בגיל 40 פלוס שרון גבע, איילה כאוי ואביגיל פרטוק־פלג הפכו לסטודנטיות מן המניין ולמדו את המקצוע שתמיד חלמו עליו. היום הן מודות שהיה קשה, אבל לגמרי משתלם.
שרון גבע התחילה ללמוד רנטגנאות בגיל 45
גיל: 48, מקצוע קודם: כתבת טכנית/שיווקית עצמאית, מקצוע נוכחי: רנטגנאית קרינה (Radiation Therapist), מכון קרינה־רדיותרפיה, בית החולים שיבא, תל השומר, נשואה ואם לארבעה (6,14,19,22), מתגוררת בבית־חשמונאי.
היא גדלה בארצות־הברית ומאז ותמיד התעניינה ברפואה. "חלמתי לעזור לאנשים, אבל לא הייתי טובה בביולוגיה וכימיה בבית הספר, אז ירדתי מזה", אומרת שרון גבע. "במקביל ללימודים בתיכון עבדתי כפקידה במרפאה של רופא נשים, שם נתבקשתי לארגן עלוני מידע למטופלות. כשהרופא ביקש ממני לערוך שינויים בעט על מאות ברושורים, התנדבתי לכתוב במחשב, וככה בעצם התחילה הקריירה שלי ככתבת טכנית".
בסיום התיכון עשתה תואר ראשון בחוג לאנגלית, ובגיל 20 עלתה ארצה והחלה לעסוק כעצמאית בכתיבה טכנית ושיווקית. חמש שנים לאחר מכן נישאה וילדה שלושה ילדים.
בשנת 2001 עברה המשפחה לארצות־הברית, ובן זוגה של שרון עבד כמורה וכמנהל בית ספר יהודי. ארבע שנים מאוחר יותר התגלה גידול במוחו של אחד מילדיהם, אז בן ארבע. "הסתכלתי על הרופאים שטיפלו בו וחלמתי להציל חיים", היא נזכרת. כששבו ארצה, כעבור שבע שנים, החליט בן זוגה ללמוד בקורס למורי דרך והחל לעבוד בתחום. "ראיתי אותו מתפרנס יפה ונהנה מאוד מהעבודה", היא משחזרת, "זה הדליק אצלי נורה שזה אפשרי".
עוד כתבות:
לפני שבע שנים ילדה את בתה הקטנה וידעה שתישאר איתה בבית שנה. "התחלתי לחשוב שזה זמן טוב לשינוי", היא מספרת, "אחרי 20 שנה בכתיבה טכנית חשתי מיצוי. ידעתי שאם נצליח לחיות שנה בלי ההכנסה שלי, נשרוד גם תקופה של שינוי מקצועי שאם לא יקרה עכשיו - כבר לא יקרה".
אבל בחודש התשיעי להיריון, בעודה מתלבטת בין מקצועות כמה מקצועות פארה־רפואיים, התברר שהגידול בראשו של בנה, שבדיוק חגג בר מצווה, חזר. זמן קצר אחרי לידת בתה הוא עבר ניתוח להסרת הגידול. כשהתברר שהוא זקוק להקרנות מסוג חדשני, שרון טסה איתו ועם אחותו התינוקת לבית חולים בארצות־הברית, שם נחשפה לראשונה למקצוע Radiation Therapist - רנטגנאית קרינה.
"בין כל הרופאים והאחיות שהילד שלי פגש, הוא הכי נקשר לרנטגנאית הקרינה, שלקחה אותו יד ביד לטיפולים ולהקרנות. התפתחו ביניהם יחסים אחרים. התחלתי לחשוב שזה כיוון טוב בשבילי".
"כשהתברר שהבן שלי זקוק להקרנות מסוג חדשני, טסתי איתו לארצות־הברית, שם נחשפתי לראשונה למקצוע Radiation Therapist. בין כל הרופאים והאחיות שהוא פגש, הוא הכי נקשר לרנטגנאית"
כששבו ארצה, היא נרשמה ללימודי רנטגנאות באוניברסיטת בר אילן בשילוב עם הכשרה בבית החולים אסף הרופא. "מנהל בית הספר לדימות הזהיר אותי שלא יהיו לי חיים במשך שלוש שנים וביקש שאוודא שתהיה לי תמיכה בבית", היא נזכרת.
באוקטובר 2018 החלה ללמוד וגילתה שהיא הסטודנטית המבוגרת ביותר בחוג. "כל מרצה חדש שאל אותי מול כולם מי אני ואיך הגעתי לכאן", היא נזכרת, "עם כל הביישנות שלי, נאלצתי לענות. הלימודים היו שיעור בצניעות. חשבתי שיש לי הרבה ידע כללי וידע ברפואה בגלל מה שעברנו עם הבן, אבל הידע הזה עזר לי לחמש הדקות הראשונות של השיעור, ואז הייתי בדיוק כמו כולם".
