היא: בתאל אזואלוס, בת 32, מחנכת כיתה ו' בבית ספר בקריית־גת
הוא: אבי אזואלוס, בן 35, רכז פנימייה בנווה חנה
הם: נשואים 11 שנה, גרים בנווה חנה והורים לשלושה (נהוראי, בן 11, אגם, בת תשע וארי, בן שלוש)
הילדות
אבי: "גדלתי בקריית־גת למשפחה בת חמישה ילדים. אחרי שהוריי התגרשו, אמא שלי הייתה במצב נפשי לא טוב והיה לה קשה לגדל אותנו לבד. כשהייתי בן שש אמא החליטה, בהמלצת משרד הרווחה, להכניס אותי ואת אחי לפנימיית נווה חנה שבקריית־גת".
בתאל: "גדלתי במשפחה לא מתפקדת, ובגיל שש הגעתי למשפחת אומנה. הם היו זוג מקסים, אבל אני הייתי במצוקה והיו לי התקפי זעם. אחרי חצי שנה עם משפחת האומנה, במשרד הרווחה החליטו להעביר אותי לנווה חנה".
ההסתגלות
אבי: "נווה חנה הוא מקום שבו הילדים חיים בבתי 'משפחתונים', שמדמים מסגרת של משפחה. בכל משפחתון גרים 12 ילדים בגילים שונים, והם מטופלים על ידי שני מדריכים שמשמשים כמעין אמא ואבא ועל ידי שני אנשי צוות נוספים. בכל בוקר הילדים הולכים לבית הספר, וכשהם חוזרים הם אוכלים, מכינים שיעורי בית, משחקים, ובלילה נשארים לישון במשפחתון, עם הפרדה בין בנים לבנות.
"כשרק הגעתי לכאן היה לי קשה מאוד. אמא שלי הגיעה לבקר אותנו כל יום, וכשהיא הייתה הולכת הייתי פורץ בבכי. אחרי חודש התחלתי להסתגל, וכשהייתי בן עשר כבר הרגשתי שנווה חנה זה הבית שלי. גם בזמן החופשות, כשהיינו צריכים לחזור הביתה, העדפתי להישאר בבית הילדים. הרגשתי שהצוות הוא ממש המשפחה שלי".
בתאל: "כשרק הגעתי לנווה חנה, הרגשתי תחושת נטישה. התגעגעתי למשפחת האומנה והיה לי קשה בלעדיהם. הם ביקרו אותי בשנה הראשונה אבל אחר כך נעלמו, וגם אמא שלי בקושי ביקרה אותי. ההסתגלות הייתה מורכבת וגם שם היו לי התקפי זעם, אבל אחרי שנתיים התאהבתי במקום ובצוות. אני זוכרת שהיה רגע שבכיתי והתגעגעתי לאמא, והמדריך חיבק אותי והכיל את הכאב שלי".
"באירועים כמו יום האהבה התייעצנו עם המדריכים איך להפתיע אחד את השנייה. הדלקתי לה נרות בחדר, וארגנתי שכמה ילדים יביאו לה ורדים עם פתקים"
ההתאהבות
בתאל: "אני ואבי גדלנו ביחד בנווה חנה. היינו משחקים יחד ועושים שיעורי בית ביחד, אבל אבי כל הזמן היה מציק לי וצוחק עליי. כשהייתי בת 14 התחלתי לעבוד במאפיית "ילדודס" של הפנימייה. אבי היה אז בן 17 ועבד איתי שם, ואז התחלנו לדבר באייסיקיו. התביישנו אחד מהשנייה, אז היה לנו קל יותר לדבר בדרך הזו. הרגשתי שאני מתאהבת בו, והיו לי פרפרים בבטן בכל פעם שדיברנו".
אבי: "תמיד היה לי רגש לבתאל. אני זוכר שכשהייתי בן 17, הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי שהיא תהיה ממש יפה כשתהיה גדולה. כשדיברנו באייסיקיו, התחלתי להרגיש שאני מתאהב בה. יום אחד יצאנו עם שאר הילדים לטיול בצפון, והיו שם כמה ילדים שהתחילו עם בתאל. אז קלטתי שאני עלול לפספס אותה. כשחזרנו אמרתי לה שאני רוצה להיות חבר שלה, והיא הסכימה".
אהבת הנעורים
בתאל: "גם לי וגם לאבי לא היה מודל טוב לזוגיות, ולא היה לנו קל. בתחילת הקשר התנהגנו בקנאה וברכושנות אחד כלפי השנייה. אם למשל הוא הסתכל על מישהי אחרת, פחדתי שהוא יתאהב בה. ואז המדריך שלנו לקח את שנינו לשיחה, ואמר לנו שאנחנו חייבים להתחיל לסמוך אחד על השנייה כדי שתהיה לנו זוגיות טובה. היום אני מרגישה שאבי הוא הסלע שאני נשענת עליו".
