אבא ואמא יושבים על הספה. הנוכחות של הבן המת שלהם בולטת בהיעדרה. התריסים מוגפים למחצה, הבית מסודר, שקט, דלתות החדרים סגורות. הצער מרחף סביבם, לפעמים הוא לופת, לעתים הוא משאיר מקום קטן לצמוח. אבא ואמא כבר לא חיים ביחד, אבל הם עדיין ההורים של איתי. הם תמיד יהיו.
"טוב שהתגרשנו לפני שאיתי נהרג", אומרים אייל סעדון וליאת שדה סעדון, הוריו של איתי שנפל בעזה בנובמבר 2023 ושל מיקה, בת ה־18. "אם היינו מפרקים את הזוגיות בצל האבל והאובדן, אני לא יודעת איך היינו מתמודדים. זה היה גומר אותנו", מוסיפה ליאת, "ויכול להיות שבגלל שלא היו לנו כוחות, לא היינו נפרדים וזה היה מרע עוד יותר את מצבנו. שנינו מסכימים שטוב שאת הזוגיות סגרנו קודם, ועכשיו אנחנו פנויים להתאבל".
לפני שנתיים וחצי נפרדו. ליאת (49) גרה כיום בטבעון ועסוקה בעיקר במתן הרצאות על שכול, שאת ההכנסות מהן היא תורמת. אייל (53) עובד במחלקת מערכות המידע של בנק הפועלים וגר בתל־אביב. לשניהם יש בני זוג.
הם הכירו בעקבות מודעת היכרות שאייל פרסם ב"לאשה" ב־1994. "הייתי בחור ביישן", הוא אומר. "אני עוד זוכר משפט שכתבתי במודעה: לב שבור ואוהב". ליאת שהייתה בעצמה עם לב שבור אחרי פרידה, כתבה לו מכתב והשאירה מספר טלפון. הוא התקשר. "ברגע ששמעתי את ה'הלו' שלו, אמרתי 'זהו'", היא מודה.
הם היו משפחה חזקה, מלוכדת, אוהבת. "שולחן יציב על ארבע רגליים", כפי שמגדירה זאת ליאת. לאחר הפרידה ניסו לשמור על היציבות המשפחתית. אחרי שנים ביישוב הצפוני הר־חלוץ עברו לתל־אביב והתגוררו במרחק קצר זה מזו. בחופשות של איתי מהצבא היו נפגשים, חוגגים חגים יחד, אוכלים ארוחות משפחתיות. גם תכננו חופשה משותפת ארוכה בחו"ל. "אני עזבתי את הבית, זו הייתה בחירה שלי", אומר אייל, "ואם יש משהו שכאב לי יותר מכול זה היה הפירוק של המשפחה".
"האנרגיה בין ארבעתנו עבדה בצורה הרמונית, הבעיות התחילו לצאת כשהילדים לא היו בסביבה, זה עימת אותנו אחד עם השנייה ועם הדברים שלא עבדו טוב", אומרת ליאת.
הילדים רצו לראות אתכם חוזרים להיות יחד?
אייל: "לא. הם אפילו לא התייחסו לזה, לא אמרו מה דעתם. השאירו את זה לנו".
ליאת: "איתי אמר לי פעם, 'אני רואה שהיחסים ביניכם טובים ואבא בא, והוא פה איתנו, ומבחינתי כל היתר לא מעניין'. כנראה שזה בסוף מה שחשוב לילדים, לא משנה בני כמה הם, שהמשפחה נשמרת".
3 צפייה בגלריה
מיקה, אייל, ליאת ואיתי. "היינו משפחה מלוכדת, שולחן יציב עם ארבע רגליים"
(צילום: אלבום פרטי)
אייל: האבל הדגיש את הפערים בינינו
ליאת: האבל לא קירב ולא הרחיק בינינו
איתי נהרג לפני עשרה חודשים. בן 21 היה כשנפל בקרבות בעזה, רגע לפני השחרור. קצין שריון, מפקד טנק, עם חלומות גדולים ובת זוג אוהבת.
איך המוות של איתי שינה את הקשר ביניכם?
ליאת: "האבל לא קירב וגם לא הרחיק בינינו. מבחינת טיב היחסים, הם נשארו אותו דבר. יש כבוד הדדי ורצון לשמור על המשפחה עד כמה שאפשר".
אייל: "מבחינתי הוא הדגיש את הפערים, אותם פערים שהיו לפני שנפרדנו".
כמו מה?
אייל: "בתפיסה שלנו את החיים אחרי המוות או את האין חיים אחרי המוות, תלוי את מי את שואלת".
