"אני לא אשכח את הערב הזה, חודש אחרי הלידה השנייה שלי, שבו ירקתי על האיש שלי". במילים מטלטלות אלה פתחה שרה שרגא פוסט בקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי". היא ביקשה להעלות נושא מושתק, כהגדרתה - התקפי זעם לאחר לידה. "האיש שלי חזר הביתה ועשה הכול: רחץ כלים, טיפל בתינוק, קילח איתי את הילדים. נכנסתי לחדר, להרדים את הילדה, ולא הצלחתי - היא הייתה אז בתקופה שהיא לא הסכימה להירדם בלעדיי. יצאתי החוצה כשאני כבר גמורה, מרגישה שאני אחרי מאבק ורק רוצה לברוח, ראיתי אותו יושב בסלון, שותה בירה ורואה סרטון, ואיבדתי את זה. התחלתי לצרוח וירקתי עליו... הרגשתי שאני לא נושמת, שאני אבודה, בודדה, לחוצה ובלי פניות ושאיבדתי את מי שאני - והוא יכול לשבת בכיף שלו ולשתות בירה".
שרגא (30), נשואה לנור ואם לשלושה (בת שש, בן ארבע ובן שנה), היא פסיכותרפיסטית גופנית, יועצת מינית וזוגית. "אחרי הלידה הראשונה הרגשתי שאנחנו כמו זוג רווקים עם תינוקת. דברים השתנו ביחסים שלי עם אישי, אבל הייתי מוקפת בקהילה תומכת, הכול היה קליל וטוב והסתדרנו", היא מספרת. "אבל בלידה השנייה עברנו דירה. משהו בילד השני חולל אצלי משבר זהות ביחס לאישה שהייתי. הייתי בבית עם בת שנתיים ותינוק, ואלה היו ימים מטלטלים. אני זוכרת שאמרתי לחברות: אני רוצה שיאשפזו אותי כי אולי שם אוכל לנוח. היה עומס של טיפול בילדה, הנקה, כביסות וחוסר שינה. היה לי לא נעים בגוף, והרגשתי שהמוח שלי לא ממש מתפקד. זה הוציא ממני משהו שלא ידעתי שקיים בי. הסתכלתי במראה ולא זיהיתי את עצמי. הפכתי לאישה שפחדתי להיות, דמות שבזתי לה, שהשמלה שלה מוכתמת בפליטות, שיש לה סימני מתיחה, שלא רוצה לקיים יחסי מין ושכל הזמן מתלוננת ומסורה לילדים, כי אין לה ברירה.
שרה שרגא: "ראיתי את אישי יושב בסלון, שותה בירה ואיבדתי את זה. התחלתי לצרוח וירקתי עליו"
"הרגשתי שעבדו עליי, ויצאו ממני הרבה כעס ותסכול שהתבטאו מול האיש שלי, כי הוא היה שם. בערב שבו ירקתי עליו זה הגיע לשיא. יצאתי לרחוב, התיישבתי על ספסל והתחלתי לבכות. אמרתי לעצמי: מה קרה לך? את משוגעת. מי מתנהגת ככה לבני המשפחה שלה? הייתי בטוחה שינדו אותי אם אגיד שיש בי הרבה זעם. הרגשתי בושה גדולה. הייתי בטוחה שאני דפוקה, הדפוקה היחידה".
