עמדה בושה".
מתי הבנת את זה?
"30 שנה אחרי. העיבוד של האבל לא התרחש אצלי בזמן אמת. מה שידעתי כל השנים זה שההורים שלי התגרשו כשהייתי ממש קטנה, ואבא שלי מעולם לא היה דמות משמעותית בחיי. רק כשהרגשתי מוכנה לפתוח את זה התחלתי להבין את כל מנעד הרגשות שהרגשתי: נטישה, עצב, אשמה וכעס".
בזמן אמת לא כעסת? הרי כתבת בספר שהחלטת לא לבכות עליו כי "לא מגיע לו".
"בדיעבד אני יודעת להגיד שהיה כעס, אבל כאילו מחקתי אותו. מתוך היכרות עם אנשים אחרים שעברו את אותה חוויה, אני יודעת שזה קורה לעוד ילדים, כי לילד אין בכלל כלים להתמודד עם ידיעה כזאת שאבא שלו מת, בעיקר אם הוא בחר בזה, כי המשמעות היא שבעצם לא הייתי מספיק חשובה בשבילו".
הסוד של סבא: מעורבות ברצח הפוליטי הראשון
אילת נולדה בחיפה, למדה בתיכון עירוני ה' ושירתה בחיל האוויר. בגיל 27 נישאה ואחרי 19 שנים ושלושה ילדים (26, 24 ו־16) התגרשה. במשך 11 שנה חיה עם משפחתה בניו־יורק ובניו־ג'רזי, כשבעלה למד שם מינהל עסקים לתואר שני, היא עסקה בניהול כוח אדם. "זאת חוויה מופלאה לגור בחו"ל, אבל כשהבת הגדולה הגיעה לכיתה ו' היינו צריכים לקבל החלטה אם חוזרים או נשארים. שנינו בדיוק לא עבדנו, ידענו שאם נמצא עבודה נישאר לתמיד, והחלטנו שזה זמן טוב לחזור לארץ".
הספר משלב בין נקודת מבטה של אילת בת ה־12, שמתארת את חייה לצד אביה ההפכפך, ובין נקודת מבטה של אילת בת ה־50, שחוקרת את סיפור משפחתה. סיפורה המשפחתי האישי שזור בסיפור ההיסטורי־לאומי, ולמרות שהספר הוא לכאורה אוטוביוגרפי ונקרא כמעט כמו יומן אישי, בסופו מדגישה המחברת: "ספר זה הינו מהילה בין דמויות ממשיות ואירועים שהתרחשו ובין דמיוני ההוזה".
מה בדיוני בספר?
"כל האירועים המתוארים בספר הם אירועים שקרו באמת, אבל מה שהיה סביב האירועים האלה, זה בדיוני. למשל, ידעתי שסבא שלי פוצץ ישיבה שלימדה ביידיש, במסגרת פעילותו בגדוד מגני השפה. לא ידעתי איך זה נעשה בדיוק, איפה התקבלה ההחלטה ואיך הם ביצעו אותה. בתיאור ההיסטורי יש רק עובדות יבשות, ואני רציתי לכתוב על הלך הרוח בדרך אל הפעולה ואחריה, לכן הייתי צריכה להשתמש בדמיון. יש עוד סיבה להערה הזאת: ככל שהתקדמתי בתחקיר גיליתי פרספקטיבות שונות לאותו אירוע היסטורי, שלא תמיד הסתדרו אחת עם השנייה: למשל, הדמות של דוד בן גוריון. הגרסה הרוויזיוניסטית של סבי הייתה שונה מזאת המקובלת בספרי ההיסטוריה. אם היית שואלת אותו, בן גוריון היה אדם מרושע, כוחני ונקמני, ואילו הגרסה שלמדתי בבית הספר מתארת אדם מכובד, צנוע ועניו".
"גיליתי פרספקטיבות שונות לאותו אירוע היסטורי. למשל, אם היית שואלת את סבא שלי, בן גוריון היה אדם מרושע, כוחני ונקמני"
מה גרם לך לצאת למסע הגילוי הזה?
"הנפש שלי ביקשה לדעת, משהו עמוק בפנים דחף לזה. כשחייתי בארצות־הברית פרסמתי ספר סיפורים קצרים, וכשחזרתי לישראל התפנה לי קצת זמן וידעתי שאני רוצה לכתוב עוד ספר. עדיין לא ידעתי על מה, אבל רציתי שזה יהיה ספר עם שורשים. הייתה לי תחושה שאני זקוקה לשורשים אחרי 11 שנה בחו"ל. החלטתי להתחקות אחר שורשיי והגעתי לסיפור של סבא שלי. כל מה שידעתי אז זה שהוא היה פעיל בארגון סודי שהיה קשור לרצח יעקב דה האן. דה האן היה פעיל בתנועה החרדית האנטי־ציונית ופעל לביטול הצהרת בלפור, והוא נחשב לנרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל".
איך ידעת שסבא שלך היה קשור לרצח הזה?