כמה קשה זה היה?
"כאמא לארבעה ילדים שתמיד עושה 12 דברים במקביל, היו מצבים שישבתי בלימודים, הקשבתי למרצה והרגשתי שאני נחה. אבל בגלל העומס שיש לי בחיים, הרגשתי שהזיכרון שלי פחות טוב משל הצעירים. נעזרתי באפליקציות כדי לחזור על החומר. היו מרצים שחשבו שבגלל שאני לא צעירה, אני לא מבינה כלום בטכנולוגיה. מרצה אחת אמרה לי, 'אם קשה לך בגלל השפה, את יכולה להשאיר לי הודעה קולית. את יודעת מה זה הודעה קולית?'. רציתי להגיד לה שכתבתי את המדריך של האינסטנט מסג'ינג הראשון בעולם כשעבדתי ב־ICQ, אז אני די בטוחה שאני יודעת איך לשלוח הודעה קולית".
איך הצעירים התייחסו אלייך?
"לפני הלימודים חשבתי שאהיה הבוגרת ואספק השראה לצעירים, בסוף ההפך קרה: התחלתי להתנהג כמוהם. בילינו יחד כל כך הרבה שעות, שהפכנו לחברים טובים. הם התפעלו ממני ודאגו לי".
איזה יחס קיבלת במהלך ההכשרה?
"לפעמים נתנו לי יותר מדי קרדיט, קרה שמטופל שאל שאלה והסתכל באופן אוטומטי עליי. הייתי צריכה להסביר שאני רק סטודנטית. כשעמדתי לצד רופא, חשבו שאני רופאה. מתברר שהגיל שלי נותן תחושת ביטחון למטופלים".
באמצע שנה ב' ללימודיה פרצה הקורונה. "הגב הכלכלי שלנו התמוטט, חתכנו בהוצאות ושרדנו. ידעתי שאמצא עבודה כשאסיים ללמוד".
היית ממליצה לנשים אחרות לעשות שינוי דרמטי כזה?
"כן. חיים רק פעם אחת, ואנחנו מבלים המון שעות בעבודה, אז כדאי שנעבוד במשהו שמספק אותנו. גם אם תלמדו מקצוע חדש בגיל 45 ותתחילו לעבוד בו בגיל 48, עדיין יהיו לכן לפחות 15 שנים של עבודה במקצוע שיוסיף משמעות עמוקה לחיים שלכן".
איילה (איילין) כאוי התחילה לימודי משפטים בגיל 45
גיל: 51, מקצוע קודם: מזכירה, מקצוע נוכחי: עו"ד במשרד הרניק־גלעדי, גרושה, אם לשלושה ילדים (30, 28, 23) וסבתא לנכדה בת חמישה חודשים, מתגוררת בהוד־השרון.
"כשהייתי צעירה חלמתי להיות עורכת דין ולהשיג צדק עבור אנשים", מספרת כאוי. "אבל בסביבה שבה גדלתי, שכונת הדר בחיפה, היה צריך להתחתן בגיל צעיר ולהביא ילדים לעולם. בגיל 20 התחתנתי ובגיל 21 ילדתי את בתי הבכורה. בגיל 24 חיפשתי משרת אם, והתחלתי לעבוד כמזכירה. כשהילדים היו קטנים העבודה במזכירות הייתה פנטסטית, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מממשת את הפוטנציאל שלי. כעבור 11 שנים עזבתי את העבודה והלכתי ללמוד עיצוב נעליים. כשסיימתי, הרגשתי שאני מבוגרת מכדי לפתוח סטודיו. חזרתי לשוק העבודה כמזכירה - וככה עבר עוד עשור".
כשהייתה בת 45 התגרשה והבינה שהיא לא יכולה לחיות ממשכורת של מזכירה. בעזרת חבר הגיעה לשיווק פרויקטים בנדל"ן והרגישה תלושה, "הבנתי שאת המקצוע הבא שלי אלמד בצורה מסודרת לפני שאתחיל לעבוד בו".
כשבתה הבכורה סיימה תואר ראשון והציעה לאמה ללמוד לתואר, כאוי התחמקה. "עניתי לה שזה לא ריאלי בגילי, אבל היא לא ויתרה. בכל שיחה כזו המצאתי תירוצים למה לא. בשלב מסוים הבנתי שאני מאכזבת אותה. פתאום שאלתי את עצמי איך זה שאני מעודדת את הילדים שלי להצטיין ולא נותנת דוגמה אישית? החלטתי להוציא את החלום הישן מהמגירה: להיות עורכת דין".
