זה היה בוקר יפהפה של חודש מרץ באתר הסקי האוסטרי, כשאילנה שושן הגיעה עם חבר טוב כדי לגלוש במדרונות המושלגים. כששכרה את מגלשי הסקי, אמרה לעובדת בדלפק השכרת הציוד, שהמגלשיים ממש לא נראים לה. תחושת בטן כזו. "אם לא תאהבי אותם, תוכלי להחליף על ההר", ענתה זו שמעבר לדלפק. "כבר בסיבוב הראשון המגלשיים נפתחו לי", נזכרת שושן. "נפלתי על הצד ונפגעתי באגן. לא היה הרבה שלג כך שנפלתי על קרח. לא הצלחתי להסתובב ולזוז. כאב לי מאוד. החבר שנסעתי איתו ניסה לעזור לי לקום. ניסיתי להסתובב על מקומי ולא הצלחתי. כאבי תופת. אמרתי לו 'אני לא זזה. תקראו לפרמדיק. אני צריכה אלונקה'. זה היה המזל שלי".
למה?
"כי לכאורה לא הייתה פה נפילה דרמטית, לא עפתי באוויר. אבל אם הייתי קמה ומנסה ללכת, הייתי מחמירה את המצב. הבנתי שלא כדאי שירימו אותי או ינדנדו אותי. פרמדיק שהגיע עם צוות פינה אותי על אלונקה ל"חתול שלג" שהסיע אותי לאמבולנס. הגעתי לקליניקה של אתר הסקי ומשם לבית חולים".
צפו: אילנה שושן מטפסת על האלפים אחרי התאונה
בצילום CT אובחנה שושן עם ארבעה שברים באגן ואושפזה להשגחה. כצפוי, הטיסה חזרה לארץ בוטלה. הרופאים אמרו לה שעד שלא תוכל ללכת על קביים היא נשארת שם. זה לקח שמונה ימים ארוכים של כאבים קשים מאוד.
איך הרגשת?
"הייתי בהלם. לשבור אגן? זה לא משהו שקורה לאנשים מבוגרים? הייתה התלבטות אם לנתח אותי. חשכו עיניי. אחרי ההלם הראשוני נכנסתי לפוקוס ועברתי למוד של קבלת החלטות. בגלל המיקום של השברים, הוחלט לא לנתח ולא לשים גבס. 'תצטרכי להחלים לבד', אמר לי הרופא.
"בדיעבד זה היה קריטי שלא זזתי באתר הסקי, כי האגן נשבר אבל לא זז מהמקום. אם הייתי זזה, העצם השבורה, שזזה רק קצת, הייתה זזה לגמרי, והייתי נדרשת לניתוח. לשמחתי, בזכות שנים של ספורט, פילאטיס והייקינג, נבנתה חגורת שרירים סביב האגן שהחזיקו את השלד ויצרו חגורת ביטחון. השרירים שמרו לי על האגן".
איך התמודדת עם הכאבים?
"הייתי כל הזמן על משככי כאבים, אבל הייתי מספיק בפוקוס כדי לומר לרופאים שאני לא רוצה אופיאטים (משככי כאבים חזקים וממכרים שעובדים על שיכוך קולטנים במערכת העצבים. אמ"ר). רציתי להרגיש כאב כדי שלא אעשה בטעות תנועה לא נכונה שתגרום נזק. במקביל, חברים שלי יצרו קשר עם המטפל ההוליסטי רן כליף, שחי היום בקוסטה־ריקה, וקיבלו ממנו הנחיה לקנות Red Light Therapy lamp (נורת ריפוי) וסידן אלמוגים".
מתי קמת לראשונה מהמיטה?
"די בהתחלה ניסו להקים אותי. היו לי כאבי תופת והתעלפתי. הרופאים נבהלו. אחרי שלושה ימים הצלחתי לרדת מהמיטה על קביים. רציתי ללכת לקפטריה לשתות קפה. זה היה וואו מבחינתי. כשאת מרותקת למיטה וכל החיים שלך מצטמצמים לזה, קפה בשמש הוא דבר קטן שעושה לך טוב".
איך הגעת לארץ?
"זה היה מסע ארוך. בהתחלה הסיעו אותי באמבולנס מאוסטריה לציריך שבשווייץ ומשם העלו אותי, בליווי של פרמדיק ישראלי, לטיסה שהותאם בה מקום לאלונקה. הפרמדיק שאל אותי אם אני רוצה סוכריות של מורפיום, ואמרתי 'אני לא רוצה להתחיל כדי לגלות שאני לא יכולה להפסיק', אז קיבלתי לווריד משכך כאבים רגיל".
