בפעם הראשונה שרב סרן לי (28), קצינת הקשר של חטיבת השריון 401 נכנסה לעזה, היא לא סיפרה להוריה, המתגוררים בצפת. "אני משתדלת לא לספר יותר מדי איפה אני נמצאת", היא מסבירה.
פחדת לפני הכניסה?
"הפעם הראשונה הייתה קצת מבהילה, האמת. זו פעם ראשונה שאני בשטח אויב וזה לא פשוט, גם לא לבנים שזו המלחמה הראשונה שלהם. עכשיו אני נכנסת ויוצאת לפחות פעמיים בשבוע, ל־24 שעות, ומרגישה בעיקר שליחות. יש חששות, אבל זה לא פחד משתק. ככל שעובר הזמן הפסקתי להתרגש. נכון שבכל רגע יכול לקרות משהו, אבל אני מרגישה די בטוח. זה לא שאני נכנסת עם האוטו הפרטי שלי, אני בשיירה מאובטחת, ובאיזשהו שלב הפחד, שעדיין קיים, נעשה טבעי יותר".
רס"ן לי משרתת כקצינת קשר בחטיבה שנמצאת בימי שגרה באזור ירושלים. ב־7 באוקטובר בשעה 8:00 בבוקר הוקפצה לעוטף, ומאז היא נמצאת על קו הגבול, נכנסת ויוצאת לסירוגין.
בשמחת תורה בילתה בחופשה בבית מלון בירושלים, ואז קיבלה טלפון מהמח"ט שלה, אל"מ בני אהרון. "בהתחלה לא התרגשתי מהאזעקות, ואז קיבלתי ממנו תמונת מצב עגומה מאוד. הוא העלה את כל קציני החטיבה לשיחת ועידה והקפיץ את כולנו לבסיס, להתארגנות לפני היציאה לעוטף. הבנו שזה אירוע מורכב, הקפצנו את כולם מהבית כדי להכין את כל הציוד, וכבר באותו לילה התמקמנו בעוטף. הקמנו חפ"קים מורחבים בכמה מוקדים, גייסנו אנשי מילואים, ובגדול ניהלנו את האירוע. הרעיון הוא שהמפקדה האחורית תסייע לחיילים בשטח ותיתן להם את כל המעטפת המבצעית תוך כדי הלחימה. במקביל המח"ט יצא עם החפ"ק שלו ליישובים כדי לטהר אותם ממחבלים, כי ככה זה אמור לעבוד: אגרוף אחד הכין את הגדודים לכניסה הקרקעית ואגרוף שני עסק בלחימה ובטיהור".
מה בעצם תפקידה של קצינת קשר חטיבתית?
"אני אחראית על כל רשת התקשורת ברצועה - בין הכוחות המתמרנים למפקדה מאחור וגם בינם ובין עצמם. אנחנו נותנים להם תמונת מודיעין ותמרון באמצעות מערכות הדיגיטל שעומדות לרשותנו, מוודאים את כשירות המערכות, כשירות הרק"ם (רכב קרבי משורין) וכשירות מערכות הקשר הניידות, כדי שהכוחות בשטח יצליחו להילחם בצורה טובה ואפקטיבית".
ומה את עושה בעזה?
"בעיקרון אני עזר למח"ט, החטיבה הקימה מפקדה מצומצמת בעזה, והמח"ט והקצונה הבכירה נמצאים שם רוב הזמן כדי לנהל את הקרב מקרוב. אנחנו שם כדי לתת למח"ט מענה מיידי - במקרה שלי בתחום הקשר. למשל, אני ממליצה לו לאן לדלג עם הכלי כדי שתהיה קליטה טובה כשהוא מקבל בקשר את כל המג"דים או רואה את כל הכוחות בשו"ב (שליטה ובקרה)".
"אני אמנם לא לוחמת, אבל אני נכנסת לעזה ויש סיכון שאני בעצמי אפול בשבי. אני משתדלת לא לחשוב על זה מרוב שזה מפחיד"
אי־אפשר לעשות את התפקיד שלך מבחוץ?
"יש מי שמתעסק עם זה מבחוץ ויש מי שמתעסק מבפנים. המפקדה מאחור מתכללת את האירוע מלמעלה, והמפקדה מלפנים עוסקת בפרקטיקה נקודתית נכון לאותו הרגע. במלחמה הזאת הכנסנו כלי תקשובי חדש שמצליח לתקשר ולהראות את החיילים בכל שלבי הלחימה, וזה מכפיל כוח משמעותי".
למה בחרת בקריירה צבאית?
"עברתי בין תפקידים, ובסוף האנשים שאיתם הייתי בשירות גרמו לי להישאר. לקח לי הרבה זמן לקבל את ההחלטה, בהתחלה חששתי מאפשרויות הקידום כי בכל זאת אני אישה, אבל גיליתי שהיום הרבה יותר קל לנשים להתקדם בצבא. פחדתי שאהיה תקועה רק בתפקידי מטה, וגיליתי שזה לא המצב. בחרתי בציר המבצעי־קרבי כי היה לי חשוב להיות לוחמת. היום אני מרגישה שהמג"דים לא פוסלים ישר את הבנות ולהפך, יש לבנות אפילו עדיפות. אני מסתכלת סביבי ויש המון בנות שתופסות תפקידי מפתח שפעם עשו רק בנים".
גם בשריון? כולנו זוכרות את בג"ץ השריונריות שדרשו שיציבו אותן בטנקים.
"אצלנו בחטיבה עדיין אין טנקיסטיות, אבל בגדודים המעורבים יש, למשל בנות קרקל. ללא ספק אנחנו יכולות לעשות את העבודה בדיוק כמו הבנים, אבל בסוף זו מלחמה, ולשים בנות בחזית זה מפחיד ורגיש יותר, בגלל הסכנה של נפילה בשבי. אני אמנם לא לוחמת, אבל אני נכנסת לעזה ויש סיכון שאני בעצמי אפול בשבי. אני משתדלת לא לחשוב על זה מרוב שזה מפחיד".
איך בסוף נודע לאמא שלך שאת בעזה?
"אילנה דיין ראיינה את המח"ט שלנו ובדיוק הייתי שם וצילמו אותי. אמרתי לה שהמשפחה לא יודעת שאני בעזה, וסיכמתי איתה שאספר לאמא שלי לפני השידור כדי שהיא לא תראה אותי על המסך ותיבהל. היא הייתה מאוד גאה בי".