טעות קטנה בדרך
אלא שמתברר שהיא לא "הדפוקה היחידה". כשהחלה לדבר על זה בסדנאות שהיא מעבירה על גוף ומיניות אחרי לידה, פגשה עוד ועוד נשים שחוו התקפי זעם קיצוניים לאחר הלידה. אחת מהן, שירן (שם בדוי), היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, אמא לשניים. "זה היה כמה חודשים אחרי הלידה של הבן הבכור שלי, כשרמות העייפות, ההתשה וגם הטראומה שלי היו בשיאן", היא נזכרת. "הבכור שלי שנא נסיעות, הוא היה צורח מהרגע שחגרנו אותו במושב עד שהוצאנו אותו, צורח עד שהיה מקיא. הוא לא ינק או לקח מוצץ ולא הייתה לנו שום דרך להרגיע אותו. כל נסיעה איתו הייתה אירוע קיצוני, ונאלצנו לנסוע איתו לא מעט. באותו יום נסענו למפגש משפחתי, אני ישבתי מאחור ליד התינוק שצרח בלי הפסקה, בן זוגי נהג, לא היה מרוכז וטעה בדרך - מה שהאריך את המסלול. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת אפילו עוד שנייה אחת של נסיעה, והתחלתי לבעוט בו דרך הכיסא. בעטתי בו ממש בכוח, בהתפרקות, וזה הבהיל את שנינו. אני אדם עם הרבה עוצמות, וכבר קרה לי שכעסתי מאוד - אבל זה אף פעם לא חצה את הגבול של אלימות פיזית. זו חוויה מבעיתה, לפגוש בעצמך חלקים כאלה, לדעת שאת יכולה להרים יד על בן זוגך. עזר לי להבין שזה לא קרה רק לי, שאני לא לבד ושאני לא מטורפת. שלוש שנים עברו מאז. עם הזמן פתחנו את זה, והייתה לי הזדמנות להתנצל בפניו. אבל עד היום הזיכרון הזה מלווה בהרבה מבוכה, בושה ואי־נעימות. גם היום, אחרי הלידה השנייה שלי, אני חשה לפעמים דלדול במשאבים שלוקח אותי אל הקצה".
שרה ושירן, איך בכל זאת שתיכן מצאתן את הכוח להביא ילדים נוספים? חוויתן התקפים נוספים?
שירן: "יש עוד דברים בחיים חוץ מהטראומה הזאת. לחיים יש כוח חזק. אני לומדת ממה שהיה וממשיכה הלאה. התקפי הזעם חזרו על עצמם גם לאחר לידת בני השני, בעיקר בתקופות ללא שינה, אבל הם באו ליד ביטוי בצורה אחרת. בגוף החוויה היא אותו דבר, הרגשה שאני מאבדת את זה, אבל מה שיצא בסוף החוצה היה הרבה יותר מילולי. הרבה פעמים הטריגר היה משהו שקרה בזוגיות. לכן, בכל פעם שהרגשתי שאני על הסף - למדתי להגיד את זה לבן הזוג שלי, כדי ששנינו נדע להתרחק זה מזו עד שאירגע".
שרה: "תהליך הריפוי שלי החל כשהכרתי בפחד שישב מתחת לזעם. הפחד מהנקבה שפגשתי שם ומהפערים בין מי שחשבתי שאני למה שהתגלה בי אחרי הלידה. קיבלתי את הנקבה הזו, ועם הזמן, הייתי מוכנה להרות שוב. התקפי הזעם לא חזרו על עצמם עם הבן השלישי".
די להתנהלות הגברית
"לעומת התקפי זעם, דיכאון לאחר לידה הוא נושא מדובר", אומרת שרגא. "לגיטימי שתהיי עצובה, אבל לא לגיטימי שתכעסי. לדעתי, זה בגלל שעצב נחשב לרגש נשי וענוג, ששומר אותך חלשה ונזקקת. התקפי זעם הם אלימים, זה משהו שהחברה לא רוצה להכיר בו בתוך האימהות, ולכן אין לו לגיטימציה. מי שחווה את זה, כמוני, מרגישה בודדה מאוד. החברה המערבית מלמדת אותנו שאנחנו שוות ערך לגברים ויכולות להתנהל בעולם כמוהם: אסופות, חזקות, עם גוף רזה וחטוב, חשק מיני שלא נגמר, שאנחנו יכולות להביא ילדים לעולם ובמקביל לנהל קריירה מצליחה. אחרי הלידה השנייה פתאום לא הייתי האישה היפה והמוצלחת כמו קודם, לא חזרתי לגוף שהיה לי לפני הלידה ולא היה לי חשק מיני. הפסקתי להיות המרכז של החיים שלי, כמו שחינכו אותי שאפשר להיות, והתמסרתי טוטאלית לגידול שני יצורים אחרים. זה הוציא ממני רגשנות, כעס וכאב".
