ברגע שהחלה רעות פיינגולד להקים את מיצג "נובה 06:29", שמוצג עד ה-13 בינואר בביתן 1 באקספו גני התערוכה בתל־אביב, היה לה ברור שלא תוותר על דבר אחד: מיקום אזור הקמפינג המקורי של הבליינים, מיד בכניסה. "רציתי שמרגע שהבן אדם פותח את הדלת, הוא ייכנס לממד אחר", היא לוחשת כשאנחנו משוטטות בתוך המתחם הענק. "שירגיש שהוא בתוך המסיבה. כשאת נכנסת פנימה ומציצה לאוהלים, את לא צריכה הסבר מה קרה. את מרגישה".
הצבת האוהלים הקטנים בכניסה התבררה כהחלטה מדויקת, משום שהיא לוחצת על הלב. כל מי שנכנס שומע את מוזיקת הטראנס, נתקל בחפצים על המחצלות, רואה את העצים שהובאו פנימה והספיקו להשיל עלים על הרצפה. לרגע אפשר להבין באיזה גן עדן היו הבליינים לפני השבת הארורה.
יש במקום הזה גם ריח שלא הרחתי מימיי, של אדמה וקטורת ואבק שריפה, אני אומרת לה. פיינגולד מרצינה: "מאחר שאלה השרידים המקוריים של המסיבה, הריח הגיע עם החפצים שהיו במקום. את יודעת, זה חי. אני לא הייתי שם, אבל לפי עדויות של שוטרים שהיו באתר, זה בדיוק הריח שהיה שם".
צפו בווידאו
בהמשך אנחנו חולפות על תאי השירותים והמכוניות השרופות שהודבקו עליהם פתקים לזכר חברים שנרצחו. "הדברים האלה דוממים אבל חיים", היא אומרת, "אני כל יום יושבת פה עשר דקות ומביטה סביבי, ואני מרגישה נשמות בחלל".
כמפיקת מסיבות מנוסה, שבעצמה בילתה בכמה מסיבות טראנס בארץ ובעולם, היא הציבה לעצמה מטרה לספר על פסטיבל הנובה ברעים, שנערך בשיתוף פעולה עם פסטיבל יוניברסו פרללו בברזיל, השלישי בגודלו בעולם. מבחינתה לא היה אפשר להציג פריטים שנותרו בשטח כמו משקפיים וכובעים - מראות שמוכרים לנו ממחנות הריכוז וההשמדה של הגרמנים. היא גם נמנעה מאזכור של מעשי האונס המחרידים ומהקרנת סרטוני הזוועות. אלה, אגב, יוצגו רק כשהמיצג יעבור לחו"ל. "הישראלים ראו מספיק", היא מסבירה. "אני בוחרת להכיר להם את ערכיה הטובים של קהילת נובה הישראלית, שהיא חלק מקהילה בינלאומית של חובבי טראנס, שלום, אהבה ואקולוגיה".
"מי שאי פעם חווה כאב ושכול, היה יודע איך להרים פרויקט כזה. אבא ואמא שלי איבדו אחים. בכל יום זיכרון אנחנו מתפצלים. מהמקום הזה התחברתי לטרגדיה של נובה"
לשם כך נפרסו המחצלות המקוריות, הוצבו כאמור האוהלים הקטנים בשלמותם, גם עמדת הבר המקורית עם הקופה שעליה סימני ירי. על הבר הונחו בקבוקי אלכוהול שנאספו מהרצפה, עדיין מכוסים בחול. ברחבת המוזיקה מושמעים צלילים ממערכת ההגברה של מתן ליאור, איש ההגברה שנרצח. המערכת נגנבה מהשטח ואותרה במאמצים כבירים של המשטרה. היא הוחזרה למשפחתו והובאה לכאן. במתחם הריפוי מוצגים ציוריהם של הניצולים שהחלו תהליך טיפול ב"כפר הים" בקיבוץ שדות־ים, וחולמים לחזור לרקוד שוב בעתיד.
