לפי דוח מבקר המדינה האחרון, חל גידול ניכר במספר הילדים שנפצעו כשרכבו על קורקינט או על אופניים חשמליים. לפי מידע מעמותת "אור ירוק" על סמך נתוני מכון גרטנר ומדוח מבקר המדינה האחרון עולים הנתונים המדאיגים האלה:
- 287 ילדים מתחת לגיל 16 נפגעו מתאונה כשרכבו על אופניים/קורקינט חשמליים ואושפזו בבתי החולים בשנת 2021 (לעומת 217 ילדים שאושפזו בשנת 2020 - עלייה של 32%).
- 205 ילדים מתוכם נפצעו כשרכבו על אופניים חשמליים ו־82 ילדים נפצעו כשרכבו על קורקינט חשמלי
- 55 רוכבי אופניים וקורקינטים חשמליים נהרגו מ־2018 ועד 2020
- 90 קמ"ש, זו המהירות שאפשר להגיע אליה באופניים חשמליים
- ומה עם ילדים ש"רק" שברו את האף או את שתי הידיים? חשוב לציין, הנתונים מתייחסים רק לפציעות שהובילו לאשפוז ולתאונות שבהן הייתה מעורבת משטרה. ילדים שהגיעו למיון ושוחררו, אינם חלק מהנתונים המובאים כאן.
שלוש אמהות שמתחרטות על הרגע שבו אפשרו לילדים שלהן לעלות על הכביש מבקשות להעביר מסר ברור:
"הוא היה כדורגלן, היום אין לו שיווי משקל"
חני אשר (46), מפתח־תקווה, נשואה ואם לשלושה (אופק, 20 ,משי, 16 ,לירז, 14), בעלים של מרכז קניות
שבועיים לפני שחגג יום הולדת 15, ב־18 בינואר 2018, רכב אופק אשר על אופניו בלי קסדה בפתח־תקווה. ילד צעיר עבר במעבר חצייה, והגלגלים של האופניים נגעו ברגלו של הילד (אך הוא לא נפגע). כתוצאה מההתנגשות, אופק נפל מהאופניים ונחבל בראשו. למרבה המזל היה באזור מתנדב של מד"א שראה את התאונה. "המתנדב ניגש אליו והיה בטוח שהוא יושיט לו יד וירים אותו, כי מרחוק הנפילה לא נראתה רצינית", נזכרת חני. "כשהוא התקרב אל הילד הוא הבין שהפציעה קשה".
איפה תפסה אותך הבשורה הרעה?
"הייתי בדרך להוריד את הילדה שלי בחוג לפיתוח קול כשהודיעו לי בטלפון שאופק עשה תאונה עם האופניים. כל הדרך למקום התאונה אמרתי, בטח אני אפגוש את אופק יושב על המדרכה ושואל בשביל מה באתי".
זה לא מה שקרה.
"כשהגעתי לאזור התאונה ראיתי המולה עצומה ואמבולנסים. החניתי את האוטו שלי על אי תנועה, את אופק הכניסו לאמבולנס, ואני צרחתי, 'תראו לי את הילד שלי'. הוא שכב על האלונקה. פרמדיק הרגיע אותי, 'הבן שלך מקבל כרגע טיפול'.
"בחדר הטראומה של "בילינסון" הודיעו לנו שהוא עבר פגיעת ראש, ואחרי בדיקת סי.טי הודיעו לי שהוא יצטרך לעבור ניתוח בהול. רגע לפני הודיע לנו הרופא, החבלה קצת קשה יותר. היו צריכים לפתוח לו את הגולגולת, להוציא חלק ממנה, כדי להפחית לחץ מהמוח. הרגשתי שאני מתמוטטת. בעלי אמר למנתח, 'החיים של הילד שלי בידיים שלך'. הרבה ניסים היו לאופק. זו הייתה פציעה קשה מאוד, אבל בכל מה שקשור למוח, הרופאים לא באמת יודעים מה יהיה לפני שהילד מתעורר מהניתוח. הוא נכנס לניתוח, ואחרי יממה הודיעו לנו שעכשיו יש עוד 72 שעות קריטיות. כשהודיעו לנו שהוא יצא מסכנת חיים, הלכנו לומר ברכת הגומל ועשינו סעודת הודיה".
