כשהפסיכואנליטיקאית ד"ר גלית אטלס (52) הייתה בכיתה ה', היא החליטה שעליה "להיות מוכנה" למקרה שהנאצים יחזרו לשלטון וייכנסו לביתה. סיפורי השואה הקשים שנחשפה אליהם עם חבריה בבית הספר הובילו אותם לשיחות ערות על המקומות שבהם יוכלו להתחבא בביתם. אבל זה לא הסתכם רק בדיבורים, היא החליטה לעשות תרגיל על יבש עם אחיה התינוק. "ארזתי את המוצץ שלו וכמה צעצועי תינוקות ונכנסתי איתו לארון בחדר שלנו. בכל פעם ששמעתי רעש, היסיתי אותו כדי שלא יחשוף אותנו. אחרי מה שהרגיש לי כמו הרבה זמן, כששמעתי את אמא שלי נכנסת הביתה, יצאנו בשקט והחזרתי אותו למיטה שלו. רק כעבור שנים, כשאחי כבר היה מבוגר, גיליתי לו את הסוד הזה", היא מספרת.
הסיפור יוצא הדופן הזה התרחש למרות שאטלס אינה בת דור שני לשואה. הוריה עלו מאיראן ומסוריה והטראומות הבין־דוריות שהעבירו, קשורות לדבריה יותר לעוני ולגזענות שחוו בשנות ה־50 עם העלייה לארץ ולמקרי מחלות ומוות משפחתיים. אבל אטלס רואה בטראומת השואה משהו שעובר ומשפיע על כל אחד מאיתנו.
סודות, רוחות רפאים מהעבר וטראומות בין־דוריות הם הנושא המרכזי של רב־המכר שלה "ירושה רגשית", שיצא לאור בארצות־הברית לפני כשנה וחצי ותורגם מאז ל־26 שפות בעולם (בישראל בהוצאת ידיעות אחרונות). אבל גם היא לא צפתה שתהיה כעת חלק מדור שבו הטראומה חוזרת במלוא עוזה. ב־7 באוקטובר הייתה אטלס, שמתגוררת ב־20 השנים האחרונות בניו־יורק, בביקור מולדת בארץ, לרגל חגיגת יום ההולדת ה־50 של אחותה. במאמר ל"וול סטריט ג'ורנל" שכתבה לאחרונה, היא מתארת איך התעוררה לקול האזעקות והרגישה שסיוטי הילדות שלה הופכים למציאות. "עבר, הווה ועתיד התערבבו יחד, הרבה דורות של טראומה, אלימות וסבל. אף אחד ממקומות המחבוא שדמיינתי לא עזר".
"7 באוקטובר ישאיר בכולנו פחדים וצלקות, אבל התקווה שלי היא שכקולקטיב נצליח להחזיק יחד את הטראומה, לעבד ולא להדחיק אותה, ושהדורות הבאים יקבלו נרטיב כואב מעובד ולא 'רוחות רפאים' של סודות מושתקים"
כמה ימים היית בארץ?
"הגעתי לתל־אביב ליומיים לחתונה ולמסיבת יום הולדת של אחותי שהיו יום אחרי יום. אני מגיעה הרבה לגיחות קצרות, לאירועים משפחתיים ולהרצאות. הטיסה שלי בחזרה הייתה ב־7 באוקטובר וזה היה קשה מאוד. ישבתי ומיררתי בבכי כל הטיסה. באיזשהו שלב אחת הדיילות התיישבה לידי וחיבקה אותי. היא אמרה לי שאולי זה יתברר כמשהו לא כל כך נורא כמו שאני חושבת. כמובן שהיא טעתה. כל הדרך חזרה התכתבתי מהמטוס עם חברתי הטובה שרון, שמשפחתה גרה בניר־עוז וכבר ידעתי שחמה, חיים פרי, נלקח בשבי ושגיסה נעדר. כעבור כמה ימים נמצאו גופותיהם של גיסה ובת זוגו, שנרצחו".