חמ"ל החלמה
שושן נחתה בארץ בשלוש לפנות בוקר, הועברה לבדיקות באיכילוב ושוחררה למחרת לביתה על קביים, שם הקימה לעצמה חמ״ל החלמה. המטרה: לרקוד בחתונת בנה מייקל בלוס־אנג'לס, חודשיים וחצי לאחר מכן. היא שכרה את שירותיהם של פיזיותרפיסט ומדקר סיני וגייסה את חברותיה הוותיקות, ובהן אלה שלמדו איתה בפנימיית "בן שמן", שהתייצבו למשמרות סביב השעון. "ניהלתי יומן תורנויות של חברות, חברים והאחיינים שלי", היא אומרת. גם בתה, ד"ר אלינור דיאמנט, חוקרת ציפורים שעושה את הפוסט־דוקטורט שלה במדרשה של שדה־בוקר, הגיעה לתל־אביב בסופי שבוע כדי לסייע לאמא.
שושן, מצידה, עשתה את כל המאמצים להשתקם. "בהתחלה את אומרת לרגל לזוז והיא לא זזה. צריך ללמד את הגוף מחדש", היא משחזרת. "אמרתי 'טוב, בסדר, היום אני אומרת לרגל לזוז, ומחר היא תדע', וככה זה היה. כל יום הצלחתי קצת יותר לזוז על הקביים, אפילו הלכתי איתם לחוף הים".
כאמור, היה לה חלון הזדמנויות של חודשיים וחצי לחזור לעצמה. "כחודש לפני החתונה עשינו זום והבן שלי שאל, 'אמא, את רוצה לרקוד איתי?'. אמרתי 'ברור שאני רוקדת איתך'. כל הזמן חשבתי שאני צריכה להביא את עצמי במצב טוב לחתונה ולכן התקדמתי מהר. היה לי ברור שלא אגיע על כיסא גלגלים".
הרופאים חשבו שזו משימה ריאלית?
"שאלתי את הרופא על החתונה ואמרתי לו שאני רשומה לטיול של טיפוס הרים באלפים בחודש יולי ולא ביטלתי את ההרשמה. הוא הסתכל עליי המום. אמרתי 'אני אגיע לשם'. אלה היו השאיפות שלי, אבל בכל בוקר מחדש הייתי עסוקה בשאלה מה אני יכולה לעשות עכשיו ומחר, ולא מה אעשה בעוד חודשיים. הביאו לי כיסא גלגלים ולא הסכמתי לשבת עליו. הלכתי על קביים. את יודעת כמה זמן לקח לי להגיע לקפה שלי בחוף הים? שלוש הדקות שזה לוקח בדרך כלל הפכו ל־30 דקות. כיוון שלא יכולתי לנהוג, הלכתי למניקור ולמספרה ברגל. בהמשך הבנתי שאני יכולה ללכת בבית בלי הקביים כשאני מחזיקה בקירות, אבל שמתי לב שאני זורקת את הרגל. תפסתי את עצמי, אני אלך עם צליעה? אין מצב. הגוף שלנו תמיד מחפה על תנועה שהוא לא יכול לבצע וכך מתפתחת צליעה. אז חזרתי לקביים בהחלטה שעד שאני לא מחזקת את הצד הזה של הגוף והולכת ישר, אני נעזרת בהם".
העבודה הקשה השתלמה. בחתונה של מייקל היא רקדה "עם נעליים שטוחות" וארבעה חודשים אחרי הפציעה היא יצאה להייקינג באלפים, טיפוס של 1,500 מטר ביום על שלג בעזרת סנדלי ברזל. באוגוסט כבר טיפסה על רכס הרוונזורי באוגנדה, שהיה לדבריה מסע קשה במיוחד. "את הולכת בנקיק של מים בתוואי כל כך מאתגר, שדורש ממך קפיצות ענקיות והליכה על חלוקי נחל בין סלעים ענקיים. הלכנו עם מגפי גומי כי הייתה הרבה הליכה במים. תכננתי כל צעד, כי בגלל הפציעה יש צד אחד חלש יותר וייקח לרגל לפחות שנה להתאושש לגמרי. המדריך אמר לי, 'את יותר חזקה ממה שהיית במסע במרוקו', שהיה לפני הפציעה. כל יום הגעתי לסוף המסלול שלמה ויבשה והייתי מבסוטה. הם נטרפו ממני שאני מחייכת מכך שאני שלמה ונקייה והולכת יותר לאט מהם. במסע את מתקדמת בקצב שלך ובסוף תגיעי, עשר דקות לפני או אחרי, אפילו אחרי שעה. ביג דיל. העיקר שתגיעי שלמה. ואין אופציה לחזור אחורה. אם ויתרת, נכשלת".
כיבוש פסגות
המסעות שהיא עושה הם רק צד אחד של חייה. שושן, בעשור השביעי של חייה, היא עורכת דין שעוסקת גם בעריכת תסריטים, משמשת כיועצת לסטרט־אפים ישראליים שרוצים לפרוץ בשוק האמריקאי וכן נמצאת בעיצומה של כתיבת ספר על חייה.
למה בעצם החלטת להקדיש חלק ניכר מזמנך לטיפוס הרים?
"זה תחביב חדש־ישן שכיום אני מעזה לעשות. כשהבנתי שאני רוצה לעשות את המסעות האלה ואין לי עם מי, החלטתי להירשם לבד. אני יוצאת לקבוצות טיולים שכולם בהם סינגלס, כי גם אנשים נשואים באים לעתים קרובות לבד, כי בן או בת הזוג לא בהכרח רוצים לעשות את זה. בשנה האחרונה הספקתי לטפס על הקילימנג׳רו באפריקה, על האקונקגואה בדרום אמריקה, על טובקל במרוקו וכאמור, על האלפים ועל הרוונזורי".