"אף אחד לא האמין שהוא יצא מזה. כשהוא התחיל להתעורר ויצא מטיפול נמרץ, הבאתי לו את האייפד, והוא לחש לי את קוד הכניסה. בכיתי לרופאים, 'הילד שלי קורא'"
אופק אשר נחשב לנס רפואי בבית החולים "שניידר" משום שרופאיו לא האמינו שיצליח להשתקם מהפציעה שעבר. "לא נתנו לו סיכוי, שאלו אותי כמה אחים יש בבית, וביקשו ממני להיות מוכנה לכל. אף אחד לא האמין שהוא יצא מזה. כשהוא התחיל להתעורר ויצא מטיפול נמרץ, הבאתי לו את האייפד, והוא לחש לי את קוד הכניסה. בכיתי לרופאים, 'הילד שלי קורא'. הרופא ביקש ממנו לקרוא מה כתוב על תג הרופא שלו, ואופק קרא ולחש את שמו. אגב, אנחנו עדיין בקשר עם ד"ר אמיר קרשנוביץ' (מנהל היחידה לנוירוכירורגיה בשניידר, אמ"ר) שניתח אותו".
אחרי הניתוח הועבר אופק לשיקום של חצי שנה בבית לוינשטיין. "במהלך השיקום היה פורים. סגנית המנהלת בבית הספר שלו, אנקורי, הודיעה לנו: 'יש לנו מסורת של מסיבה בבית הספר, ואם אופק לא איתנו, אנחנו נבוא אליו'. היא הוציאה את כל השכבה שלו והם עשו שם הפנינג. גם כשהוא שוחרר זה לא היה הסוף, והמשכנו להגיע לטיפול יום. שנה שלמה הוא היה תחת שיקום ארוך, ואת הלימודים השלים בתוך בית לוינשטיין. אבא שלו ואני היינו צמודים אליו, העובדים שלנו החזיקו לנו את העסק באותה שנה. אמא שלי ז"ל, שנפטרה לפני שנתיים, שמרה על האחים הקטנים, ופסיכולוגית לילדים עזרה להם, כי שנה שלמה הזרקור שלי ושל בעלי היה רק על אופק".
מה הדבר שהכי הטריד את אופק אז?
"איך הוא נראה. זה מלווה אותו עד היום. יש לו צלקת ענקית שמקיפה חצי ראש. השיער לא צומח שם. הוא נפגש עם הצלקת הזו כל יום במראה. מפריע לו גם הבורג שיש לו במצח. לא רואים אותו, אבל הוא מרגיש אותו. הוא נלחם עם עצמו לקבל את עצמו איך שהוא ולא להסתיר, ולפעמים הוא מדבר איתנו על ניתוח להשתלת שיער. נברר וניסע לאן שצריך. כל הדברים האלה הם מתנות קטנות שאנחנו מברכים עליהן, כי הוא היה בסכנת חיים".
מה מצבו היום?
"אופק חזר לתפקוד מלא, סיים כיתה י"ב. הוא עדיין נזקק לפסיכולוג ופסיכיאטר. כל הזמן אמרתי לו, צריך רק להגיד ברוך השם. לפני כמה חודשים אופק ביקש לנסוע לאומן לקברו של הרב נחמן, ונסענו איתו.
"מוטורית הוא לא חזר לעצמו. הוא היה כדורגלן, היום יש לו חוסר שיווי משקל במקומות צרים ותלולים והוא חייב לתת למישהו יד. הוא החליט להתגייס לצה"ל למרות הכל, כי אצלנו בבית יש מסלולים שחייבים לעבור, בלי הנחות. הוא סיים טירונות כמצטיין פלוגתי ומשרת קרוב לבית כעובד רס"ר. בסדר, חי"רניק הוא לא יהיה.