"התמונות של סבא ושל חבריו פורסמו במהלך השנים בעיתונים בהקשר של הרצח, ואמא שלי אמרה: 'כולם היו אצלנו בחתונה'. ידעתי שיש פה סיפור מעניין, ואמרתי לעצמי 'אני אלך לסיפור ההיסטורי ותוך כדי אנסה להבין מה קרה לאבא שלי'. באותה תקופה בכלל לא חשבתי להכניס את עצמי לסיפור, וכמו שאת רואה, אני נמצאת שם פעמיים: פעם כילדה ופעם כמבוגרת. זה קרה בעקבות הערה שקיבלתי מחברה שקראה את הנוסח הראשון ואמרה לי 'מי שבאמת מעניינת אותי זו את, אני רוצה להבין איך את יצאת מי שאת בעקבות האירועים האלה'".
הסוד של סבתא: גננת מצטיינת, אמא קרה
מאה שנה אחרי שסבא שלה התגייס למחתרת היהודית באודסה בגיל 17, מצאה נכדתו במוזיאון ז'בוטינסקי אוצר: מחברת כתובה בכתב ידו תחת הכותרת "יומן מסע", ובה הוא מתאר בעברית מליצית איך התגלגל מאודסה לפלשתינה במסע שארך ארבע שנים.
"היה לי סבא שתקן שלא דיבר ולא היו בינינו יחסים אישיים, חוץ מזה שהייתי נכדה טובה שהלכה לבקר אותו בכל שבוע", היא מספרת. "אני זוכרת אותו בתור זקן שתקן וחולני שלא חיבבתי במיוחד, וכשמצאתי את היומן שלו פתאום גיליתי בן אדם אחר לגמרי. איך יכול להיות שלשתקן הזה שבקושי דיבר יש כושר ביטוי כל כך נרחב? גם לא ידעתי שהוא עבר את כל הדברים האלה שהוא כתב ביומן. מסעו לפלשתינה נמשך מגיל 17 עד גיל 21, הוא חצה את יבשת אירופה במסע רגלי של מאות קילומטרים ובהמשך הוא הפך ללוחם ואחר כך למפקד בארץ ישראל המנדטורית. אני מניחה שהמסלול הסוער שעבר הקהה מאוד את רגישותו".
"אני זוכרת את סבא שלי בתור זקן שתקן וחולני שלא חיבבתי במיוחד, וכשמצאתי את היומן שלו גיליתי אדם אחר לגמרי. איך יכול להיות שלשתקן הזה יש כושר ביטוי כל כך נרחב?"
הסב, אברהם בן זיו, היה חבר בהגנה במשך כעשור, אך במקביל הסתיר מחבריה שהוא התגייס לתא קיצוני בהרבה בשם "המפעל", שדבר קיומו היה ידוע רק למעטים. בשנת 1931 הוא וחבריו האודסאים הקימו את האצ"ל, לאחר שמאסו במדיניות של "ההגנה" וביקשו ליישם גישות לחימה אקטיביות יותר.
את אשתו, אמונה, גננת במקצוע, הכיר בקישינב, ועלה לארץ בעקבותיה. השניים גרו בחיפה, אמונה עבדה כגננת והייתה יוצאת לעבודתה בגן בנשר לפנות בוקר, בעגלה שנועדה להעביר חלב.
את יחסיו של אביה עם אמו מתארת הנכדה כקשים, נטולי כל רוך, חסד או אהבה. "הפער בין היותה גננת מצטיינת ואם נוראית כמעט אינו ניתן ליישוב", כתבה בספר.
את רואה קשר בין האמא שסבתך הייתה ובין ההתאבדות של אביך?
"אני נורא נזהרת מלהאשים אותה או את סבא שלי. נכון שהורים מאשימים את עצמם, וגם הסביבה נוהגת להסתכל עליהם בעין מאשימה, אבל התאבדות היא דבר כל כך מורכב, כך שבתור חברה אנחנו צריכים להכניס פה מבט חומל. מי אני שאאשים את סבא וסבתא שלי? הם הקימו את המדינה ולכן לא היו פנויים לגדל את אבא שלי. בלעדיהם ובלי אנשים כמותם לא הייתה לנו מדינה, אבל המחיר היה שהם גידלו דור שהוזנח".
"מי אני שאאשים את סבא וסבתא שלי? הם הקימו את המדינה ולכן לא היו פנויים לגדל את אבא שלי. בלי אנשים כמותם לא הייתה לנו מדינה, אבל המחיר היה שהם גידלו דור שהוזנח"
בספר את כותבת שהיא הייתה "אישה לא תקינה".
"יש פה בהחלט תהייה לגבי המצב הנפשי של סבתא שלי. בגיל 70 הורי הגן דרשו שתפסיק לעבוד, והיא פוטרה. זמן קצר לאחר מכן היא הפסיקה לאכול בטענה שמנסים להרעיל אותה. היא נפטרה במוסד סגור עוד לפני שאבא שלי התאבד. סבא היה בן 75, ובאותה שנה התאבד גם חבר טוב שלו שהלך איתו כל הדרך מאודסה ועד להגנה ולאצ"ל, כך שהיה לו צער כפול".