בריאיון זום שערכנו איתה מחדדת אטלס את התחושה הקשה. "התפיסה של העברה בין־דורית, שבה התמקדתי בספר, נותנת קונטקסט לעומק השבר הגדול שלנו. זה ברור שאסון כזה היה נורא לכל עם, גם אם לא עבר שואה בעבר. אבל לנו כיהודים, כישראלים, ההיסטוריה הופכת את השבר הזה למזעזע מעבר למה שאפשר לתאר. אני רואה את זה גם בקרב המטופלים שלי בניו־יורק. אחד מהם אמר לי: 'אני כאילו מנותק וחי פה, אבל מרגיש כמו סופרמן שהפלנטה שלו התפוצצה. הכוחות נהרסים, הכול נשבר מבפנים'.
"ישראל הוקמה כפתרון ליהודים, כמקום מפלט כדי שהשואה לא תקרה שוב. הישראלים ניסו לשבור את הדימוי הישן של היהודי הפאסיבי, המובל כצאן לטבח, על ידי ייצור דורות של אנשים חזקים, חלוצים, צברים, שיש להם כוחות, חוצפה ותעוזה. מה שקרה בעצם יוצר כאוס נורא גדול בנפש הישראלית, הנפש שלא מוכנה להיות שוב קורבן. הלחימה בעזה כעת מארגנת לנו באופן מסוים את האשליה של חזרה לאקטיביות".
אם היית כותבת היום את הספר, היית משנה בו משהו?
"כשכתבתי את הספר הייתה לי פריווילגיה רגשית שבה נתתי פרספקטיבה היסטורית, לאומית, לפחדים הקיומיים שלנו. אם הייתי כותבת ספר המשך, היום הייתי מתמקדת בכוחות ההישרדות ומדגישה שאמנם הטראומות עוברות בין הדורות אבל כך גם החוסן ויכולת ההישרדות. הספר שלי התפרסם באוקראינה לפני כמה חודשים, וכשהזמינו אותי לדבר שם התחלתי לחשוב במה זה יכול לעזור לאנשים שעוברים טראומה ממשית, ואולי עניין ההעברה הבין־דורית רק עלול להפחיד עוד יותר, כאילו - מה עכשיו אני הורס את העתיד לילדים ולנכדים שלי? הזווית הספציפית שכבר אז דיברתי עליה - וחשוב לי גם כיום להדגיש - מתייחסת לכוחות החיים: העובדה ששרדנו את השואה, ואת הטראומות הבאות שעברו עלינו בארץ כמו מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, תקופת האינתיפאדה, הפיגועים, היא עדות לחוסן העצום שלנו. טראומה מועברת באמצעות תודעתנו וגופנו, אבל כמוה גם חוסן וכושר הישרדות, וחשוב כל כך להפנים את זה עכשיו".
השואה טבועה בנו
ד"ר אטלס, חברת סגל בתוכנית פוסט־דוקטורט בפסיכואנליזה של אוניברסיטת ניו־יורק, נולדה וגדלה בישראל ועברה לניו־יורק בראשית שנות ה־2000 עם נישואיה הראשונים שבמהלכם נולדו שלושת ילדיה, תאומים בני 19 הלומדים בקולג' ובת 13. לאחר גירושיה הייתה בת זוגו של פרופ' לואיס ארון, פסיכואנליטיקאי נודע וראש החוג שבו לימדה, אשר נפטר מסרטן לפני כארבע שנים. כיום היא נמנית עם מובילי התחום של פסיכואנליזה התייחסותית, גישה המדגישה קשרים ומערכות יחסים כגורם משמעותי המשפיע על האישיות ועל בריאותו הנפשית של האדם. התפיסה במרכז ספרה, שלפיה כל משפחה נושאת עמה מטען כלשהו של טראומה מהעבר המשפיעה על חיי הילדים ואפילו הנכדים, זוכה בעשורים האחרונים לאישושים מדעיים במסגרת מחקרים בתחום מדעי המוח והאפיגנטיקה. מדובר במחקרים אשר מלמדים אותנו על הדרכים שבהן הסביבה, ובעיקר טראומה, מותירות בגנים סימן כימי שמועבר אל הדור הבא, כלומר, לגנים יש "זיכרון" שמועבר מדור לדור.
