"הגעתי בשתיים בלילה למסיבה. הייתי אמורה להתחיל לעבוד בבר בשמונה בבוקר. ישנתי באוטו עד חמש בבוקר ואז נכנסתי. פגשתי שתי חברות שלי שגם הגיעו לעבוד, רקדנו יחד, היינו חלק מהמסיבה. עכשיו הן נעדרות. הלכתי לקחת תה והתיישבתי במתחם הישיבה. מאחוריי הזריחה התחילה. אנשים הוציאו טלפונים. חשבתי שהם רוצים לצלם את הזריחה. מתברר שהם צילמו יירוטים", כך מספרת ללה לוי (27) ספרית וסלקטורית, מתל אביב.
"תוך שניות התחילו הבומים. לקח כמה שניות להבין מה קורה. כיבו את המוזיקה ושוטרים ביקשו מאיתנו להתפנות למרחב מוגן. החבר שלי היה בחניון, הוא בדיוק הגיע גם לעבוד. אמרתי לו שאני מגיעה אליו. בדרך ראיתי שוטר בשיחת וידיאו עם הילד הקטן שלו. הילד אמר לו שהוא מפחד. השוטר ענה לו: 'אל תדאג, אני תכף מגיע הביתה'. אני חושבת על השוטר הזה ומתה לדעת מה קורה איתו. הלוואי שהוא הצליח לחזור הביתה.
"בדרך החוצה ראיתי בחורה בוכה מבהלה ונשארתי איתה קצת. המשכתי לחבר שלי. משם הייתה תחושה שהכול עניין של שניות גורליות. התעכבות נוספת, פניה לא נכונה והייתי ברשימת השמות. ביציאה, כשכבר היינו באוטו, שוטר כיוון אותנו לעוטף עזה. נסענו ונסענו וראינו שאנחנו מדרימים. עשינו פרסה. התקשרתי לחבר שהיה במסיבה והוא אמר לי: 'יורים עלינו. תתרחקו מפה'. אמרתי לו: 'אל תסתלבט'. הוא ענה: 'ללה, יורים עלינו' והשיחה נותקה. אמרתי לחבר שלי ולעוד חבר שהיה איתנו: 'יש יריות, תהיו ערניים'.
"אנשים הוציאו טלפונים. חשבתי שהם רוצים לצלם את הזריחה. מתברר שהם צילמו יירוטים"
"התקרבנו שוב לאזור המסיבה, זו הדרך הביתה. ואז נשמעה אזעקה. כל האנשים מסביב יצאו מהאוטו ונשכבו. גם אנחנו. התחילו יריות - מטח מטורף מכל כיוון. ירו בלי הפסקה. זה הרגיש כמו נצח. כדורים שרקו לי ליד הראש. כל הזמן הזה אמרתי: 'הנה זה מפסיק. הנה בא צה"ל. הנה, מסוקים יירו על המחבלים מלמעלה'. אבל אף אחד לא בא. ספרתי לפחות שלושה כדורים שפספסו אותי. הבנתי שכדור יכול לחדור מתחת לאוטו. זחלתי והתחבאתי מאחורי הגלגל. הסתכלתי מה קורה סביבי. אנשים היו בפאניקה. בחורה רצה לכיוון המיגונית והתפללתי שלא יפגע בה כדור והיא תיפול מול עיניי כמו בסרט. היא הספיקה להגיע.
"החבר שלי אמר לי: 'לא נשארים פה'. זחלנו לדלתות של הרכב ונכנסנו מהר. הרגשנו בום רציני. משהו עף עלינו, אני לא יודעת מה. הורדנו את המושבים והתכופפתי כל הנסיעה. נסענו בלי לדעת לאן. אחרי כמה מטרים עצרנו ליד מיגונית, חשבנו מה לעשות. רוכבי אופניים שהיו שם אמרו לנו: 'אל תמשיכו בכיוון הזה, יש שם יריות'. אמרנו להם: 'אבל באנו מיריות'. הבנו שבכל האזור יש מחבלים. נשארנו במיגונית ולא הייתי רגועה. מי אמר שהמחבלים לא יגיעו לפה ויירו מטווח אפס?
"רוכבי האופניים אמרו לנו: 'יש קיבוץ לא רחוק מפה, יש להם כיתת כוננות. סעו לשם'. הגענו לקיבוץ סעד. כיתת הכוננות שהייתה בחוץ כיוונה אותנו פנימה. מאחד הבתים יצאה אלינו מלאכית, שרה ג'קסון, והזמינה אותנו להיכנס. היא דאגה לנו לאוכל ולשתייה. להורים כתבתי שאני בבית, בתל־אביב, שלא ידאגו.
"רוכבי אופניים אמרו לנו: 'אל תמשיכו בכיוון הזה, יש שם יריות'. אמרנו להם: 'אבל באנו מיריות'. הבנו שבכל האזור יש מחבלים"
"בשלוש וחצי, אחרי תשע שעות בממ"ד, החלטתי שננסה לצאת שוב חזרה הביתה. שרה סיפרה שיש עוד שער שמוביל לכביש אחר. חשבנו שאולי משם לא יתקפו אותנו. חיילים בשער אישרו לנו לצאת לדרך. הדרך חזרה לתל־אביב הייתה נוראית. היו מראות קשים. גופות לאורך הדרך, רכבים הרוסים, שרופים, חלונות מנופצים, רכבים שנכנסו בגדרות. כל כמה קילומטרים חיילים עצרו אותנו, בדקו שאנחנו אזרחים ואישרו לנו להמשיך.
"הגוף כל כך עייף וכואב. בלילה נכביתי ונרדמתי. אני עוד לא מעכלת מה קרה. אולי רק עכשיו אני מתחילה. אני מרגישה שהסיפור שלי קטן ולא נורא כמו של אנשים אחרים שניצלו מהמסיבה".