אייל: "בהתחלה פרגנתי לליאת על הפוסטים, לאט־לאט התחלתי להרגיש לא נוח, ואז הבנתי שאני לא נמצא שם. כאילו יש לאיתי אמא ואחות, אבל לא אבא"
ליאת: "תמיד פלירטטתי עם עולם הרוח, ואייל תמיד גיחך. אחרי שאיתי נהרג, העולם הזה נפתח בפניי - אני מרגישה את איתי ומדברת איתו. לי אין לי ספקות בזה, ואייל ממשיך לגחך".
אייל: "לא בפנייך".
ליאת: "אם היינו ביחד, חיים באותו בית, הספקנות שלו הייתה מכבידה עליי ומפעילה אותי. עכשיו אני לא מופעלת מזה".
אייל: "אלה קונפליקטים קטנים, שהיו גם בזמן שהיינו נשואים. למשל, ענייני זמנים".
ליאת: "ביום הזיכרון, שהיה מאוד קשה ומכביד, אייל רצה להגיע לקבר לפני הצפירה, ואני רציתי להגיע בזמן, ונוצר קונפליקט. קטן, אבל ברגעים האלה כל דבר קשה. בסוף אמרתי לו, 'אתה תלך מתי שתרצה ואני אגיע לקבר מתי שאני ארצה'".
הצלחתם למצוא נחמה אחד אצל השנייה?
ליאת: "אנחנו נתמכים באנשים שקרובים לנו, ואם היינו נשואים, הייתי מחפשת את הנחמה אצלו. אבל אם עדיין היינו בני זוג, לא היינו מצליחים לתמוך אחד בשנייה בגלל הפערים, וזה היה יוצר קושי".
אייל: "אני לא מחפש מקום לתמיכה אצל אף אחד, רק בעצמי. המטפלת שלי שאלה אם אני מרשה לעצמי להתפרק ליד אחרים. אני לא. כשיש מישהו אחר לידי, אני מרגיש שאני צריך להתייחס אליו. מה שהיה ביני ובין איתי זה ביני ובינו. אני כואב מאוד את מה שאיננו ולא מרגיש שיש מי שיכול למלא את זה או להבין אותי עד הסוף".
ליאת כותבת הרבה פוסטים ארוכים
אייל מפרסם 140 תווים
כאמור, הפער הבולט ביותר הוא הדרך שבה הם בחרו להתאבל ולהתמודד עם האובדן. ביום ההולדת של איתי שניהם פרסמו פוסטים. אייל, שלא כהרגלו, כתב פוסט על כל התוכניות שהיו לו עם איתי, על הדברים שהיו יכולים לעשות יחד ולא קרו. ליאת, לעומת זאת, בחרה לברך על מה שהיה. "על החיים שהיו לו ושהיו לנו איתו וההבנה שזה נגמר. זו הסתכלות אחרת על המציאות", היא אומרת. "קשה לי להיות בצער על מה שלא יהיה, כי זה חסר טעם. הנה, אנחנו עכשיו נמצאים בדיוק בזמן שבו איתי היה אמור לעבור לקנדה ללמוד טיס. מה יעזור לי להגיד איזה באסה שהוא לא הספיק? אלה מקומות שלא מאפשרים צמיחה. אני לא רוצה להישאר במה שאין, אלא במה שיש ואיך בתוך זה שאיתי איננו אני מוצאת תקווה ודברים להיאחז בהם. אני לא אומרת את זה ממקום שיפוטי, אבל אייל ואני אנשים שונים, והשוני הזה מייצר קושי כי אני מרגישה שאני לא יכולה לתמוך בו והוא לא יכול לתמוך בי.
"היה לי קושי לשמוע ממנו בהתחלה אמירות שמורידות את האנרגיה והתרחקתי ממקומות כאלה, עכשיו יש לי יותר מקום במכל להכיל את הדיבור הזה".
אחת הדרכים של ליאת למצוא תקווה ולהיאחז בחיים היא הכתיבה. כשאיתי היה נער עם חלום להיות טייס, היא כתבה את הבלוג "מגדלת כנפיים". אחרי מותו היא לוקחת את העוקבים שלה בפייסבוק (ראו בהמשך) למסע חשוף עד כאב, שמגיע מתוך לבה השבור של אמא שכולה, שנשאב אל הריק הגדול וצומח משם, לאט־לאט, אל עבר התקווה והאור. הפוסטים שלה מגיעים לאלפי אנשים, וכיום היא מעבירה הרצאות שמבוססות עליהם.
ליאת: "ביום שהודיעו לנו על איתי, אייל קרא לי לחדר ושאל: 'אנחנו סגורים על זה שלא תהיה לוויה דתית?'. ישר הסכמתי. כמו שלא היה דיון על קצירת זרע. הבנו ששנינו לא מעוניינים"
ב־3 בנובמבר, עם נפילתו, היא כתבה: "המלאך שלי, הידוע בכינויו א', כבר לא יהיה טייס בעולם הזה, אבל הגיע הכי גבוה לשמיים". מאז היא משתפת את אלפי עוקביה בפייסבוק בחיים שלה לצד האובדן. במילותיה היא נותנת כוח לעצמה ולאחרים, בשליחות שלא היא בחרה בה. "הכתיבה מצילה לי את החיים. תנו לי עט ומחברת, מסך ומקלדת ואני אחיה, מסתכלת לאובדן בעיניים ומכריעה את הכאב במילה. יש המון כוח למילה הכתובה".