הסוד של אבא: רופא דחוי, מאהבת בקיבוץ
לאורך כל חייו, נפשו של אביה לא מצאה מנוח. הוא החליף עבודות, לא החזיק מעמד כרופא, למד ארכיטקטורה ולא עסק בזה, התחתן פעמיים והביא לעולם ארבעה ילדים משתי נשים שונות. במקביל לשתי מערכות נישואים ניהל רומן עם אהבת חייו, שסירבה לנהל איתו מערכת יחסים מחייבת.
"הלקות באופיו כה חמורה, עד ששרף את כל הגשרים מאחוריו", כותבת עליו בתו בספר. "הוא שנא כל כך בוסים וחוקים עד שהמעסיקים שאיתם עבד לא רצו להמשיך להעסיק אותו. הוא נפלט מכל מערכת, וכרופא נדחה למעשה גם על ידי החולים הנואשים ביותר. קולה רווי השנאה של אמו הטיח בו פעם שקללה משפחתית עתיקה זורמת בעורקיו ושלעולם לא יצליח להיות אדם נורמטיבי. רגע אחד היה הרופא ואיש המשפחה שגר בווילה באפקה, וברגע הבא הפך להיות מובטל, חולה וגרוש בדירת חדר מוזנחת".
6 צפייה בגלריה
האב, גדעון בן זיו. אילת לא נתנה לעצמה לבכות על מותו, כי "לא מגיע לו"
(צילום: אלבום פרטי)
מתי גילית שלאביך הייתה מאהבת בקיבוץ?
"ידעתי תמיד, אמא שלי סיפרה לנו כי בעצם היא הסיבה שהוריי התגרשו. היא לא הייתה סוד, לפחות לא במשפחה שלי. אולי במשפחה השנייה שהוא הקים לא ידעו, אבל אנחנו ידענו. אבא התאהב בה כשהיה סטודנט לרפואה ועבד כרופא בקיבוץ שלה. היא הייתה אז גרושה ואם לשתיים, ולא התכוונה להתחתן שוב. היא רק רצתה ליהנות מהחיים, לכן היא עודדה אותו להקים משפחה אחת ואחר כך משפחה שנייה, וליוותה אותו בסתר כל השנים".
פגשת אותה?
"כן, כי היא הייתה מאוד משמעותית לחייו. בפגישה היא נתנה לי מכתבי אהבה שהוא כתב לה כשהיה בשליחות באפריקה, ונדהמתי לגלות בהם איש שלא הכרתי, שידע לאהוב".
"המאהבת של אבי נתנה לי מכתבי אהבה שהוא כתב לה כשהיה בשליחות באפריקה, ונדהמתי לגלות בהם איש שלא הכרתי, שידע לאהוב"
איזה קשר יש לך עם המשפחה השנייה שהוא הקים ועם שני אחייך למחצה?
"לצערי אין קשר. כשמישהו מתאבד במשפחה נוצרים הרבה משקעים, כל אחד הרגיש את האשמה בדרכו ונוצר נתק".
איך אחותך הגיבה על הספר?
"החוויה שלה הייתה שונה מהחוויה שלי. היא תמכה בי לאורך כל העבודה על הספר, אבל היא מרגישה שהסיפור הזה לא כל כך השפיע עליה כמו שהוא השפיע עליי".
איך זה השפיע עלייך?
"הייתי צריכה להמציא את כל הנושא הזה של זוגיות, לא הייתה לי אהבה של גבר שטבועה בי, למעט טיפוס מנותק ומופנם. הוא ניסה לתת בדרכים שלו, אבל לא היה אבא שופע ואוהב. בגלל שלא ספגתי אהבה של אבא, נראה לי לא טבעי לקבל אהבה מגבר. בתור פסיכולוגית אני יכולה להגיד לך שכולנו מחפשים בני זוג בתגובה למה שכן היה או לא היה בבית. מצד אחד נורא רציתי לעשות את הדבר הנכון, להתחתן, להביא ילדים, ומצד שני לא היו לי כלים לעשות את זה".
הגירושים שלך קשורים לזה?
"יכול להיות. אמנם הייתי נשואה כמעט 20 שנה, והיו חלקים טובים בנישואים האלה, אבל ללא ספק העבר שלי רדף אותי ביכולת ליצור קשר".
מה הכי הפתיע אותך לגלות במסגרת התחקיר שעשית?
"הרבה דברים הפתיעו אותי, אבל מה שהפעים אותי במיוחד היו הרגשות שלי לאבא שלי שהתעוררו מחדש. בתחילת העבודה על הספר ישבתי והעליתי על הכתב את הזיכרונות שלי ויצא לי דף וחצי. ברגע שהכנסתי את עצמי לסיפור חזרו לי זיכרונות הילדות שלי, אבל לא בעובדות אלא ברגשות. את העובדות ידעתי, אבל הקשר שלי אליהן חזר, וכך גם האהבה שלי לאבא שלי. קיבלתי את אבא שלי בחזרה, לא זכרתי שאהבתי אותו".
אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:
עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, טל': 1201
בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, טל: 03-7487771
סה״ר, סיוע והקשבה ברשת: www.sahar.org.il
