סיפורה של הילה אשורי (57), קרמיקאית ובעלת "גלריית המעבר" לקרמיקה פיסולית, רווקה בזוגיות, מתגוררת במשגב־עם:
"גדלתי בבית הילדים בקיבוץ משגב־עם וחשבתי שזה הכי כיף בעולם. אמנם בשנות ה־70 הגבול היה לא יציב, היו קטיושות וניסיונות חדירה מלבנון, חברי הקיבוץ הסתובבו עם נשק והיינו הרבה במקלטים - אבל הביחד של הילדים היה טוב, והמבוגרים עשו הכל כדי שיהיו פה חיים שמחים.
בליל 7 באפריל 1980 חמישה מחבלים מלבנון חדרו לקיבוץ דרך גדר המערכת והגיעו לבית הילדים. בחלק אחד של המבנה היו תינוקות, ובחלק השני ילדים בני שנתיים־שלוש. בפתח בית הילדים הם נתקלו במזכיר הקיבוץ, סמי שני, שקלט מיד שהם מחבלים, ניסה למנוע מהם להיכנס ונורה למוות. המחבלים ריכזו את הילדים והתינוקות בקומה העליונה של הבית וירו ברגל של מאיר פרץ, שהשגיח עליהם, כדי לשתק אותו. למרות כל הכאבים מאיר ישב והרגיע את הילדים.
"מישהו ביקש מאיתנו ללכת לחלוב את הפרות. ירדנו לרפת, ורוב הפיגוע עבר עליי בחליבה. הדרך שלי להתמודד עם הסטרס הייתה פשוט לעשות משהו"
הייתי אז בת 16 וכל מה שעניין אותי היה בחורים. גרתי במרחק 100 מטר מבית הילדים וישנתי עם מי שהיה החבר הראשון שלי. שמענו את צרור היריות הראשון ולא הבנו מה קורה. המשכנו לישון, ואחרי שעה־שעתיים הגיע בחור שאמר לנו להתפנות לכיוון גן תמר, שם כולם מתרכזים. התחושה הזו הייתה מוכרת לי מהירידה למקלטים: אתה לא שואל מה קורה, אלא פשוט הולך לאן שאומרים לך. פגשנו שם המון אנשים, ומישהו ביקש מאיתנו ללכת לחלוב את הפרות. ירדנו לרפת ורוב הפיגוע עבר עליי בחליבה. הדרך שלי להתמודד עם הסטרס הייתה פשוט לעשות משהו. היום, כשאני חושבת על זה כשגרת חיים של נערה, זה נראה לי הזוי.
בינתיים הגיעו למקום כוחות צה"ל, ובניסיון הפריצה הראשון, שנכשל, נהרג החובש אלדד צפריר. בלית ברירה החל משא ומתן לשחרור בני הערובה, שבו דרשו השובים לשחרר מחבלים שהיו כלואים בישראל. לקראת בוקר המחבלים הסכימו להכניס בקבוקי חלב עבור הילדים הרעבים.
כשנגמרה החליבה עלינו למעלה לכיוון חדר האוכל, שם כולם הסתתרו. בדיוק כשעליתי לשם, הגיע מסוק שעמד לנחות על גג בית הילדים, כהסחת דעת בזמן ניסיון הפריצה השני של צה"ל. באותו רגע היו מלא יריות, ראיתי המון כדורים עפים באוויר והתכופפתי, כי זה הרגיש ממש קרוב אליי.
המחבלים חוסלו והאירוע נגמר. כוחות צה"ל נכנסו למבנה ומצאו את אייל גלוסקא מת. הוא היה בן שנתיים וחצי במותו, ילד חייכן וחמוד. התברר שהמחבלים ירו בו בזמן הפריצה.
"אחרי הפיגוע המבוגרים אמרו שחייבים להיות חזקים ולהמשיך הלאה. בית הילדים המשיך לתפקד עוד שלוש שנים, עד המעבר ללינה משפחתית, ואז ננטש"
הלוחמים הוציאו את הילדים ששרדו את התופת ישר לידיים של ההורים שלהם, שחיכו במתח ממול. כולם נכנסו לבית הילדים, לראות מה קרה. אני, בהחלטה מודעת, בחרתי שלא להיכנס. בשבועות הבאים היינו די מבוהלים, ופתאום הרגשתי חשופה ופגיעה ופחדתי ללכת לבד בחושך. מאז התחלתי לחלום איך אני נאבקת במחבלים. המבוגרים אמרו שחייבים להיות חזקים ולהמשיך הלאה. בית הילדים המשיך לתפקד עוד שלוש שנים, עד המעבר ללינה משפחתית, ואז ננטש.
זה היה המפגש הראשון שלי עם מוות ורובים, כל כך קרוב. עבר זמן עד שהתחלתי לעכל מה קרה שם. כשיצאנו לשבוע גדנ"ע, למשל, פתאום עלו לי המון פחדים.