בניגוד לטראומות משפחתיות, אנו נמצאים עכשיו בעיצומה של טראומה קולקטיבית, לאומית. האם היא משפיעה באופן שונה?
"בכל טראומה לאומית יש גם טראומה אישית. בקולקטיב, בקהילתיות, יש משהו שעוזר כי עוברים את זה יחד. עם זאת, זה יכול לפעמים גם להקשות כי על כל אחד זה משפיע בצורה שונה. אני שומעת את זה משורדי שואה שהרבה פעמים אומרים: 'הכניסו אותי תחת הגדרה כללית של שורדים, אבל הסיפור שלי פרטי ומיוחד, הוא לא של אחרים'".
האם לדעתך שורדי שואה ודור שני לשואה חווים את הסיטואציה כיום קשה יותר?
"כל הישראלים מחוברים לשואה. בנפש היהודית השואה קיימת. גם אם אנחנו לא דור שני או שלישי, זה טבוע בנו. מעבר לכך, הסיוטים שחשבנו שלא יתממשו ושפתאום קרו קשורים גם לחוויות טראומטיות נוספות, כמו מלחמת יום כיפור שהפתיעה אותנו, הפיגועים של תחילת שנות ה־2000, טראומות של חיילים בלבנון. הכול מצטבר זה על גבי זה. ממה שאני חווה, שורדי השואה כיום עוברים את זה בספקטרום מגוון. אצל חלקם זה מעלה זיכרונות מודחקים, ואצל אחרים זה עובר יחד עם תחושה של 'אנחנו נשרוד כמו ששרדנו את מה שהיה בעבר'".
כל הדרך חזרה התכתבתי מהמטוס עם חברתי הטובה שרון, שמשפחתה גרה בניר־עוז, וכבר ידעתי שחמיה נלקח בשבי ושגיסה נעדר. כעבור כמה ימים נמצאו גופתו וגופת בת זוגו שנרצחו"
האם את צופה שסדרי הגודל של הטראומה הנוכחית ישפיעו עלינו עמוקות כמו אירועי השואה?
"אני חושבת שקשה לצפות את זה מראש. החברה שלנו התלכדה סביב הטראומה באופן מרשים מאוד ובנוסף הייתה תגובה מיידית של מערך בריאות הנפש ושל הקהילה. צריך לזכור ששורדי השואה לא קיבלו תמיכה נפשית וטיפול במשך שנים, אם בכלל, והרבה מהם לא דיברו על הטראומה מעולם ואף התביישו בה. מובן שאירועי 7 באוקטובר ישאירו בכולנו פחדים וצלקות, אבל התקווה שלי היא שכקולקטיב נצליח להחזיק יחד את הטראומה, לעבד ולא להדחיק אותה, לצמוח ממנה, ושהדורות הבאים יקבלו נרטיב כואב מעובד ולא רוחות רפאים של סודות מושתקים".
מדברים רבות כעת על "אשמת הניצולים". איך את רואה את זה בהקשר הטראומטי?
"שני רגשות חזקים - בושה ואשמה - הם כמעט בילט־אין בכל טראומה. כשחושבים על השואה, כי זה הרפרנס שלנו, זוכרים שהייתה בושה נורא גדולה לדבר, לצד השתקה גדולה של הנושא. זה קשור לחוסר האונים שבלהיות קורבן, אנחנו קורסים לתוך עצמנו ומה שצריך זה לעזור עם הקריסה הזאת, לשנות את הנרטיב ולחזק את התחושה שלשרוד זה משהו ראוי ולא מבייש. לגבי האשמה, היא משמשת כמעין מנגנון הגנה נגד תחושת חוסר האונים. כפי שכתבה חברתי, פרופ' מירב רוט: 'האשמה היא מעין חוזה נאמנות שלנו עם המתים'. צריך להפנים שהחזרה לחיים היא לא אקט של נטישת המתים אלא דווקא למענם".
גם תחושת ההזדהות החזקה עם הסבל של המשפחות שנפגעו באסון משפיעה מאוד.