"נפגע לו הביטחון, הוא חושש ממקומות הומי אדם. פעם הבית שלנו היה המקום של החבר'ה שלו. בנינו לילדים שלי בית עם חצר ובריכה כדי שיזמינו חברים הביתה ולא יסתובבו ברחוב. לצערי החברים לא שם יותר. כשהוא התגייס לטירונות, החיילים הסתכלו עליו והתלחשו. אופק אסף אותם ואמר, 'אני לא עבריין, הצלקת הזו היא מתאונת דרכים, תפסיקו לשאול אחד את השני'".
"פעם הבית שלנו היה המקום של החבר'ה שלו. לצערי החברים לא שם יותר. כשהוא התגייס לטירונות, החיילים הסתכלו עליו והתלחשו. אופק אסף אותם ואמר, 'אני לא עבריין, הצלקת הזו היא מתאונת דרכים, תפסיקו לשאול אחד את השני'"
יש לך רגשות אשמה שאפשרת לו לרכוב על האופניים החשמליים?
"כל הזמן. נלחמתי איתו, סירבתי לקנות לו, ובסוף נכנעתי. אחרי שקניתי, לקחתי לו אותם כמה פעמים כי הבנתי שזה מסוכן, אחסנתי במחסן שלנו והודעתי, 'אתה יותר לא רוכב עליהם'. בסוף התרציתי. אם לפחות היה עם קסדה, הפגיעה לא הייתה כזאת קשה. היום אחיו הקטן לא יכול לדרוש ממני לא אופניים ולא קורקינט.
"אבל הטלטלה החזקה שהבית עבר חיברה את המשפחה. בערב אנחנו יושבים כולנו יחד ומשוחחים על כך שהחיים מלאי הפתעות. בעקבות התאונה, משי, הבת שלי, החליטה להתנדב במד"א ולהציל חיים כמו שמתנדב של מד"א הציל את אחיה. היום גם הילדים יודעים שברגע הכל יכול להתפוגג".
"הילד שלי צווח: 'איך עשיתי את זה לעצמי"
דינה גבריאלי (48) מנורדיה, נשואה ואם לשלושה (תומר, 16, גלי, 14, איתי, 11), מנהלת טכנולוגית בעמותה
ב־12 ביוני האחרון התקשרה דינה גבריאלי לבנה בן ה־16, תומר, והפצירה בו לחזור הביתה מהחבר שאצלו התארח ולאכול ארוחת ערב בבית. "תומר חזר והחבר נסע איתו חלק מהדרך הביתה. הם נסעו באופניים חשמליים על כביש במושב, בלי קסדה", היא מספרת. "התחושה היא שלרכוב בין המושבים הסמוכים זה מסוכן, אבל במושב שלך, בתוך הבית, הכל בסדר. מכונית הגיעה מאחוריהם, תומר סטה הצידה כדי לתת למכונית לעבור נתקע בחבר ועף עם הפרצוף קדימה למדרכה. הוא איבד את ההכרה לדקה, הוא לא זוכר שום דבר, רק שהוא יצא מבית החבר.
"אמא של החבר התקשרה אליי ואמרה, 'בואי, הייתה לבן שלך איזו תאונה'. בכלל לא הבנתי מה קורה".
כשהגעת למקום, מה ראית?
"הילד שלי היה שכוב בתוך אמבולנס, לא ראו ילד, רק דם. הגבות שלו נחתכו, וכמות גדולה של דם נזלה קדימה, אחורה ולצדדים, והיה נראה לצוות האמבולנס שנוזל דם מהאוזניים. הוא צווח, 'איך עשיתי את זה לעצמי, איך זה קרה לי'.
