גלית בירנבוים־נבון (51) ממודיעין הייתה מנהלת אסטרטגיה שיווקית ב״אל על״, נשואה ואם לשתיים (היום בנות 23 ו־19), כשקמה בוקר אחד והרגישה שהיא צריכה להתחיל להניע את עצמה, ולא רק לשבת במשרד, למרות שאהבה את הג'וב שלה אהבה גדולה. תקראו לזה משבר גיל 40, היא לא תכחיש. "לא ידעתי בזמנו לשים על זה את האצבע", היא מודה.
איך נראה המשבר? רצון לצאת מאזור הנוחות?
"הרגשתי שאני צריכה לזוז, לשחרר את האנרגיה שיש בי. אז התחלתי לרכוב על אופני שטח עם חבר בבן שמן, ומשם לאופני כביש. עברתי לטריאתלון שכלל 950 מטר שחייה, 20 קילומטר רכיבת אופניים וחמישה קילומטרים ריצה. אחריו אמרתי, אני רוצה לרוץ יותר מזה. אחרי שסיימתי מרוץ לילה של עשרה קילומטרים עברתי חצי מרתון ומרתון שלם".
אבל זה לא הספיק לך.
"לאנשים נורמטיביים מרתון הוא הדבר הגדול. עשיתי את זה, אבל לא הייתה לי התחושה הפיזית שזה־זה. ואז גיליתי שאני רוצה אולטרה־מרתון, כלומר, לרוץ יותר מ־42 קילומטר".
איך אפשר להתמסר לאימונים במקביל לעבודה במשרה בכירה?
"שיניתי הרגלים. הצטרפתי לקבוצת ריצה של אולטרה־מרתון ורצנו ביער בלילות בחבורה, כי בלילה יש תנים, חושך, לא רואים את העליות והירידות, לא מומלץ לרוץ לבד. קודם רצתי בלי לאהוב את זה, רק כי גלית המשימתית שאני רצתה להצליח. במרוצי האולטרה־מרתון הגיעה ההתאהבות".
מרוץ של 48 שעות
ב־2014, כשרצה 61 ק"מ במרוץ סובב עמק יזרעאל (שהתחיל באחת בלילה), השתנתה נקודת המבט שלה והיא הפכה את הריצות לעניין תחרותי. "הגעתי להגשים את החלום הגדול של חיי שהיה מספר קילומטרים מטורף בזמנו. בקילומטר ה־40 הברך התחילה לכאוב לי בטירוף. היה עוד חושך והחושך משפיע על הנשמה ועל הכאב. כשהתחילה הזריחה, נפתחה לי הנשמה. שיניתי באוזניות את הפלייליסט למוזיקה שתרים לי את האנרגיה. כשסיימתי ידעתי ש'זה זה'.
"במצבים כאלה בחיים אני מנהלת דיאלוג בין הפן המנטלי, הפן הרגשי והפן הפיזי. לפעמים אנחנו בתוך סיטואציה ומספרים לעצמנו סיפור. קל לומר, 'כואב לי, עצוב לי, אני לא ספורטאית', אבל מספיק שאת משמיעה לעצמך שיר אחר ושוטפת פנים, מבט אחד פנימה לתוך עצמך ישנה את כל הסיטואציה. הכול בראש".
את המרוץ ההוא סיימת במקום הרביעי. איך שנה לאחר מכן, ב־2015, הגעת למקום הראשון?
"במרוץ ההוא גיליתי שזו תחרות בזכות הודעה בפייסבוק. מישהי כתבה לי, 'הייתי עשרה קילומטרים לפנייך כשפתאום את הגברת מהירות בעשרת הקילומטרים האחרונים. תודה שאתגרת אותי. שיפרתי שיא אישי, אני על הפודיום במקום השלישי בזכותך".
הופתעת?
"ההבנה שזו תחרות השפיעה עליי, עד אז לא תפסתי את האירוע כתחרות. גיליתי שהגעתי 40 שניות אחרי המקום השלישי, ואז אמרתי, 'אני רוצה פודיום. אחזור בשנה הבאה לרוץ 100 ק״מ ולהיות במקום הראשון לנשים'. במשפחה אמרו לי, 'למה? זה לא בריא, הברכיים ייהרסו לך'. במשך הזמן, רק כשהגעתי למרוץ של 24 שעות בשווייץ, הבינו שלא יורידו אותי מזה והתחילו לעזור לי".