"ההזדהות הזאת טבעית, והיא אפילו חלק מהמורשת היהודית. למשל, בסדר פסח זיכרון העבדות והיציאה מעבדות לחירות מתרענן מדי שנה וגם בא למימוש בפעולה שלפיה כל אחד רואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. המאבק ההישרדותי שלנו מחייב מציאת איזון לא פשוט בין הזדהות עם הקולקטיב לשמירה על עצמנו. בכל פעם כשסוטים לצד זה או אחר נרגיש כמו מכונית שמצפצפת כשהיא סוטה מהדרך. ההזדהות מטשטשת את הקו בינינו ובין האחר ועלולה להחליש אותנו. הנפגעים צריכים אותנו חזקים ולא מעורבבים כדי שנוכל לעזור להם באמת. זו עבודה פנימית מתמדת, אין פתרון אחד וזה לא שנגיע לרגע שמצאנו את השקט, כל הזמן צריך למצוא איזונים".
כלומר, להמשיך לשמוע את הסיפורים האישיים הקשים אבל במידה שמאפשרת לנו להישאר מאוזנים.
"בדיוק. כולנו מזדהים עם הסבל של האחר וכולנו מתחברים אליו, אבל חייבים לשמור על הכוחות שלנו ולעשות התבוננות פנימית מתמדת ברגשות שמתעוררים בנו. כשרגש אחד, כמו כעס או עצב, מציף אותנו, אנחנו יוצאים מהאיזון ומהוויסות שנחוצים עכשיו יותר מתמיד. הרבה אנשים, אגב, מתחברים בתהליך העיבוד הרגשי שלהם לסיפור אישי אחד, לחטוף אחד למשל. אצלי זה חיבור חזק מאוד עם התאומות אמה ויולי קוניו בנות השלוש שנחטפו מניר־עוז (שוחררו בשבוע שעבר נש"ר). לתאומים שלי קוראים אמה ויהלי ולכן החיבור שלי איתם היה מיידי. אלה 'החטופות' שלי".
אפשר לפרק את הירושה הרגשית
בימים אלה מנתבת ד"ר אטלס את ההזדהות שלה להרצאות פרונטליות וזומיות ברחבי העולם. "מבחינתי, אני מייצגת את ישראל. גם הספר שלי ישראלי מאוד, אף על פי שהוא נכתב במקור באנגלית. הרציתי ודיברתי לקהל יפני וגרמני, ובקרוב אסע לאנגליה ואשתתף גם בסמינר גדול לדוברי ספרדית. כיוון שאני חיה בניו־יורק, אני ערה מאוד למה שרואים בעולם לעומת מה שרואים בארץ. האנטישמיות העמוקה עולה על פני השטח, וזה מפחיד יותר, כבר לא מתנצלים על זה".
ודווקא באווירה הזאת חשוב לאטלס להדגיש את כוחות הנפש של הישראלים. "אין דברים כאלה בעולם", היא אומרת. "בישראלים יש שילוב נדיר של יכולת לאהוב, של נאמנות ונתינה. אלה באמת דברים שלא רואים במקומות אחרים, וזה חלק מהיכולת שלנו לשרוד - להחזיק זה את זה. ההתגייסות וההתנדבות העצומות בחברה הישראלית הן גם אינטואיטיבית הדבר הבריא לעשות: להגדיל את תחושת הקהילתיות והביחד וגם להחזיר סוג של תחושת שליטה בכל מה שאפשר.
"אגב, בהקשר של קהילתיות, חשוב לנרמל גם תחושת בדידות שיכולה להישאר בעיקר בקרב אלה שחוו טראומה מיידית. זה כמו שמישהו במשפחה מת ואת בטוחה שזה מאחד את כל בני המשפחה כי עברנו את זה יחד, אבל לפעמים זה גורם דווקא לתחושת בדידות, וחשוב להדגיש שהיא נורמלית".
מה הדבר הבריא לנו, כהורים, לעשות כיום עם ילדינו?
