סיפורה של תמרה מיאלניק (76) מירושלים, נשואה, אם לבן וסבתא לנכד, רקדנית, כוריאוגרפית, מייסדת להקת תיאטרון מחול ירושלים":
"נקודת ההתחלה של חיי לא הייתה מבטיחה במיוחד. נולדתי בבריסל ב־1947, להורים שכל אחד מהם איבד בשואה שני ילדים והם נפגשו לאחר המלחמה במחנה עקורים בגרמניה. אבא היה שתקן ואלים, אמא לא הפסיקה לשתף אותי בסיפורי הזוועה מהשואה ולדבר על ילדיה - האחים שלי - שהיו ואינם. אבא היה חולה בשחפת וחלק מחיינו המשותפים הוא העביר בהוסטל. עוד לפני כן, הוא הדביק אותי במחלה.
פעמיים הועברתי למוסדות נוצריים: בגיל חמש ובגיל שבע. טופלתי שם בשל מחלתי ונשארתי במשך חודשים. ידעתי שאני יהודייה וגם הנזירות ידעו, ובכל זאת אילצו אותי ללכת לכנסייה, לכרוע ברך ולהתפלל לישו, מה שהותיר בי טראומה משמעותית. עד היום אני מכנה את עצמי 'דור וחצי לשואה', כמי שחוותה את השואה באופן יומיומי, אף שלא נכחה בה ממש. גם אחי הקטן, שצעיר ממני בשנה ושמונה חודשים, טופל במוסדות נוצריים. הוא נולד עיוור והיה מגיע הביתה לסופי השבוע. מילדותי המוקדמת הרגשתי אחראית עליו. כיום הוא חי בהוסטל ומגיע אליי כל סוף שבוע.
הייתי בעצם ילדת רחוב פרועה ולוחמנית. גרנו בשכונת מצוקה, והמצב הכלכלי הקשה והאלימות בבית הבריחו אותי החוצה. בגיל 16 כבר הייתי יתומה משני הוריי, שנפטרו בזו אחר זה בגיל צעיר. למזלי, אומצתי על ידי מרים לונסקי־כץ, שהכירה אותי מילדותי המוקדמת כשהשתתפתי בקייטנות שניהלה בקהילה היהודית והופעתי שם על הבמה. לא גרתי איתה, אבל היא הייתה המלאך הגואל שלי. בנוסף להיותה קשובה ונדיבה היא כיוונה אותי לדרך אמנותית. האמנות הייתה המפלט וצורת הביטוי שלי: בגיל 17 הקמתי בבריסל חוג לריקודי עם ישראליים. הקמתי גם קברט עם כמה חברים, ובהם גם כמרים, והופעתי איתו. במקביל הסתובבתי ברחבי אירופה כזמרת עם תזמורת, במופע שירים ביידיש.
"כשהבנתי ששכר הלימוד היקר מאפשר בעיקר לילדי שמנת ללמוד באקדמיה, הקמתי בית ספר למחול לילדים בשכונת מצוקה. הם לא ידעו איך לאכול את 'האשכנזייה עם הבלט'"
את בעלי, דב מיאלניק, הכרתי בלונדון בפסטיבל של תנועות נוער יהודיות שאליו הגעתי כשליחת תנועת 'השומר הצעיר' והוא הגיע כאקורדיוניסט מפריז. עברתי אליו ונישאנו כשהייתי בת 22.
עליתי לישראל בגיל 24 ופניתי לאקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. שם התוודעתי לבלט לראשונה - בבריסל רק ילדי האריסטוקרטיה רקדו בלט, ואני הרי הייתי ילדת רחוב. זה לא היה פשוט, אבל בשנה השלישית ללימודים חסיה לוי־אגרון, המנהלת המיתולוגית של האקדמיה, ביקשה שאקים את מגמת המחול של התיכון שליד האקדמיה. לימדתי שם 20 שנה.
כשהבנתי ששכר הלימוד היקר מאפשר בעיקר לילדי שמנת ללמוד באקדמיה, הקמתי בית ספר למחול לילדים שהוריהם לא יכלו לאפשר זאת לעצמם. עשיתי את זה בשכונת שמואל הנביא, שהייתה שכונת מצוקה ומעוז של 'הפנתרים השחורים'. לא היה קל, נוער השוליים לא ידע איך לאכול את 'האשכנזייה עם הבלט', אבל כילדת רחוב לשעבר ידעתי לדבר בשפה שלהם. שוחחתי עם התלמידים גם על תרבות ותרומה לחברה, למדו שם גם ילדי שמנת והאינטגרציה בין כולם הייתה נהדרת.
במקביל ניסיתי להפוך לאמא. במשך 12 שנה עברתי טיפולי פריון שלא צלחו, וכשהייתי בת 36 אימצנו את בננו היחיד, שהיה אז בן חודשיים.
ב־1985 הקמתי את להקת תיאטרון מחול ירושלים, כהתרסה מול להקות מחול חשובות שייבאו יוצרים מחו"ל. אני מאמינה שחשוב לאפשר ליוצרים ישראלים להתבטא מתוך השורשים שלנו, וזו הייתה דרכי מאז ומעולם. בשנת 1990, עם העלייה הגדולה מברית־המועצות, התבקשתי על ידי משרד התרבות לקלוט רקדנים, והלהקה התנהלה בשתי שפות: קלאסית, של הרוסים, ומודרנית של הישראלים. מהקונפליט בין שתי הגישות נוצרה שפה ניאו־קלאסית.
לפני 12 שנה הקמתי להקת רקדניות מקצועיות למגזר הדתי, ובמקביל העברתי את הניהול האמנותי של הלהקה שלי לדור הבא של הכוריאוגרפים הישראלים. לא היה קל, בלשון המעטה, לוותר על הבייבי שלי, אבל שחררתי. היום אני מעבירה שיעורי בלט קלאסי, מלמדת בבתי הספר שלנו את התלמידים המצטיינים ומכינה אותם לתחרויות ולבגרות במחול.
בימים אלה מעלה תיאטרון מחול ירושלים בכורה ליצירה בשם 'תהום רבה' (הבכורה תתקיים ב־31 במרץ בסוזן דלאל). מקור השם הוא בתנ"ך, אבל ליצירה יש קשר ישיר עם מאורעות 7 באוקטובר. הכוריאוגרף חנוך בן דרור, המנהל האמנותי של הלהקה, עוסק במושג תהום שבה מצאנו את עצמנו ובה החטופים עדיין נמצאים - תהומות של עצב, כאב, פחד קיומי, אי־ודאות ובסופם גם תקווה. אני, כ'אמא' של הלהקה, מרגישה הזדהות עם היצירה, שבאיזשהו מקום מסמלת גם את חיי האישיים, שהחלו בתהום והפכו, בזכות כוח הרצון והתובנות שצברתי, למסע שכולו נתינה וסיפוק".
שורה תחתונה: "משורשים שנטועים בגיהינום צימחתי כנפיים, ודווקא מהמצוקות שלי למדתי להיות בנתינה מתמדת, נטולת אגו. זה הסיפוק הגדול ביותר של חיי".