המרוץ ההוא היה הראשון שלה מחוץ לישראל - מרוץ מדוד בזמן שבו מנצחת מי שעשתה הכי הרבה קילומטרים בזמן נתון. "בזמן הריצה עלו מחשבות, 'מה את עושה כאן? את לא ספורטאית מקצועית, מה חשבת לעצמך?' וככל שעברו השעות נכנסתי לזה. בשלוש בלילה דעכתי והיה לי קשה. תשמעי, זו ריצה של יממה, אמנם עם הפסקות, אבל את מרגישה בגוף ובראש שיש יותר מ־24 שעות ביממה כשאת ממש צריכה לרוץ אותן. חמש שעות לסיום המרוץ, חגי, בעלי לשעבר, שרץ איתי אז, אמר לי, 'זו שלפנייך מובילה בחמישה קילומטרים, אני חושב שאת יכולה לעבור אותה. שוב התחרותיות שלי התרוממה. לפני רגע הייתי בדעיכה ורציתי שזה ייגמר, והנה האמירה הזאת עשתה לי סוויץ׳ בראש. הראש הוא המנוע לגוף. אחרי שלוש שעות עברתי אותה. הגעתי במרוץ הזה למקום השני בנשים. זה לא היה קורה בלי המשפט המסוים שהוא אמר לי. הוא העיר אותי, שם לי מטרה והראה לי שאני יכולה".
איך נראה מרוץ כזה, של יממה?
את מחליטה מתי את נחה, ולכן מנוחה ארוכה יכולה להיות על חשבון קילומטרים. את שורפת המון קלוריות וצריכה אנרגיה, לכן לא נכון לאכול רק אוכל 'טכני' כמו ג׳ל או משקאות איזוטוניים. אני למדתי לאכול כל שעה 300-400 קלוריות - סלייס של פיצה, עוגת גזר, טוסט או שוקולד. איזה כיף, לא? תחברי את זה לעייפות, לשלפוחיות ברגליים, לכאבי שרירים ולעובדה שהמתחרה לידך עקפה אותך".
השתתפת גם במרוצים של 48 שעות.
"במרוץ הראשון שלי שנמשך 48 שעות, בצ׳כיה, 30 שניות אחרי ההזנקה ראיתי בחורה פולנייה לצידי והתחלתי לרוץ מהר. זה התנקם בי ביממה השנייה. הריצה שלי השתנתה כי לא עצרתי לטפל בשלפוחיות. כאב לי ולכן שיניתי את התנועה שלי ונוצרה פציעה גם במפרק הירך. לא הצלחתי לישון או לאכול. שבע שעות לסיום המרוץ, כשאני כבר מקום ראשון בנשים, הפסקתי לרוץ והתחלתי ללכת. לקח לבחורה הפולנייה שש שעות לעבור אותי בריצה כשאני הולכת, והיא ניצחה".
קורה לך לפעמים שאת מתעוררת בלי חשק לצאת לריצה?
"פעם יצאתי לאימון של חמש שעות, ואיך שהתחלתי הבנתי שזה לא זה. חזרתי לאוטו, ישבתי כמה דקות עם עצמי לחשוב וחזרתי לישון. אבל זה אירוע חריג, כי הצליבה העצמית אחר כך קשה. רק בשנים האחרונות אני קצת חומלת על עצמי. בדרך כלל אני אומרת לעצמי, אם את לא יכולה עכשיו, לא תוכלי במרוץ".
קריירה חדשה
שני משברים ערערו את חייה בשנים האחרונות: פיטורים מאל על, שם התחילה את דרכה כדיילת, התקדמה ונשארה 27 שנים, וגירושים ממי שהיה החבר שלה מגיל 19. ״הפיטורים היו בקורונה וזה היה משבר מטלטל, כי זרם לי דם של אל על בוורידים, זה היה חלק ממני כמו הריצה, כמו בית, כמו משפחה. בהתחלה התמודדתי עם המשבר באמצעות הליכה של שעות ביער. אחר כך כתבתי לעצמי בריף תעסוקתי, כדי לענות על השאלה 'איך ייראה הג׳וב הבא'. רציתי לעבוד בעסק קטן ולא קונגלומרט גדול, שאבנה את השיווק שלו בעשר אצבעות, ואם אפשר - שזה יהיה קשור לספורט״.
