אחרי שעתיים שהיא לא משיבה לווטסאפ, אני מתקשרת אליה, רוצה לדעת אם היא עדיין בעניין סושי בערב. אבל גם לטלפון היא לא עונה. ואז אני נזכרת: זו השבת שהיא בלי הילדים, מה שאומר שהיא כרגע עם בן הזוג שלה ובטח נמצאת איתו באמצע סקס או במנוחה רגעית מהסקס או במשהו אחר שקשור לסקס. כי מאז שהכירה אותו לפני חצי שנה, זה מה שהיא מספרת שהם עושים 90% מהזמן: סקס.
על פניו זה לא אמור להפתיע כשפוגשים פרטנר חדש ומושך, אבל אותה, מתברר, זה הפתיע מאוד. "במשך כל שנות נישואיי הייתי בטוחה שאני פריג'ידית", חשפה בפניי. "שנים גם הלקיתי את עצמי. את יודעת כמה חתיך הגרוש שלי, אני זו שהתחילה איתו. אבל בסקס איתו הרגשתי כבויה. וככל שחלפו השנים ונולדו הילדים, זה הדבר האחרון שרציתי לעשות".
את בעלה הכירה בגיל 22, וכשמלאו לה 40 התגרשו. חודשיים אחרי כן פגשה את בן זוגה הנוכחי בזמן שנפשה עם חברות בקפריסין. הוא עבד איתה בעבר והם נותרו חברים בפייסבוק. אחרי שתייגה תמונות מהחופשה הוא כתב לה שגם הוא בדיוק נופש שם. הם קבעו להיפגש לדרינק שהפך במהרה לדרינקים, והיא החליטה לזרום איתו לחדרו במלון. "סתם רציתי להגיד שהיה לי סטוץ", הסבירה. "לפרגן לי חוויה אחרי הגט. לא חשבתי לרגע שאיהנה מזה". אבל היא נהנתה, או כפי שכבר אפשר להבין: נהנתה מאוד!
יש לי עוד הרבה מכרות עם סיפור דומה. כאלה שגילו אחרי הגירושים שיש "סקס אחר". אחת מהן היא שכנה שאיתה אני נפגשת בערב בגינת הכלבים אחרי שהחברה מבריזה לי (היא חזרה אליי בסוף והסבירה שהיא עייפה מדי. כן, אפשר להבין ממה). "לא חשבתי שאני פריג'ידית", אומרת לי השכנה, "אבל הייתי בטוחה שזה מה שקורה כשאת מתבגרת ונמצאת שנים עם אותו פרטנר: שהדחף המיני דועך".
במקרה של השכנה, גם בעלה הפסיק ליזום, ובשנים האחרונות לנישואיהם הסקס לא היה קיים. לפני עשור הם התגרשו, וזה שבע שנים שהיא בזוגיות פרק ב'. והנה, למרות שהם כבר מזמן סיימו את ירח הדבש והיא בוודאות לא נעשתה צעירה יותר, חיי המין שלה היום רוטטים כמו ויברטור טורבו. "איך את מסבירה את זה?", אני שואלת, "בעלך פשוט לא היה הגבר הנכון?". היא מחייכת חיוך מסופק ומשיבה: "הוא בהחלט לא היה המדויק לי, אבל במקרה שלי ברור לי שזה היה קשור הרבה להריונות. עברנו לעשות סקס רק בהתאם לימי הביוץ, וזה הפך אמצעי להתרבות. בהמשך התווספו לזה ההורמונים שדיכאו את החשק, אחרי זה הקשיים הרגילים של גידול ילדים, חלוקת מטלות, כשהסקס הפך גם הוא למטלה. בנוסף, היינו יותר חברים מבני זוג. לפני שהתגרשנו הלכנו לטיפול זוגי, ובפגישה הראשונה התגאינו ש'אנחנו החברים הכי טובים בעולם'. המטפלת מיד ירתה בפנינו: 'הנה, כאן מתחילה הבעיה. בן הזוג שלך לא אמור להיות החבר שלך'".
בזמן שאני מופתעת מדבריה כי תמיד חשבתי שחברות טובה זה ה־מתכון לזוגיות מנצחת, החברה המבריזנית מסמסת לי אם מתאים שנקבע את הדייט־סושי שלנו למחר. במקום לענות אני שואלת אותה: "תגידי, היית אומרת שבן הזוג שלך הוא החבר הכי טוב שלך?". היא עונה: "לאאאא. הוא המאהב הכי טוב שלי". ואז היא ממשיכה לכתוב עוד דברים על המאהב, ואני מבינה שאין טעם גם לקבוע איתה למחר.