ב־22 בנובמבר הוחלט על הקמת המיצג, שבועיים אחרי כן הוא כבר עמד, בעזרת עשרות מתנדבים, במימון של תרומות וביוזמת מפיקי המסיבה: עומרי כוכבי, עומרי סאסי שאיבד במסיבה דוד, בת דודה ובעלה, נמרוד ארנין שאיבד את אחותו הקטנה ואופיר אמיר שנפצע ברגלו".
איך נולד הרעיון להקמת המתחם?
"יוני, בעלי, שמלווה את מפיקי הפסטיבל מאותה שבת ארורה, הזמין אותי להצטרף למתחמי הריפוי של שורדי המסיבה. הוא זרק לי שהם מתכננים להציג לציבור הרחב את החפצים שנאספו מאזור המסיבה, ואני מיד אמרתי, וואו, רק לא זה. זה חייב להיות בחלל סגור. המיצג לא יכול להיות ברחבה ציבורית בתל־אביב. 'נובה' זה לא עוד סיפור טרגי. צריך להרגיש אותו ולא יהיה אפשר להרגיש אותו במרחב ציבורי. היה לי חשוב להזמין את הציבור לגעת, להריח, לחוש, כמו מה שקורה בפסטיבל. מי שהיה במסיבת טבע יודע שכל החושים מופעלים. אתה מתנתק מהעולם שבחוץ ואתה נפרד מהחסמים והשיפוטיות ומגיע למקום שבו אתה יכול להיות מאה אחוז אתה, תוך קבלה מלאה".
נשמע מאתגר. מאיפה מתחילים?
"התחלתי מחזון כללי ופרטתי אותו לחלקים קטנים. ראיתי הרבה סרטונים כדי לשחזר את המסיבה. כשאני ירדתי לשטח הוא כבר היה נקי. החפצים נאספו על ידי להב 433, שעשו עבודת קודש, וגם על ידי מפיקי המסיבה. אני מאמינה שמי שאי פעם חווה כאב ושכול, היה יודע מה לעשות. אח של אבא שלי נהרג בצבא וגם אח של אמא. בכל יום זיכרון אנחנו מתפצלים. מהמקום המאוד אמיתי הזה התחברתי לטרגדיה".
איך התגובות?
"לילה לפני פתיחת המיצג אחד המפיקים של המסיבה נכנס. ראיתי איך ארשת פניו משתנה. העיניים שלו דמעו. הוא חזר באותו רגע לאירוע עצמו. יש אנשים שפתחו את הדלת, ברחו החוצה והתפרקו על הרצפה ויש ששמרו על איפוק.
"המיצג איפשר גם למשפחות הנרצחים להיפגש. היו כאן מקרים מרגשים מאוד, הושלמו חלקים בפאזל עבור הורים שקיבלו מידע על איך הילד שלהם היה כשהוא נרצח, מה הוא הרגיש והאם חייך שעה לפני שנהרג. היה ניצול שמצא כאן את מכנסי המזל שלו בתוך הדוכנים של יחידת להב 433. תחשבי כמה שזה סימבולי בשבילו".
מה היה הרגע הקשה שלך?
"באחד מימי ההקמה, כשישבנו סביב שולחן הפקה באולם ואז נכנסה מלגזה עם אחת המכוניות השרופות. זה הכה בי. נעמדתי מולה דום במשך דקה ארוכה".
עסק חדש
רעות (42), נשואה ליוני פיינגולד (59), אמא לתומר (16), בן (14) ורומי (9) הייתה עד לפני כמה שנים אחת הנשים המשפיעות בעולם המוזיקה בארץ, כאחת מבעלי רשת המועדונים "זאפה" (יחד עם נעם פיינגולד, רותי כהן ועמית שגב) שחוללה מהפכה בשוק המוזיקה המקומי. הרשת נמכרה בשנת 2019 תמורת 80 מיליון שקל לאיש העסקים גולן עינת.