"האמבולנס פינה אותו לחדר הטראומה בבית חולים מאיר. את יודעת מה זה להוריד חתיכות אספלט מפרצוף של ילד? זה צווחות כמו שרואים פצועי כוויות בסרטים. הרופא הוציא לו חתיכות מדרכה מהפנים. שורת רופאים עמדה מעל הילד, מומחה פה ולסת, רופא עיניים, כירורג. בבדיקות נמצא שארובת העין נשברה. כל העין הייתה נפוחה וסגולה וסגורה. היינו בטוחים שהלכה לילד העין. האף משני הצדדים שבור, שני תפרים בפנים, כל הפרצוף היה פצוע והפצעים היו פתוחים, לא היה אפשר לתפור את זה. הפה שלו היה נפוח ופצוע כי הלסת התחתונה ננעלה ונכנסה לתוך החניכיים העליונות. יום לפני כן הרכיבו לו גשר, והגשר הזה נכנס לתוך החניכיים, פצע אותם, ותומר לא הצליח לפתוח את הפה בכלל. מצד שני, הגשר הציל את השיניים שלו. לא נשברה אף שן.
"בגלל אובדן הזיכרון התייחסו לזה בבית החולים כאל פגיעת ראש. עשו לו סי.טי מוח וצילום צוואר וחזה. כל הצוות היה נפעם כשהתברר שהבדיקות תקינות".
"הגבות שלו נחתכו וכמות גדולה של דם נזלה קדימה, אחורה ולצדדים. את יודעת מה זה להוריד חתיכות אספלט מפרצוף של ילד? הרופא הוציא לו חתיכות מדרכה מהפנים"
מה מצבו היום?
"כל הפנים שלו עם חבלות ושפשופים וכל הגוף פצעים מוגלתיים, אבל בבית החולים אין הרבה מה לעשות עם זה. שחררו אותנו למחרת בצהריים והוא מחלים בבית. אתמול היינו אצל רופא עור, הוא אמר שייקח עוד חודש עד שהפצעים המוגלתיים יחלימו. המעטפת שאנחנו מקבלים מהחברים שלו מטורפת. הילדים לא עוזבים אותו. ביום שבו הוא שוחרר מבית החולים התקשרו אליי אמהות ששמעו וביקשו לבקר, ומאותו הרגע הבית התמלא אורחים. כל המושב היה אצלנו בבית. הוא ילד יפהפה שחשוב לו המראה החיצוני. הדהים אותי כמה הוא פרח מהרגע שהתחילו לבקר חברים. עושים עליו משמרות ולא עוזבים אותו. היו לו הרבה תוכניות לקיץ הזה, לנסוע לאילת עם חברים, למשל, ושום דבר לא יקרה. אני שמחה שהוא יישאר לידי בבית".
לפעמים הטראומה הנפשית קשה לא פחות מהפגיעה הפיזית.
"לגמרי כך. ביומיים הראשונים הוא לא רצה לדבר עם אף אחד. רק בכה, איך עשיתי את זה. ביקשתי מבית הספר וגם מקופת החולים עזרה נפשית, אם איזה פסיכולוג יכול להגיע אלינו או עובדת סוציאלית כי הוא ישב ולא דיבר. מרגע שהתחילו להגיע חברים הוא לא הפסיק לספר מה קרה. אבל אני חייבת לומר, כל החברים הגיעו על אופניים חשמליים בלי קסדה. אמרתי להם, השתגעתם? אתם הזמנתם את האמבולנס, אתם הייתם איתו ברגעי הפציעה הקשים, איך אתם יוצאים לרכיבה בלי קסדה? הם עונים, אני גר פה, אני נוסע ליד הבית. כתבתי לכל ההורים. אני לא יכולה לראות ילדים בלי קסדה. אין להם יכולת לנוע במרחבים של המושב בגיל הזה עם כלי רכב אחר, אז לפחות שיחבשו קסדה. אמהות כבר מתקשרות אליי, מדווחות שיש מריבות גדולות בבית על העניין הזה. אסור לוותר לילדים. גם הבן שלי רכב בלי קסדה כשהוא נפצע, אבל בינינו, הקסדה שקנינו לו לא הייתה משהו מקצועי".
"החברים הגיעו לבקר אותו אחרי הפציעה על אופניים חשמליים, בלי קסדה. אמרתי להם, השתגעתם? אתם הזמנתם את האמבולנס, אתם הייתם איתו ברגעי הפציעה הקשים, איך אתם יוצאים לרכיבה בלי קסדה?"
כמה את בטראומה?