תסבירי מה מרגישים כשמגיעים לפסגה.
"בטיפוס על האלפים, למשל, כשאת מגיעה לגובה של 3,500 מטר, אין לך אוויר כי החמצן דליל, העלייה קשה ויש לך תיק ששוקל לא מעט, אבל הצטברות הימים והשעות יוצרת אפקט אופטימי שהולך ומתעצם. זה לא שאת צועדת שעתיים וחוזרת הביתה. זה בעיניי חוסן".
האם זה גם חלק מהניסיון שלך לנצח את הגיל? את ההתבגרות?
"לא, אלה דברים שתמיד אהבתי לעשות אבל לא יכולתי לצאת אליהם עם בני הזוג שלי. עכשיו, כשאני לא בזוגיות, אני יכולה לעשות כל מה שמעניין אותי. גם בשנות ה־20 כשהייתי דוגמנית, הייתי רגילה לנסוע לבד ולא הייתה לי בעיה עם זה. אחר כך התחתנתי והתרגלתי לנסוע עם מישהו ופתאום, רגע, מה אני אסע לבד? בפעם הראשונה טיילתי לבד באלסקה וזה היה כיף. פתאום חשבתי, הנה, אני יכולה לעשות את זה. ברגע שעברתי את החלק הזה של ההתמודדות, אני רק מחכה לטיולים האלה.
"כשאת נוסעת לבד את לא חייבת להתחבר לאף אחד, את לא חייבת לבדר אף אחד. אם את רוצה - את מדברת עם אנשים, אם את לא רוצה - אז לא. אני בדרך כלל הולכת מאחור. הקטע בטיולים האלה הוא שאת יכולה להיות במדיטציה כל היום, את בטבע, וכל מה שאת מרוכזת בו הוא רק הצעד הבא שאת צריכה לעשות, איפה את שמה את הרגל, איפה את מטפסת עם הרגליים והידיים. את צריכה להיות מרוכזת. אם לא, את נופלת".
תחזרי לטייל במקומות מושלגים ולעשות סקי?
"בטח. ביולי, כשהתחלנו בטיפוס על האלפים, היה מזג אוויר טוב ואז מזג האוויר השתנה. האזור כולו היה מושלג ונאלצתי לעבור לסנדלי קרח. למען האמת, זה הפחיד אותי, אבל כבר לא הייתה דרך חזרה".
5 צפייה בגלריה
טרק ברכס הרוונזורי, אוגנדה. "אין אופציה לחזור אחורה. אם ויתרת - נכשלת"
(צילום: אלבום פרטי)
נפצעת? כך תנהלי את ההחלמה שלך
5 עצות חשובות של אילנה שושן
תהיי הרופאה של עצמך. נפלת ונפצעת? בקשי עזרה, אל תהיי גיבורה ותקומי מיד. קחי כמה דקות, תקשיבי לגוף שלך ותרגישי אותו, בעיקר במצבים שיש סיכוי לשבר. המטרה שלך – כמה שפחות לזוז. כל תזוזה תיצור הפרדה בין העצמות, דבר שיקשה על האיחוי ויוביל לניתוח.
אל תחששי לחוש כאב. הכאב מסמן לנו את גבולות הגזרה של הגוף בכל רגע נתון. הנחיות הרופא שקיבלתי באוסטריה - את הולכת עד סף הכאב.
סמני מטרות. גם ליום המחרת וגם לחודשים הבאים. צעד אחר צעד. מה שעזר לי מאוד היה הרצון העז שלי לרקוד עם הבן שלי בחתונה שלו שהתקיימה חודשיים וחצי אחרי הפציעה. ואכן, רקדתי איתו לצלילי השיר של שלמה ארצי, "מלך העולם".
הריפוי הוא הוליסטי. הגוף יודע לרפא את עצמו וצריך לעזור לו לעשות את העבודה. שילוב בין רפואה אלטרנטיבית, כמו דיקור ורפלקסולוגיה שמעודדים זרימת דם למקום הפציעה, ובין פיזיותרפיה לחיזוק השרירים סביב האגן, מייצר חגורת תמיכה וכך מקל על העצמות השבורות. חשוב גם להזין את הגוף בחומרים שיסייעו לו בבניית העצם - מאכלים עשירים בסידן וסידן אלמוגים. וכמובן, אהבה. האהבה שקיבלתי מחברות ומחברים שבאו ושהו לצידי הפחיתה את סף החרדה, כך שהגוף יכול לעסוק בעבודת הקודש של ריפוי עצמי.
תהיי עקבית ולכי בקצב שלך. הקשיבי לגוף שלך, עזרי לו ללמוד מה את מצפה ממנו, אפשרי לו ללמוד להפנים את הציפיות שלך, גלי כלפיו סבלנות ותראי שהוא יגיב לך.