היא בתם הצעירה מבין שתיים של אמא סוניה ואבא מרסל, וגדלה בשכונת הדר בחיפה. בתיכון למדה בבית הספר הריאלי בחיפה, בצה"ל שירתה כמש״קית חינוך, אחרי השחרור ריכזה שבט צופים ("התקופה שאני הכי מתגעגעת אליה"), ולאחר מכן טיילה בעולם במשך תשעה חודשים. כשחזרה למדה עיצוב אופנה ב"שנקר" ופרשה כעבור שנה, עבדה תקופה קצרה ב"זאפה", החלה לימודי אמנות ב"מנשר", ובגיל 25 הרתה ופרשה מהלימודים. "מאז אני אוטודידקטית", היא מחייכת. "כשעזבתי את זאפה, הקמתי עסק עצמאי בתחום עיצוב האירועים, אבל יוני קרא לי חזרה, ואז הובלתי את החלק של הקריאייטיב ושיתופי פעולה מסחריים, הבאתי את פילוסופיית הברנדינג החדשה, Feel Alive".
"בן נאבק על חייו במשך חודש וחצי. היום הוא עם אצבעות קטועות, נפגעו לו לוחיות הצמיחה והוא עובר ניתוחים אחת לשנתיים, אבל הוא ילד חזק, בריא ומדהים. והוא איתנו"
ואז עשיתם אקזיט. איך הייתה ההרגשה?
"תחושת ניצחון של הילדה שהייתי, שלא היה לה. גדלתי במשפחה שבנתה הכול בעשר אצבעות מאפס ומהתחתית. מעולם לא חסר לי כלום, אבל גידלו אותי על עבודה קשה. לא הייתי נסיכה בשום שלב. גדלתי בחיפה וכל חבריי הטובים גרו בשכונת דניה העשירה, וראיתי שכסף הוא לא ערובה לכלום ויש גם משפחות עשירות שמתפרקות או חיות בשקר".
ופתאום - סכומים שלא הכרת. מה זה עשה לחיים?
זה לא היה סכום משנה חיים, אל תשכחי שהיו לנו שותפים. אנחנו אנשים שיצירה ויזמות פועלות בלבנו ולכן לא התבשמנו מההצלחה. עבדנו קשה מאוד עד אותו רגע, זה לא היה זוהר. יום אחרי המכירה אמרתי ליוני, 'בוא נלך לארוחת בוקר, לנשום שנייה'. אבל זה לא קרה. לקחנו את הציוד שלנו ועברנו למשרד בבניין ליד והתחלנו לעבוד על מיזם חדש, TO MIX, חברת יזמות בתחומי התרבות והקולינריה.
"מה שכן, עברנו לבית קטן עם גינה בצפון תל־אביב, אבל זה מהלך שתוכנן עוד לפני המכירה. לא אוטו ולא תכשיטים יקרים, תסתכלי עליי. שנינו לא באנו מבתים עשירים. ההורים של יוני הם זוג אנגלים צנוע שהעניק לילדים שלי חפיסת טושים ליום ההולדת, והוריי הגיעו מהמעברה".
בעולם ההפקות הם נחשבים לפאוור־קאפל, שיודע לזהות את צורכי הקהל, חיבור עוצמתי שנולד כשהכירו ביום הולדת של חבר משותף. "הוא התיישב לידי, התחיל לדבר, ראיתי גבר מבוגר, הבנתי שהוא גרוש עם ילד. הוא היה אנטיתזה לכל הבחורים שיצאתי איתם עד אז", היא משחזרת. "אמרתי 'לא תודה' לחיזורים שלו. אחרי שנה וחצי נעניתי לו, הצטרפתי לזאפה, ומהר מאוד הרגשתי בבית. אני לא מכירה אדם עם כאלה עוצמות וכל כך הרבה חמלה".