"אני עברתי דבר או שניים בחיי, תאמיני לי, והתנגדתי בתוקף לאופניים החשמליים האלה. כל היום היו לנו בבית מלחמות על זה. לא הבנתי למה לנסוע לחדר הכושר על אופניים. לכו ברגל! ובחורף כל הזמן התרעתי, שלא תחליק על הכביש, תיזהר. וכן קסדה או לא קסדה. החברים שלו שינו בקר באופניים כדי שהם ייסעו יותר מהר, וגם על זה היו לנו מריבות. כל הילדים פה במושבים מגיעים על אופניים חשמליים או רייזרים, שגם הם מתהפכים, זה הרי לא כלי שמיועד לנסיעה על כביש אלא לטיול שטח. רובם בלי קסדות והגנת ראש. לצערי, יש פערים מאוד גדולים בין ההורים שמרשים לילד הכל לבין הורים שחוששים לחיי הילדים. ואגב, אפילו לא הלכנו לראות אם האופניים נותרו זרוקים על הכביש באיזה מקום. לא מעניין אותנו. הוא לא יעלה על האופניים יותר".
מה המסר שלך להורים אחרים?
"החברים של הבן הצעיר שלי באים אלינו כל הזמן על קורקינטים חשמליים. אני אומרת להם, 'למה בלי קסדה? לא עולים על הכלי הזה בלי קסדה'. אני כועסת כי הייתי במקום הזה. איפה ההורים?"
"עד היום הבן שלי סובל עד היום מכאבי ראש חזקים"
לילך נסב (47) מנתניה, אם לשלושה (ליאל, 19, ליעד, 18, לידור, 11), רכזת תעסוקה לאנשים עם מוגבלות ובעלת עסק משפחתי לציוד משרדי
שעת לילה מאוחרת החלה האזעקה לפעול בביתה של לילך נסב בגלל תקלה. היא ובעלה כיבו את הטלפונים הסלולריים שלהם, שאליהם חוברה האזעקה, כדי שיוכלו לישון. בחצות, כשנפצע בנם בתאונה, אנשים ניסו ליצור איתם קשר ללא הצלחה. ואז, בשעה אחת בלילה, התעוררה לילך. "לא יודעת מה גרם לי לקום באמצע השינה, להדליק את הטלפון ולבדוק הודעות", היא נזכרת. "ראיתי שהחברה של ליעד ביקשה שנתקשר דחוף והודיעה לי שליעד נפגע. רצנו לאוטו ובדרך ראינו ניידות משטרה ואמבולנס. זה היה מחריד".
מה קרה?
"ליעד חזר הביתה מחברה שלו, מרחק שני רחובות מהבית. הוא רכב על אופניים חשמליים, ללא קסדה, שזו מלחמה שניהלתי איתו כל הזמן, ונפצע בכיכר ידועה לשמצה בשכונה שלנו. זו כיכר שיש בתוכה סבך שיחים שחוסם את שדה הראייה של מכוניות שמגיעות מהכביש. היו שם הרבה תאונות. אם אתה נוסע על דו־גלגלי, לא רואים אותך. רכב שהגיע נכנס בו והעיף אותו כמה מטרים קדימה. בנס של הניסים הוא נשאר בחיים".
"הוא היה מקובע מכף רגל ועד ראש, צרח מכאבים וקיבל מורפיום. ואז הוא לא בכה עם קול, רק זלגו לו דמעות על הלחיים"
באיזה מצב פגשת את הילד?
"קשור כולו, מקובע מכף רגל ועד ראש, כולל קיבוע של שתי הברכיים כי היה חשש גם מחוליות שבורות וגם מפריקה מלאה של הברכיים. הוא צרח מכאבים, שכב ורעד במשך שעות, וקיבל מורפיום כדי להתמודד עם עוצמת הכאב עד שנהיה מטושטש. הוא לא בכה עם קול, רק זלגו לו דמעות על הלחיים, ואני אמרתי, תודה לשם ששמר לי על הילד. במהלך הלילה הוא עבר צילומי רנטגן וסי.טי ראש. חוליות הגב היו שלמות. פגיעה מוחית נשללה. בשלוש לפנות בוקר נכנס רופא ואמר לנו, בבוקר נכניס אותו לניתוח ברכיים, אבל בשבע בבוקר הוא התחיל להזיז את הרגליים. הרופאים אמרו, זה לא יכול להיות. הכניסו אותו לעוד צילום, וראו שהברכיים חזרו למקומן. נס גלוי. באותו לילה הגיעו עוד ילדים עם תאונות כאלה, ומצבם היה יותר קשה.