הזמנת המציאות הזו עבדה: היום היא מנהלת השיווק של מותג נעלי הספורט HOKA, שבהן נהגה לרוץ לפני שעבדה בחברה. בנוסף, למדה אימון אישי במכון אדלר וכיום יש לה קליניקה בביתה. "לפעמים אנשים נשארים שנים באותו מקום כי זה נוח, אבל היציאה מאזור הנוחות הייתה לטובה".
ובדיוק כשהכול התיישב במקומו, עברת טלטלה אישית זוגית.
"לפני חצי שנה חזרתי ממרוץ של 48 שעות בצ׳כיה, ראשונה בנשים ורביעית בין 90 מתחרים. יומיים לאחר שחזרתי, בן זוגי ואני ישבנו לשיחה, הוא חיכה עם השיחה לאחרי התחרות. שנינו היינו במקום של מצוקה, כל אחד מהסיבות שלו. היינו 31 שנה ביחד, כשהכרנו היינו שני מש״קי חינוך עם אהבה משותפת לטיולים, הקמנו משפחה לתפארת וחיינו יחד חיים טובים".
על מה דיברתם בשיחה הזו?
"הבנו שיהיה לכל אחד טוב יותר בנפרד, כי כבר לא טוב לנו".
הופתעת?
"כן ולא. משהו בי הרגיש את זה. אבל כל פעם שהמחשבה הזו נכנסה לראש, זה היה כמו לגעת בלבה רותחת. לא אפשרתי למחשבות האלה להיכנס כי פחדתי. חגי היה כל החיים שלי, גדלנו ביחד - כסטודנטים, כבעלי קריירה, כהורים".
אז מה קרה?
"הבנו שמתחילת הקורונה דברים אצלנו השתנו, ולא דיברנו עליהם. להתגרש זה דבר מפחיד, זה המשבר המשמעותי של חיי. תמיד חשבתי שמשבר גיל 50 זו קלישאה, אבל זה לא. המשבר עבר דרכו וגם דרכי. היינו בצומת בחיי המשפחה שלנו, הבכורה הייתה לפני מעבר לחיפה ללימודים והצעירה לפני שנת שירות. אגב, גלית של לפני לימודי האימון במכון אדלר הייתה למשל מחביאה מהבנות שלה שהיא עוברת משבר. היום אני יודעת להגיד שקשה לי ושמותר לי להישבר מולן, ולא לצייר מצג שווא".
בדיעבד את מבינה מה קרה לכם?
"לרובנו אין אומץ לעצור רגע את החיים ולשאול, האם טוב לי? האם אני נמצא במקום שאני צריך להיות בו? מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? אלה שאלות מפחידות, ורובנו לא מאפשרים לעצמנו לשאול אותן. השגרה סוחפת, אני קמתי מוקדם בבוקר ורצתי, המשכתי לעבודה ואחר כך בישלתי והלכתי לישון מוקדם כדי לקום מוקדם. החבאתי הכול. הריצות היו במובן מסוים גם בריחה. זה כמו סוס ששמים לו רטיות בצידי העיניים והוא רואה רק קדימה. אנחנו בישראל במרוץ מטורף של החיים. רובנו חיים על אוטומט – גידול ילדים, משכנתה. אני מודה, לא היה לי אומץ לעצור ולשאול. יכול להיות שאם הייתי עוצרת, הייתי מגלה שנגמרו לי הנישואים - והתובנה הזאת היא שבר סורי־אפריקאי בריבוע. אבל אני לא חושבת שהיה קשר בין הריצה לגירושים, יש תהליכים שקורים בזוגיות ובטבע האנושי כשנמצאים מעל 30 שנה ביחד, זה טבעי. הצלחנו לשמור על הומור. למשל, כשהגענו לדיון ראשון בבית המשפט, זה לא היה דרמטי ונוצץ כמו בטלוויזיה. נכנסנו לאולם אפרורי בראשון־לציון, המזכירה בדיוק סיימה לאכול את הכריך. שאלתי, 'ככה זה נראה? איפה ברהנו טגניה? דנה ויס? למה אף אחד לא מסקר את זה?'".