שירן: "הרגשתי שאני לא יכולה לשאת אפילו עוד שנייה אחת של נסיעה עם התינוק הצורח, והתחלתי לבעוט בכיסא של בן זוגי"
בהקשר זה היא מבדילה בין אנרגיה זכרית לנקבית: "בחברה שלנו יש הרבה הערכה להתנהלות גברית קוהרנטית, אסופה ומחושבת, שמתייחסת לדברים בצורה רציונלית - אבל ההתנהלות הנשית מושתקת. אחרי הלידה אי־אפשר להתעלם מזה. לכן אנחנו מרגישות נסיגה: נדמה לנו שהגוף לא בסדר, החשק לא בסדר, האימהות לא בסדר, כי לא לימדו אותנו איך להיות מועצמות מהנקביות שלנו. זה כמו מפלצת נקבית שהסתתרה בי שנים, כי לא נתתי לה מקום והכרה. אחרי הלידה היא זועקת להכרה וליחס. חיי השתנו אחרי שהתמסרתי לאלמנטים הנקביים, לתנועה העגולה, המתכנסת פנימה, שמסתכלת מה קורה בתוכה.
"בכל מה שקשור למיניות, למשל, נשים טוענות שאיבדו את החשק המיני לאחר הלידה. זה לא נכון. אנחנו פשוט מכירות רק את המיניות הזכרית ולא יודעות מהי תודעה מינית נקבית, שמגיעה לשיא אחרי הלידה. היא מבקשת משהו אחר: שיתייחסו אליה בחום, ברוך, בעיניים טובות. השתנות התודעה אחרי הלידה לא מקרית. אם נכיר בשינוי העצום שאנחנו עוברות אחרי הלידה ונתייחס אליה כאל שער להתפתחות, אז נלמד להקשיב לאינטואיציה שלנו ונגלה את העוצמה שלנו כנשים. זה ישפיע על כל חלקי חיינו". l
דרושים מחקרים
מור הרפז, חוקרת מוח, על כעס, זעם, דיכאון והאמא שביניהם
מחקרים מצביעים על כך שהמוח אכן משתנה לאחר הלידה. "ניסויים בבעלי חיים חשפו שינויים במוח הנשי בהיריון ולאחר הלידה ברמה האנטומית (שינויים מבניים באזורים הקשורים לטיפול אימהי) וברמה התאית (צמיחה של נוירונים חדשים, ארגון מחדש של הקשרים בין הנוירונים וכדומה)", כך לדברי מור הרפז (34), אם לשניים, חוקרת מוח ומייסדת קהילת הפייסבוק "מאמאדע", המנגישה מחקרים על הורות והתפתחות ילדים. "במחקר שהתפרסם ב־2017 במגזין Nature Neuroscience, סרקו ב־MRI מוחות של 25 נשים לפני היריון ראשון ואחריו. החוקרות מצאו ירידה ניכרת בנפח החומר האפור, מה שלא קרה אצל נשים שמעולם לא היו בהיריון ואצל אבות, שנבדקו בתקופת זמן מקבילה".
מור הרפז: "ניסויים בבעלי חיים חשפו שינויים במוח הנשי בהיריון ולאחר הלידה ברמה האנטומית וברמה התאית".
כמו בהרבה דברים, גם במקרה של שינויים במוח אפשר להאשים את ההורמונים. מחקרים בבעלי חיים מלמדים אותנו חד־משמעית שלהורמונים יש תפקי, במחקר בבני אדם שהזכרתי קודם, נבדקו גם גברים, כאלה שהפכו לאבות וכאלה שלא, ולא נמצאו הבדלים מוחיים ביניהם. הממצא מעיד שכדי לראות שינויים מוחיים בעקבות המעבר להורות לא מספיק להפוך להורה, אלא צריך לעבור את התהליך הפיזיולוגי של היריון ולידה. ההשערה הנתמכת בעדויות היא שההורמונים מאתחלים את הרשת האימהית, ואילו הגורמים הסביבתיים, כמו החשיפה לתינוק והאינטראקציה איתו, מעצבים ומתחזקים אותה".