"באותו לילה בעלי ואני לא הצלחנו לתפקד. פשוט נפלנו על הרצפה. החברה שלו, ילדה בת 17, ניהלה את האירוע והרימה אותנו. היא ואבא שלה נתנו לנו לשתות. אנחנו היינו אפתיים מרוב הלם. ליעד שוחרר מחדר המיון אחרי שעות ארוכות. חזרנו הביתה בבוקר. הוא היה במנוחה מלאה במשך שבוע בבית, מבוהל ומפוחד. הכל הציף אותו. הוא סובל עד היום מכאבי ראש חזקים. מאז התאונה הוא כמובן לא רוצה לעלות יותר על האופניים".
איך תאונה כזו שנגמרת בנס משפיעה על הבית?
"כל פעם שאני רואה ברחוב ילד על קורקינט חשמלי או אופניים חשמליים, אני רועדת. מצטמקת. אין לילדים בגיל הזה שום הבנה של חוקי התנועה ומה הסכנות. נותנים להם רישיון להיהרג. כך אני רואה את זה".
מה המסר שלך להורים?
"יש משהו בנו, ההורים, שאנחנו מתפשרים ונכנעים לילדים. אפילו לא קניתי לו את האופניים, הוא רכש אותם בעצמו מהכסף שחסך, ואסור היה לי להסכים לזה. חשוב שנעמוד בנחישות מול הילדים בדרישות שלנו לשמור על עצמם, וחשוב עוד יותר שלא יהיו שני קולות בבית, כי אני התנגדתי נחרצות לאופניים חשמליים (אמרו לי שאני חרדתית) ובעלי היה פחות נחרץ, ולכן היה קל לילד להתעקש ולהשיג את מה שהוא רצה".
בעלה של שמרית פינקל ז"ל, שנדרסה למוות ע"י משאית כשרכבה על קורקינט, רוצה למנוע את התאונה הבאה
הצד של הרופא: "הפגיעות נעשו קשות יותר"
בסוף שנת 2014 חזר ד"ר אהוד רוזנבלום, מנהל מלר"ד (מחלקה לרפואה דחופה) ילדים בבית חולים "מאיר", מעבודה במרכזי טראומה גדולים בקנדה. "ראיתי שם הרבה תאונות, אבל לא של אופניים וקורקינט חשמליים", הוא מספר. "פשוט לא היו שם כלי התחבורה האלה. ביום הראשון בארץ ראיתי תאונה, וגם ביום השני, ולאט־לאט נחשפתי לממדי התופעה. אנשים לא מבינים, אלה לגמרי כלי רכב, הם מסוכנים. ברגע שילדים ובני נוער נכנסו לתמונה, כמות הפציעות עלתה. בערים מסוימות אפילו לא צריך לקנות כלי כזה, אפשר לשכור. זה מגניב ונוח ואקולוגי, בתנאי שמי שנוסע נוקט אמצעי זהירות מתאימים ונוסע רק במסלולים המתאימים. בארץ אין בכלל תשתיות, והרגולטור נמצא כמה צעדים מאחור מבחינת קביעת מדיניות ואכיפתה.