"בספר אני מדברת בהקשר של טראומות על נאמנות בין־דורית, האופן שבו ההורים רוצים לגונן על הילדים וגם להפך. יש כאילו הסכם לא מודע בין הורה לילד שנועד למנוע כאב, ובמובן הזה אני רוצה להעביר את המסר שחשוב לכבד את מנגנוני ההגנה שלנו. כשאומרים 'דברו עם הילדים', זה לא אומר להכריח את הילדים לדבר, כי לילדים יש מנגנוני הגנה שמטרתם לעזור להם. אולי הם לא צריכים לדבר עכשיו, אולי הם צריכים עכשיו לצייר, לשחק, לרקוד. נכון שלפעמים היעדר השיח תורם ליצירת סודות והופעת 'רוחות רפאים' בהיסטוריה המשפחתית, אבל צריך להיזהר מדיבור שעלול להציף יתר על המידה, ויש להימנע מחשיפת יתר למידע ולסרטונים שעלולים ליצור טראומה משנית".
אז איך לנהל שיחה כזאת?
"צריך להבין שדיבור על דברים הוא תהליך, זה לא אירוע חד־פעמי שעושים ברגע והולכים. במובן הזה כדאי לטפטף, לא לפתוח הכול בבת אחת. אחד הדברים החשובים כשדנים בשאלה כמה לדבר זה לשאול את עצמי תמיד למה החלטתי לדבר, כי החלטה כזאת יכולה להגיע גם ממניעים אנוכיים. הרבה פעמים אנשים מספרים סודות כי הם לא רוצים להישאר איתם לבד, הם רוצים לעשות עבודה רגשית דרך אדם אחר. במובן הזה יש פה שאלה פנימית שקשורה בעיקר לקשרים בין הורים לילדים, שהם קשרים לא סימטריים שאי־אפשר לעשות בהם החזקה הדדית כמו בקשר בין מבוגרים".
"כשהייתי בכיתה ה' ארזתי את המוצץ של אחי וכמה צעצועים ונכנסתי איתו לארון בחדר שלנו, כדי לתרגל מצב שבו הנאצים מגיעים, ואנחנו בכלל לא דור שני לשואה"
אילו טיפים נוספים את יכולה לתת להורים?
"הקשיבו לאיתותי הילדים. בכל גיל הילד צריך משהו אחר, והם מאותתים לנו את הצורך שלהם. לפעמים במקום דיבור הם זקוקים למשהו אחר, כמו משחק משותף, יצירה או תנועה.
"נווטו את הילדים בשיחה להגביר את תחושת השליטה שלהם באופנים שיעילים לנפש, למשל להתנדב, ללכת לעזור לילדים אחרים ועוד. אפילו סידור המיטה בבוקר מגביר את תחושת השליטה".
אני משערת שיש הבדל בין השיח האפשרי עם ילדים שונים במשפחה.
"לכל ילד יש הורה קצת אחר, וההורות לכל ילד היא שונה. זה קשור גם לתיאוריות מערכתיות של משפחות, שלפיהן בכל משפחה יש חלוקת תפקידים. בספר אני מדברת על מושג 'המטופל המזוהה', הילד שמבטא למעשה את זעקת המשפחה. חשוב להבין שלכל ילד יש תפקיד משפחתי, והשיח צריך להיות מותאם לכך".
לסיכום, האם את אופטימית? האם יש לנו כוחות לעבור את המשבר הזה?
"בהחלט. אני מדברת בספר על היכולת לפרק את הירושה הרגשית שלנו, ובמקום להפנות עורף לפגיעה מן העבר - להתקדם לקראתה ולהפוך גזירת גורל לייעוד. כשאנחנו מצליחים לזהות את הירושה הרגשית שחיה בתוכנו, דברים מתבהרים וחיינו מתחילים להשתנות לאט־לאט. מה שחשוב לזכור, דווקא בימים אלה, זה שטראומה אמנם עוברת לדור הבא, אבל כך גם חוסן וריפוי. התקווה טמונה בהבנה שהעבודה הרגשית שאנחנו עושים משפיעה עמוקות על הזהות העתידית שלנו, של ילדינו ושל נכדינו".