איפה במוח מתרחשים השינויים האלה?
"באזורים המקושרים לרשת ה־Theory of Mind, שקשורה ליכולת שלנו לראות את העולם מנקודת מבטו של האחר. ההשערה היא שהשינויים משקפים תהליכי טיוב של רשתות מוחיות המשמשות לקוגניציה חברתית. 'מוח חברתי' משופר עשוי להתבטא ביכולת טובה יותר של האם לפרש את שפת הגוף, הבכי ושלל הקולות שמשמיע תינוקה, ולתת תשתית טובה יותר ליצירת קשר עמוק וחזק ביניהם. בנוסף, נצפו שינויים ברשתות המתווכות חוויות של הנאה. האזורים המוחיים המקושרים לעיבוד תחושות של כיף והנאה מצטמקים, קרוב לוודאי במטרה להגביר את הרגישות של 'המוח הנהנתן' לגירויים של התינוק, כי הרי אין כמו צחוק מתגלגל של תינוק כפיצוי הולם על לילה לבן".
השינויים האלה יכולים להסביר תופעות כמו התקפי זעם או התנהגות אלימה?
"המנגנון המוחי שעומד בבסיס הפרעת הכעס אחרי לידה עדיין לא נבדק מחקרית. לפי העדויות המחקריות הקיימות, עושה רושם שגורמים סביבתיים הם האחראים להופעה של הפרעת כעס אחרי הלידה. מחסור בשינה, עייפות ואחריות כמעט בלעדית לטיפול בתינוק - לצד היכולת המוגבלת של אמהות לספק את צורכיהן האישיים - עשויים לתרום לחוויות של כעס. יש עדויות לכך שפערים בין ציפיות למציאות, יותר ילדים בבית ונטייה לכעס כמאפיין אישיותי, עשויים גם הם לתרום את חלקם.
"מחקר שנערך במקרה של אמהות שסבלו מדיכאון אחרי לידה. מדידת הפעילות המוחית שלהן, בתגובה לבכי התינוק ובמנוחה, חשפה דפוסי פעילות אבנורמליים באזורים שמעורבים במוח החברתי, בהנאה ובמוטיבציה. יש יסוד להאמין שבמקרה של דיכאון אחרי לידה, ואולי גם הפרעת כעס אחרי לידה, התשתית המוחית שנוצרת בהיריון פחות תומכת בתפקוד האימהי בתקופה שאחרי הלידה".
יש קשר בין זעם לדיכאון אחרי לידה? האם זהו ספקטרום שאלה שני קצוות שלו?
"תיאורטיקנים ניסו להסביר את הקשר בין כעס לדיכאון. ג'ון בולבי, אבי תיאוריית ההתקשרות, טען שכעס הוא מנגנון הגנה מפני דיכאון ולכן הוא משני לדיכאון. באופן דומה, בק, אבי ה־CBT, ראה בכעס ובדיכאון מצבים מתחלפים. הוא טען שדיכאון מתרחש מהאשמה עצמית, ואילו כעס נובע מהאשמת אחרים, לפיכך כעס ודיכאון מתרחשים לסירוגין ולא בו־זמנית. מחקרים הצביעו על קשר בין דיכאון אחרי לידה לכעס אחרי לידה. עם זאת, לא נראה שמדובר בשני קצוות של ספקטרום, שכן כעס ודיכאון אחרי לידה נוטים להופיע יחד. למשל, במחקר קנדי שכלל 257 אמהות, נמצא ששליש מהנשים חוו כעס עז בתקופה שאחרי הלידה - שכיחות גבוהה יותר מדיכאון אחרי לידה! רק 50% מתוכן התמודדו גם עם תסמינים דיכאוניים. הממצא מעיד על כך שכעס אחרי לידה דורש מעמד משלו בפסיכופתולוגיה שאחרי הלידה".