מה היה הצעד הבא?
"פדיתי תוכנית חיסכון ונרשמתי ללימודי ערב במכללה למשפטים. בזמנו, רק הבן שלי - אז בן 17 - התגורר בבית, וכשהודעתי שנרשמתי ללימודים הוא גילה אדישות. כשראה שאני ספונה בחדר ולומדת, הוא התחיל לדאוג. הבית היה תמיד נקי ומסודר, אבל מדי פעם נערמו כוסות בכיור ושאריות הקפה פיתחו מרקם קטיפתי, פעם ירוק, פעם לבן. גם עניין הקניות הוזנח. היו במקרר כל מיני דברים שלא היה לי זמן לזרוק".
המשכת לעבוד במקביל ללימודים?
"בשנה א' התמקדתי רק בלימודים. בתחילת שנה ב' התחלתי לעבוד במשרד שמספק שירותים משפטיים למשרדי עורכי דין. לאורך כל התואר חייתי בצמצום ולא התפנקתי, כי הייתה לי מטרה מקודשת".
נעזרת בסטודנטים הצעירים? למדתם איתם?
"זה לא שיכולתי לפנות לסטודנט בן 20 ולהגיד 'בוא תעזור לי'. גם הוא מתמודד עם אותו קושי ובטח רוצה ללמוד עם בני גילו. אמרתי לעצמי, 'החלטת ללמוד? שבי ולמדי את עצמך ללמוד'. בהפסקות ישבתי וקראתי, כשהגעתי הביתה בלילה, חזרתי על החומר. עם הזמן הלמידה הפכה יותר קלה ואם חששתי שאין לי זיכרון טוב, גיליתי שלימודים זה חדר כושר לזיכרון".
איך הסטודנטים התייחסו אלייך?
"בהתחלה התייחסו בכבוד בגלל הגיל, בהמשך - בגלל שהייתי רצינית. כשנתנו מטלות עשיתי אותן ראשונה, והם פנו אליי לבקש עזרה או סיכומי שיעור".
אחרי שנת התמחות במשרד בתחום דיני עבודה, ניצב בפניה האתגר האמיתי: הבחינות ללשכת עורכי דין. "הייתי צריכה ממש להיעלם מהחיים. לא עניתי לטלפונים", היא מספרת. "בחודש האחרון לפני הבחינה ביקשתי מהגרוש שלי שידאג לארוחות שישי לילדים".
"כשלמדתי לבחינות ללשכת עורכי דין הייתי צריכה להיעלם מהחיים. לא עניתי לטלפונים. בחודש האחרון לפני הבחינה ביקשתי מהגרוש שלי שידאג לארוחות שישי לילדים"
עברת במכה ראשונה?
כן, למרות שבאותה שנה היה מבחן הלשכה אחד הקשים אי פעם ורק 36% עברו. ואפילו סיימתי את התואר בהצטיינות".
חששת שלא תמצאי עבודה?
"בזמן הלימודים לא, אבל כשסיימתי התחיל לנקר בי חשש כזה, גם בגלל הגיל וגם בגלל שיש כל כך הרבה עורכי דין. התכוננתי לכל ריאיון במלוא הרצינות ובאתי בגישה של 'זה מה יש. לקחתם אותי - זכיתם'. למרות שהחוק אוסר לשאול על גיל בראיונות עבודה, היו כאלה ששאלו, ועניתי. תכלס, כל אחד יכול לחשב את הגיל לפי שנת הגיוס. היו מקומות שקיבלו אותי, אבל אני לא רציתי כי לא הסכמתי להתפשר על תנאים, והיו מקומות שלא קיבלו אותי - אולי בגלל הגיל. מי שהיה חכם זיהה את יתרונות הגיל: רמה אישית גבוהה, ניסיון חיים, אחריות ורצינות".
אילו תגובות את מקבלת כשאת אומרת שאת חדשה במקצוע?
"עדיין לא נתקלתי בסיטואציה שאילצה אותי לומר זאת. כשפוגשים אישה לא צעירה במקצוע מסוים, מניחים שהיא ותיקה".
שורה תחתונה - את ממליצה על לימודים אקדמיים בגיל 45?
"אני לא רק ממליצה אלא חושבת שזה חובה למי שמרגישה שחוקה. אם יש לך ילדים, השלב הנכון ללימודים הוא כשהילדים עצמאיים. כיום אני באה למשרד כל בוקר בשמחה ובתשוקה. מי קם כל יום בתשוקה?".