ד"ר אהוד רוזנבלום: "אנשים לא מבינים, אלה לגמרי כלי רכב, הם מסוכנים. ברגע שילדים ובני נוער נכנסו לתמונה, כמות הפציעות עלתה"
"החוק מתיר לנסוע על אופניים חשמליים מגיל 16, בלי רישיון, ורק על הכביש, אז אמנם היום הם לא מסכנים הולכי רגל, אבל מסכנים את עצמם ואת נהגי המכוניות, והתוצאה היא גל ענק של מעורבות בתאונות דרכים בשלושה מודלים: התנגשות בכלי רכב נוסעים, החלקה או התנגשות בעמודים או התנגשות בהולכי רגל. מדי שנה יש עלייה בעשרות אחוזים של פגיעות והן נעשו יותר קשות. אנחנו רואים היום בחדר הטראומה חבלות ראש קשות, חבלות גפיים קשות ופגיעות רב־מערכתיות. יש ילדים שאחרי זעזוע מוח חווים חודשים של כאבים וירידה בתפקוד הקוגנטיבי והמוטורי וקושי באינטראקציות חברתיות".
מה היית מבקש מהרוכבים?
"אל תשתמשו בסלולרי כשאתם רוכבים, תחבשו קסדה טובה ושתהיה רכוסה".
3 צפייה בגלריה
הרוכבים מסכנים את עצמם ואת נהגי המכוניות, והתוצאה היא גל ענק של מעורבות בתאונות דרכים
(צילום: shutterstock)
גיליתי חיוב של 700 שקל באשראי
מיכל שרון, העורכת הגרפית של "לאשה", נדהמה כשנודע לה מה הבת שלה עושה ברחוב באחת בלילה
הילדה לא הסכימה לחכות לגיל 16, ואפילו ההבטחה שתקבל לסוויט סיקסטין קורקינט – לא עצרה אותה. מגיל 14 היא טסה בכל השכונה על קורקינטים חשמליים. ככה זה כשבכל פינה זרוקים כמה כאלה, של חברות השכרה שונות.
הזהרנו, ביקשנו, איימנו, היא טשטשה אותנו ב"אני??? זו לא אני, מה פתאום". עד שחברים ערניים אמרו לנו שראו אותה, ולא סתם, אלא מרכיבה חברה, שתיהן ללא קסדה. מתברר שלחברה יש כרטיס אשראי של ההורים. או לאחותה. או למישהו אחר שפתח להן את הקורקינט לרכיבה חופשית, ו"זה היה חד פעמי, מה את רוצה שאחזור לבד ברגל באחת בלילה?" לא, אני לא רוצה שתחזרי באחת בלילה, לבד או ביחד.
מתברר שלחברה יש כרטיס אשראי של ההורים. או לאחותה. או למישהו אחר שפתח להן את הקורקינט לרכיבה חופשית, ו"זה היה חד פעמי, מה את רוצה שאחזור לבד ברגל באחת בלילה?"
האסימון נפל סופית כשהגיע החיוב של הוויזה – ובו עשרות שורות חיוב של שקלים בודדים (במצטבר - 700 שקל) לטובת בית עסק עלום באירלנד. חברת ההשכרה כמובן. היא לקחה את מספר כרטיס האשראי שלי, כנראה מהזמנת וולט או משהו, הכניסה לאפליקציה ודהרה חופשי.
כישורי ההורות שלי, מן הסתם, לוקים בחסר. אבל כשהפרצה קוראת לרוכבים, כשההרתעה והאכיפה לא קיימות, כשאלפי קורקינטים מחכים על מדרכות וכשילדים הם ילדים – כנראה שאין לנו ממש סיכוי. אני כועסת על עצמי, אבל יותר מכך על העירייה, שמאפשרת גישה קלה עד מגוחכת לכלי הרכב המעצבנים והמסוכנים האלה. אני כועסת על משרד התחבורה ועל המשטרה שלא התקינו תקנות ולא אכפו ולא חילקו קנסות, ונזכרו רק כשכבר היה מאוחר מדי. אני כועסת על ההורים של החברים שלה (שבטח כועסים במקביל עליי), על שהם מרשים לילדיהם לנסוע בחוסר אחריות. על הורים אחרים שמאפשרים לילדים לפרוץ את מחסום המהירות של הכלי החשמלי ולהפוך אותם לרולטת כביש. על הילדה אני כבר פחות כועסת. לא מזמן היא הוציאה רישיון נהיגה ועכשיו היא נוהגת באוטו. אז אני יכולה לישון בשקט.
מה, לא?
