הבגידה: אחרי שהיו נשואים יותר מעשור וגידלו יחד ילדים, האישה נחשפה להתכתבות לא נאותה בין הבעל ובין אישה אחרת. היא חשדה שהוא בוגד בה וביקשה להתגרש. לאחר משא ומתן מתמשך הושג הסכם גירושין כולל בין הצדדים.
דרישות האישה: האישה ביקשה להמשיך להתגורר בביתם המשותף עד להגעת צעיר הילדים שלהם לגיל 18, ורק אז או שאחד מבני הזוג ירכוש את חלקו של האחר בדירה, או שהדירה תימכר והם יתחלקו בסכום. כך אכן נכתב בהסכם.
דרישות הגבר: הבעל, שאותו ייצגתי, התנה את ההסכמה שלא למכור כעת את הדירה בכך שלאישה יהיה אסור להכניס גבר זר להתגורר עמה בדירה, ואם תעשה זאת, יבוצע "פירוק שיתוף" מיידי בנכס (כלומר, לא ימתינו עם מכירתו). כך אכן נכתב בהסכם.
טוויסט בעלילה: ביום הדיון לאישור ההסכם וסידור הגט, ממש "על מדרגות הרבנות", הם התחרטו והחליטו לנסות שלום בית.
למרות זאת: ההסכם אושר ונחתם, בלי שבוצע הגט בין הצדדים. כבאת כוחו של הבעל, היה לי חשוב לשמור על ההסכם המצוין למרות החשד לבגידה, ולכן התנאי היה שההסכם יאושר ויקבל תוקף של פסק דין ושניסיון שלום הבית לא יפגע בהסכמות שהושגו. האישה הסכימה לכך, ההסכם הוקרא לבית הדין. בני הזוג הצהירו לפרוטוקול בדיון שאם שלום הבית לא יצליח, ההסכם ייכנס לתוקפו.
עוד טוויסט בעלילה: בני הזוג נשארו יחד עוד כמה חודשים, ואז שוב החליטו להתגרש. ההסכם שכבר היה מוכן נכנס לתוקפו.
מה למדנו?
כאשר הבעל נחשד או נתפס בבגידה, בתי דין רבניים בדרך כלל תומכים בשלום בית. עם זאת, כשהאישה נחשדת או נתפסת בבגידה, הם מתנגדים לשלום בית, כי היא "אסורה על בעלה".
גם אם רוצים לתת צ'אנס לשלום בית, כדאי לחתום על הסכם שימומש במקרה ששלום הבית יעלה על שרטון, כי במקרה כזה גובה הלהבות יעלה וסביר שיהיה קשה עוד יותר לגבש הסכמות טובות לשני הצדדים.