אביגיל פרטוק־פלג התחילה לימודי הנדסאות תעשייה וניהול בגיל 41
גיל: 44, מקצוע קודם: בק אופיס, מקצוע נוכחי: הנדסאית תעשייה וניהול בחברת "רב בריח", נשואה ואם לשניים (20, 18.5), מתגוררת באשקלון
4 צפייה בגלריה
אביגיל פרטוק-פלג. "אני מצליחה לייעל תהליכים, זו ראיית המקרו שרכשתי בלימודים"
(צילום: גדי קבלו)
היא נישאה בגיל 21 והביאה לעולם שני ילדים. בהמשך עבדה באדמיניסטרציה, ולפני שמונה שנים התחילה לעבוד בבק אופיס של חברת 'רב בריח' כספקית תמיכה לסוכנים ולאנשי המכירות שהסתובבו בחוץ.
"לפני ארבע שנים בן זוגי החליט על הסבה מקצועית ולמד הנדסאות תוכנה", מספרת פרטוק־פלג. "במשך שנתיים חוויתי אותו לומד, ראיתי איך זה ממלא אותו - וזה עשה לי חשק. במקביל, ראיתי סביבי אנשים מדופלמים שמצליחים להתקדם בחברה, בעוד שאני, עם כל הקומפלימנטים שאני מקבלת, תקועה במקום. הבנתי שאם לא אלמד לתואר, אהיה תקועה לנצח".
כשהמפעל שבו עבדה עבר למבנה גדול יותר, הוצע לאביגיל לעבור לתפעול הייצור. בחודשים שלאחר המעבר התייעצה עם הממונה עליה לגבי אפשרות ללימודים, ובחרה ללמוד הנדסאות תעשייה וניהול. היא הופתעה כשהציעו לה מימון במסגרת תוכנית מיוחדת שהחברה מקיימת.
כשהודיעה לילדיה שהיא מתחילה ללמוד, הם שמחו "כי הם ראו כמה זה עשה טוב לאבא שלהם". בגיל 41, כשבן זוגה למד בשנה ג' במכללה להנדסאות, היא הפכה לסטודנטית מן המניין באותה מכללה. "הוא נתן לי טיפים איך ללמוד ולקח על עצמו חלק מהמשימות שלי בבית".
איך הסטודנטים הצעירים התייחסו אלייך?
"לא הרגשתי יחס מיוחד, לחיוב או לשלילה. אני לא יודעת אם בגלל הגיל או הניסיון המקצועי, אבל מהר מאוד הפכתי לציר מרכזי בקבוצת הלימוד שלי".
הרגשת שהגיל מקשה עלייך ללמוד?
"להפך, הרגשתי שאני טובה יותר מבעבר. העובדה שאני עוסקת בדברים האלה בחיי היומיום במפעל, תרמה להבנה שלי. מנגד, היו דברים שאמרתי לעצמי: 'את זה אני עושה בעבודה', עכשיו אני מבינה למה. החשש היחיד שלי היה ממבחנים, כי לא עשיתי מבחנים שנים רבות, ולשמחתי המכללה יצרה תוכנית שמלמדת איך לגשת למבחנים. זה מאוד עזר".
"החשש היחיד שלי היה ממבחנים, כי לא עשיתי מבחנים שנים רבות, ולשמחתי המכללה יצרה תוכנית שמלמדת איך לגשת למבחנים. זה מאוד עזר"
מה התפקיד שלך כיום?
"אני מנהלת תחום תפעול־מכירות בחברת הנעילה במפעל הייצור, אחראית על כל ההזמנות שנכנסות, מוודאת שהן רצות נכון בתהליך מבחינת לוחות זמנים, מוודאת שאין טעויות בהזמנות ועובדת מול כל הגורמים במפעל. זו ראיית המקרוֹ שהפנמתי בלימודים. אני מצליחה לייעל ולשפר תהליכים. כשאני מספרת לאנשים חדשים בעבודה שרק סיימתי ללמוד, הם מופתעים כי הידע המקצועי שלי מאוד רחב".
מהן המסקנות שלך מהתהליך שעברת?
"אם את לא מאושרת במה שאת עושה וחושבת שאת יכולה להיות יותר מאושרת במקצוע אחר, לימודים מקצועיים יכולים לשים אותך במקום אחר לגמרי. פתאום תגלי שאת יכולה ושאת מוצלחת. אני מרגישה שהדעה שלי נחשבת יותר, לא רק בעבודה אלא בכל שיח סמי־מקצועי. אני מחייכת הרבה יותר בשלוש השנים האחרונות. אני לא רק מאושרת יותר אלא גם מרגישה בריאה ושלמה יותר. רק לחלום זה לא מספיק: צריך גם לממש ולהאמין בעצמך. נתקלתי במשפט 'תנסי, מקסימום תצליחי' ואני לוקחת אותו איתי כל הזמן".