בעצם מגיל 25 את מנהלת קריירה אינטנסיבית.
"אחרי כמה חודשי היכרות נכנסתי להיריון וילדתי. הייתי גם אמא במשרה מלאה וגם היה לי חשוב לתבוע את הזהות שלי כאשת מקצוע, לממש את הפוטנציאל. אז ישנתי פחות שעות ביממה אבל היה לי חשוב להיות נוכחת בחיי הילדים וזה נכון עד היום".
קומה רביעית באיכילוב
ב־7 באוקטובר הייתה פיינגולד עם משפחתה בבית. "התעוררנו מהאזעקה, ויוני מיד אמר 'בטח חיסלו את סינוואר', ואני אמרתי, 'אוי, רק שההופעה של ברונו מארס לא תתבטל', למרות שלא היינו קשורים אליה. אני יודעת מה זה, בתור מפיקה, לעבוד על הפקה סולד־אאוט מוצלחת שמתבטלת. קיוויתי שזו אזעקת שווא".
וכשהתבדית?
"הבנתי, כמו כל עם ישראל, כמה קל לדבר בסיסמאות, אבל בשעת מעשה כל הנאומים ששמענו מהפוליטיקאים התנפצו לרסיסים. אני רותחת. בכל יום שאני מתעוררת בבוקר אני שואלת איך זה קרה לנו, זה לא הגיוני. אני בטוחה שכולנו מסתובבים עם העלבון הזה והשאלה היא לאן אנחנו מתעלים אותו ואיך ניצור מרקם חיים חדש. אני לא חושבת שיש היום מישהו בארץ שחושב שיש לנו פרטנר לשלום. השבר שלי הוא יותר על המנהיגות, פחות על ימין ושמאל. אני מחפשת הנהגה עם ערכים ואמינות".
"המיצג איפשר גם למשפחות הנרצחים להיפגש. היו כאן מקרים מרגשים מאוד, הושלמו חלקים בפאזל עבור הורים שקיבלו מידע על איך הילד שלהם היה כשהוא נרצח"
אחרי כמה שעות בחברתה אני שואלת אותה מתי היא בכתה לאחרונה. היא עונה שכבר שנים היא לא בוכה בקלות. "שק הדמעות שלי די התרוקן, השארתי הרבה מאוד דברים בקומה הרביעית באיכילוב, כאשר בן, בני האמצעי, היה בן שנה וחודשיים. הוא חלה בחיידק טורף והייתה לו קריסת מערכות מוחלטת. זה התחיל מחום, קצת חולשה, שום דבר יוצא דופן. וזה ילד שני ואני לא אמא היסטרית בכלל. הרופא אמר לנו שזה וירוס. באחת בלילה משהו בפנים שלו הרגיש לי אחרת".
תסבירי.
"כמו במיצג, אלה בסוף הפרטים הקטנים, היכולת להרגיש בלי להסביר. אמרתי ליוני, 'נראה לי שאנחנו צריכים ללכת לבית חולים'. יוני אמר, 'עשי לי טובה, עכשיו להביא את אחותי שתשמור על תומר?'. אנחנו זוג שלא מתווכח, ובאותו ערב ממש פיתחנו ויכוח. אמרתי לו, 'איתך או בלעדיך, אני נוסעת לאיכילוב'. בבית החולים כל המדדים היו בסדר. אמרתי לצוות שהוא לא עשה פיפי כל היום ולא הצליחו למצוא לו ורידים כדי לחבר אותו לאינפוזיה. תוך שעה המצב שלו הידרדר, הכול קרס. הטיסו אותנו לטיפול נמרץ, מונשם ומורדם בלי להסביר לנו למה. מבחינתי הבאתי ילד מתוק עם חום ותוך שעתיים עוד ועוד צוותים צבאו על הילד. חיכינו בחוץ, ואז רופאה מדהימה יצאה עם עיניים דומעות, ואמרה: 'תתפללו'. הוא היה מונשם ומורדם הרבה מאוד זמן. הגוף לא הגיב טוב לחומרי ההרדמה ולכן סיממו אותו בקטמין.