איך התמודדת עם הרגעים הפחות מצחיקים?
"בחודשיים הראשונים הייתי במצוקה, לא אכלתי ולא שתיתי. ניסיתי להיות במקום מוחזק, אבל התפרקתי לגורמים. המנגנון שלי במצבים כאלה הוא שאני נאטמת לסביבה. כאילו מישהו עשה שאט־דאון. אין תקשורת, אין חברים ואין רשתות. נכנסתי לאוטומט כדי להמשיך בעבודה כאילו כלום לא קרה. לא הצלחתי לרוץ. במשך עשרה ימים התנתקתי מהעולם, וההתפרקות שלי הייתה ללכת שעות ביער, לבכות, לכעוס, לרחם על עצמי. בהמשך יכולתי להגיד לעצמי שאני מבינה ש'אנחנו' של גיל 19 הם לא 'אנחנו' של גיל 51. גיל 19 הוא אדם לא מבושל שעוד לא גילה את עצמו".
חגי ליווה אותך לתחרויות וניהל את המערך סביבך.
"חלק מההצלחה שלי הגיעה בזכות השותפות איתו. הוא סבל אותי ואת הקשיים. שלושה שבועות לפני אליפות העולם הראשונה של הונגריה בקורונה, הונגריה נסגרה. קובי, המאמן שלי, הציע שארוץ לבד בתל־אביב, רק כדי לא לזרוק את אימוני ההכנה לפח. חגי ניהל את ההפקה: מנכ״ל גני יהושע סידר לי מבנה לישון בו. היה מיתוג למרוץ ומתנות למתנדבים שישבו בתחנה 144 שעות - במשמרות של שלוש שעות. רצתי לבד 626 ק״מ בשישה ימים".
והיום את ממשיכה לבד.
"כחלק מזוג הלכנו יחד במסלול חיים שלכל אחד בו נוצר תפקיד. יש מי שטיפל בכביסה ומי שבישל וכו'. היום אני לומדת ללכת על שתי הרגליים שלי. זה נשמע מצחיק שאישה שרצה למרחקים ארוכים כמוני אומרת את זה. אני לומדת להתמודד עם דברים שנמנעתי מהתעסקות בהם, כמו ענייניי הכלכליים. בחודשים האחרונים למדתי על קרנות ועל עמלות, ואם יש נזילה בבית או שהתריס מתקלקל, אני מטפלת בזה.
"למרוץ האחרון שלי בצ'כיה, 48 שעות, טסתי לבד. חברות הציעו להצטרף, אבל משהו בי אמר שאני צריכה להיות לבד. האתגר היה יותר רגשי מפיזי. זכיתי במקום הראשון לנשים ובמקום רביעי כללי במרוץ, והיה לי שם רגע בלתי נשכח. ביממה השנייה ראיתי מישהו שאני מכירה שרץ חזק מאוד, הולך ומחייך. לי היה קשה, לא הצלחתי להניע ריצה וכעסתי על עצמי. תוך כדי הליכה לידו שאלתי אותו איך יכול להיות שהוא הולך ומחייך. הוא ענה: 'אני כאן, יפה מסביב, יורד גשם, יוצאת השמש ותכף תהיה קשת, כיף לי'. הבנתי שהוא צודק. שלוש שעות לסיום התחיל שוב גשם שוטף, ובתוך כל העייפות, הקושי והגשם אמרתי לעצמי: "הכול בסדר, אני בדרך שלי".
כמה מההישגים של גלית בירנבוים־נבון
2015: מקום ראשון מבין הנשים באליפות ישראל באולטרה־מרתון.
2016: מקום שני מבין הנשים ומקום שישי הכללי במרוץ הסיבולת בבזל.
2018: האישה הישראלית הראשונה שהתחרתה בריצת אולטרה־מרתון רב־יומי חד־שלבי.
2020: השלימה 626 קילומטר בריצת סולו בתל־אביב שנמשכה שישה ימים.
2022: הישראלית שרצה את המרחק הגדול ביותר באליפות העולם בריצת שישה ימים בהונגריה, סיימה כסגנית אלופת העולם.
2023: מקום ראשון מבין הנשים ומקום רביעי כללי בתחרות ריצת 48 שעות בצ'כיה.