בגיל 18 יצאתי לשנת שירות בקיבוץ נערן שבבקעת הירדן. אחריה התגייסתי לצה"ל ושובצתי כפקידה ביחידת הקישור ללבנון, שהייתה בהתחלה במטולה ובהמשך בתוך לבנון. הייתי בצידון, נבּטיה, בופוֹר ומרג'־עיון והתמודדתי עם הפחד בסקרנות רבה.
אחרי השחרור עבדתי עם ילדים בתחנה לנוער מתבגר ברחובות, כשנת שירות נוספת. בגיל 22 התחלתי לעבוד כבודקת מזיקים בחקלאות, ואני עדיין עובדת בזה לפעמים. עברתי לתל־אביב ולמדתי הוראת חינוך גופני בסמינר הקיבוצים. במקביל התעמקתי בקרמיקה ומכרתי את האמנות שלי במדרחוב נחלת בנימין. האהבה ליצירה הייתה לי מילדות. בשיעורי מלאכה תמיד קיבלתי תגובות טובות, והבנתי שליצירה יש כוח. הייתי מסתכלת על קרמיקאית שעבדה בבית ליד הוריי וזה ריתק אותי.
כשהייתי בת 35 נולד הבן שלי מקשר זוגי שהייתי בו. שנתיים אחר כך חזרתי לקיבוץ כדי להיעזר בהורים שלי. למדתי קרמיקה וטיפול באמנות במכללת תל־חי, יצרתי קרמיקה פיסולית ושימושית, הצגתי בתערוכות באזור והייתי שותפה בגלריות.
כשהודיעו לי שאני צריכה לפנות את הבית ששכרתי, נאלצתי לבחור בין שני בתים: בית הילדים המוזנח, שבו אירע הפיגוע, או בית אחר, בקצה הקיבוץ, שלא התחברתי אליו.
"כולם אמרו לי: 'איזה אומץ יש לך לקחת את המקום הזה', אבל בשבילי זה היה חצי־בית. בגלל שלא התקרבתי לזירת הפיגוע ולא ראיתי דם, המבנה הזה נשאר תמים וטהור בזיכרונות שלי"
בחרתי בבית הילדים, שעמד נטוש באמצע הקיבוץ. אנשים היו עוברים פה ורועדים מפחד. על אחד הקירות עדיין היו סימני ירי, החלונות היו פתוחים, העשבים גדלו פרא, חתולים היו נכנסים, ועל הרצפה היו זרוקים צעצועים מ־1983. כולם אמרו לי: 'איזה אומץ יש לך לקחת את המקום הזה', אבל בשבילי זה היה חצי־בית. אמא שלי הייתה המטפלת של התינוקות ועבדה כאן שנים רבות. כשהייתי ילדה הייתי באה הנה, והיא הייתה נותנת לי קרטיבים שהיא הכינה ממיץ ורסק עגבניות של התינוקות וכל מיני דייסות. בגלל שלא התקרבתי לזירת הפיגוע ולא ראיתי דם, המבנה הזה נשאר תמים וטהור בזיכרונות שלי. חשבתי שאוכל לתת בו ביטוי לאמנות שלי.
התחלתי לשפץ את הבית יחד עם אבא שלי לפני 15 שנה, ועשיתי מהמקום גן פורח יפהפה. כמעט לא שיניתי את המבנה, כך שאנשים שגדלו פה נכנסים ומרגישים בבית. ביום שסיימנו לשפץ, אבא שלי נפטר. גמרנו את השבעה ונכנסתי הנה.
כשהבן שלי היה בן 20, הוא לקח את נשמתו בידו. הפצע עדיין טרי ואני לא מסוגלת לדבר על זה. שנתיים אחר כך החלטתי להפוך את הבית לגלריה־מוזיאון. מגיעות הנה קבוצות, ואני מספרת על האמנות שלי ועל עבודה עם חֵמר בעשרה צבעים שונים, שמאפשרים לי לחקור מרקמי קרמיקה.
בלי שבחרתי בזה, אני מחזיקה בית שהוא גם אנדרטה. לא מזמן שודר בערוץ כאן 11 הסרט 'הלילה הארוך ביותר', שמתאר את הפיגוע. לא ראיתי את הסרט, כדי להשאיר את עצמי טהורה מהכאב, שהוא כמעט בלתי נסבל. אני יודעת מה קרה שם, אבל מעדיפה שלא להכניס את התמונות האלה לחיי".
שורה תחתונה: "הפכתי מקום כל כך כואב למקום של אמנות מהנשמה, יופי, אור, חיבור ודיבור. אני אשמח שאנשים יבואו ויראו את האמנות שלי ואת הקיבוץ, יקבלו השראה וגם ילמדו על הקיבוצים בגבול הצפון, שהגנו על המדינה וספגו אבידות בנפש בשנים קשות".