"בן נאבק על חייו במשך חודש וחצי ואז התאושש. כששוחרר מבית החולים עברתי איתו תהליך של גמילה מהסם הזה, ממש כמו בסרט 'טריינספוטינג', עם קריז וכל מה שכרוך בזה. אחר כך היה מאבק על איכות חייו כי בגופו התפתחו נמקים, והתקבלה החלטה אמיצה עם רופאיו להציל חלק מהאיברים. היום הוא עם אצבעות קטועות, נפגעו לו לוחיות הצמיחה והוא עובר ניתוחים אחת לשנתיים, אבל הוא ילד חזק, בריא ומדהים. והוא איתנו".
איך החיים נראו אחרי?
"תשמעי, אני עברתי עם הבן שלי סיוט - אין לזה סוף ואני לא מרגישה שאני אחרי האירוע. בחיים יש שיט שבסופו של דבר מגיע לכולם. הדבר היחיד הוא איך מסתכלים לו בלבן של העיניים. הבנתי את המשמעות של תעצומות נפש ומה קורה כשיש משפחות שיכולות להכיל סיפור כזה וטיפול ארוך של ניתוחים וביורוקרטיה.
"באותה תקופה הגיע אמן מחו"ל שהופיע אצלנו בזאפה. במהלך הערב הוא רב עם הגיטריסט שלו ופוצץ את ההופעה. אני הגעתי מטיפול נמרץ לאסוף את תומר מהגן, ואמא אחת, איך שהיא רואה אותי, פרקה עליי את כל העצבים כי היא הייתה ערב קודם בהופעה שהתפוצצה. ואני עם ילד גוסס בבית החולים. מאז למדתי שאתה לא יודע מאיפה בן אדם הגיע לפני שנייה. השארתי את כל השיפוטיות שלי בטיפול נמרץ.
"מעבר לכך, האירוע ביסס בי את ההכרה באינטואיציות. יש שיר של טשרניחובסקי 'שחקי שחקי' שמדבר על רוח האדם וכוחו, וזה מתחבר לסיפור של חיי ולסיפור של 'נובה'. גם היום אני מאמינה באנשים וביכולות של בני אדם".
אחרי שראית את כל הזוועות, את עדיין מאמינה בבני אדם?
כן. אוי ואבוי מהיום שבו נפסיק להאמין. עם מה נישאר? 'נובה' בלטינית זה חדש. אנחנו באמת צמאים למשהו חדש בארץ. וכן, יש לי ילד שבעוד שנה וחצי יקבל צו ראשון והוא מדבר על גיוס לקרבי. אני מצטמררת ברמה האישית, אבל מעודדת אותו להתגייס לאן שירצה".
בסיום המיצג יוצאים המבקרים אל פוסטר גדול שנלקח ממרכז הריפוי בשדות־ים ועליו כתוב WE WILL DANCE AGAIN. "כן, אנחנו נחזור לרקוד", היא אומרת. "אני הרווחתי את התקווה בזכות העשייה עם מפיקי הנובה, הם סמל למנהיגות ששמים לכולנו תחבושת על הלב".
השבוע אתם אמורים לארוז את המיצג לטובת היעד הבא, כנראה ניו־יורק.
"אני קמה עם זה בכל בוקר. אנחנו נארוז את הדברים בזהירות ונציג אותם בעולם, כדי להשמיע את הקול של הנרצחים, החטופים, הנעדרים והניצולים. תשמעי, אנחנו באחד האירועים הכי עצובים בהיסטוריה של עם ישראל. חשוב שאנשים יראו אותו, כדי שיוכלו להגיד בעוד עשר שנים, אני ראיתי!".