אבי: "השקענו מאוד אחד בשנייה, למשל באירועים כמו יום האהבה. התייעצנו עם המדריכים איך כדאי להפתיע אחד את השנייה. למשל, הדלקתי לה נרות בחדר וארגנתי שכמה ילדים יביאו לה ורדים עם פתקים. עשינו מחוות ממש מרגשות זה לזו".
ההיריון המפתיע
בתאל: "שנינו סיימנו תיכון עם בגרות מלאה והתגייסנו. אבי התגייס שלוש שנים לפניי, וכבר בזמן השירות שלו גרנו יחד, בדירת חיילים בקריית־גת שהוא קיבל מנווה חנה, יחד עם שני שותפים (בוגרי המקום שאין להם פתרון מגורים יכולים לקבל דירה לגור בה בזמן השירות הצבאי, מ"ב).
"כשהייתי בת 21 גיליתי שאני בהיריון. זה לא היה מתוכנן ולקחתי את זה קשה מאוד. חששתי ממה שיגידו עליי. קבעתי תור להפלה, אבל אחרי שראיתי את תמונת האולטרסאונד אצל הרופא, החלטנו להשאיר את ההיריון. לא הייתי מסוגלת לעשות הפלה, כי בתוך תוכי חיפשתי את המשפחתיות שהייתה כל כך חסרה לי".
אבי: "כשבתאל הודיעה לי שהיא בהיריון, חייכתי. היה ברור שיום אחד נתחתן, אז חשבתי שאפשר פשוט להתחתן מוקדם יותר. אחרי בדיקת האולטרסאונד אמרתי לבתאל שאני ממש רוצה להשאיר את ההיריון. זה נתן לה כוח".
"כבר בגיל 14 נשבעתי לעצמי שכשאהיה אמא, לא אהיה כמו אמא שלי. אני תמיד נלחמת כדי שלילדים שלי יהיה הכול, שלא יחוו את מה שאני ואבי חווינו כילדים"
החתונה
בתאל: "אחרי שהחלטנו לא לוותר על התינוק, קבענו להתחתן. אבי הביא לי טבעת צנועה והייתה לנו חתונה שמחה. הייתי אז בחודש השלישי. כל חברי הילדות מנווה חנה הגיעו, וגם המשפחות שלנו. היה מרגש מאוד".
ההורות
בתאל: "כבר כשהייתי בת 14 נשבעתי לעצמי שכשאני אהיה אמא, לא אהיה כמו אמא שלי. בלידה של נהוראי, הבכור שלי, כשהניחו אותו על החזה שלי, הרגשתי שכל החיים חיכיתי לרגע הזה - שתהיה לי משפחה משלי. אני תמיד נלחמת שלילדים שלי יהיה הכול ושיהיו מאושרים ושלא יחוו את מה שאני ואבי חווינו כשהיינו ילדים".
החזרה לנווה חנה
אבי: "כשהייתי בן 24, רגע לפני החתונה עם בתאל, קיבלנו הצעה ממנהל נווה חנה לקבל דירה בקריית־גת שבה נגור בחינם ושבתמורה נארח ילדים מהפנימייה שאין להם משפחה לחזור אליה בחופשות ובחגים. שנתיים אחר כך עברנו לגור בתוך נווה חנה והמשכנו לשמש משפחה מארחת במשך עשור. לפני חמש שנים, אחרי שסיימתי תואר באבטחת מידע, קיבלתי הצעה לעבוד בנווה חנה כמדריך. הרגשתי שאני חייב למקום הזה את החיים שלי והסכמתי מיד. כיום אני מדריך במשפחתון שבו גדלתי ורכז פנימייה. אני מרגיש תחושת שליחות וסיפוק גדול לעזור לילדים ולהיות ממש כמו אבא בשבילם".
בתאל: "עבדתי כמדריכה בפנימייה במשך חמש שנים. התאהבתי בעבודה עם הילדים, ובגלל הרקע שהגעתי ממנו הרגשתי שאני יכולה להעניק להם המון. סיימתי תואר ראשון בחינוך, ולפני שנתיים החלטתי לעבור למסגרת החינוך הפורמלי. כיום אני מחנכת כיתה ו' בבית ספר יסודי בקריית־גת".
הזוגיות
אבי: "אני אוהב את הפשטות, הכנות ואהבת האדם של בתאל. היא מלאך ויש בה טוב לב. היא אמא לביאה ומסורה. יש לנו זוגיות מקבלת ואנחנו סומכים אחד על השנייה".
בתאל: "אבי הוא המשפחה שלא הייתה לי. אני אוהבת את הרגישות שלו, את הביטחון ואת העובדה שהוא לא נותן לשום דבר לעצור אותו. עברנו יחד משברים ותמיד נלחמנו למען הבית והמשפחה. אני מרגישה שכל מה שיש לי ולאבי היום זה בזכות נווה חנה - הערכים שלי, הידע והאישה שהפכתי להיות".