גם אייל כותב. מפרסם ב־140 תווים בפרופיל פיקטיבי ברשת X (טוויטר), שלרגע אחד הדהד במרחבי הרשת אחרי שכתב ארבע מילים - "התרנו את שמו בפרסום". "אני שומר על הפרטיות שלי", הוא מסביר את הבחירה לנעול את הפרופיל. "זה ההבדל בינינו", מוסיפה ליאת, "לי יש צורך להיות חשופה".
אייל, איך אתה מתמודד עם החשיפה הזו?
"בהתחלה מאוד פרגנתי. לאט־לאט התחלתי להרגיש שמשהו לא נוח לי, ולא ידעתי להסביר מה. ככל שעבר הזמן הרגשתי שאפילו קשה לי לעשות לה לייק, ואז הבנתי שאני לא נמצא שם. כאילו יש לאיתי אמא ואחות, אבל אין לו אבא. בהתחלה כעסתי על עצמי שאני מרגיש ככה, אבל כששיתפתי אנשים בתחושות שלי, הם אמרו לי שכן, זה באמת נראה שאני לא נמצא שם - לא בתמונה, לא במילה. תמיד יש מעקף. למרות שזה כיווץ אותי, לא רציתי להעלות את זה מול ליאת, כי ידעתי שייווצר משהו לא נעים, ורציתי שבתוך הכאב הזה נשמור כמה שיותר על המסגרת המשפחתית. החלטתי לדחות את זה".
ליאת: "במודע לא דיברתי על אייל בפוסטים שלי. נכון שאנחנו ביחסים טובים, אבל עדיין יש בינינו מתחים סביב דברים מסוימים, ויש דברים לא פתורים. לא סתם נפרדנו. עם כל הכאב והצורך להתבטא, פחדתי להכניס לשם את אייל, כי לא ידעתי איך הוא ירגיש, וחששתי שזה ייצור עימות, שלא יהיו לי כוחות ואנרגיות להתמודד איתו. גם אני חשבתי, כמו אייל, שכדאי להשאיר את הדברים בצד ולשמור על מערכת יחסים תקינה, גם בשביל מיקה וגם בשבילנו. העדפתי להתחמק, וכתוצאה מזה אייל הרגיש שהוא מודר. חבל שהוא לא אמר את זה קודם".
אייל: "לא רציתי לריב"
ליאת: "הנה, לא רבנו"
מה קורה כשצריך להחליט על אירועים שקשורים באיתי?
אייל: "אנחנו שנינו באותו ראש, אין שום קונפליקטים. כמה שאנחנו שונים, על הדברים האלה אנחנו מסכימים בפשטות".
ליאת: "ביום שהודיעו לנו, אייל קרא לי לחדר ושאל: 'אנחנו סגורים על זה שקוברים אותו במשגב וזו לא לוויה דתית?'. ישר הסכמתי. לא היה דיון על זה כמו שלא היה דיון על קצירת זרע. הציעו לנו, ושנינו הבנו שאנחנו לא מעוניינים. בהלוויה כתבנו יחד קדיש משלנו. על הכול הסכמנו".
ליאת: "אנחנו מעמיסים את הפחדים שלנו על מיקה"
אייל: "תמיד היה לה את איתי להישען עליו"
עכשיו הם מנסים להבין איך ממשיכים להיות משפחה, כשאחת הרגליים של השולחן נשברה והאיזון התערער. "ליאת עברה צפונה ויש מרחק שקשה לתחזוק", אומר אייל. "ארוחות שישי לא היו מאז שאיתי נהרג, וכל אחד נאחז ברגע שמיקה נמצאת איתו". "מיקה משלמת מחיר כבד", מוסיפה ליאת. "תמיד היה לה את איתי, ועכשיו אנחנו מעמיסים עליה את הפחדים שלנו, שהיא נשארה הבת היחידה שלנו, ואת הרצון שלנו לראות אותה עד כמה שאפשר. היא ערה למתחים בינינו ואין לה עם מי לחלוק את זה.
"זו האחריות שלנו להקטין חיכוכים ולא לייצר מצבים שיכולים לגרום לה קושי".
את הנסיעה המשפחתית לחו"ל, שהייתה אמורה להתקיים עם השחרור של איתי ולפני הגיוס של מיקה, המירו בטיסה קצרה ליעד קרוב. "איתי היה מאוד דומיננטי במשפחה, והיה לי קל להישען עליו", אומר אייל. "עכשיו כשהוא איננו, הבנו שהטיול שתכננו איתו גדול עלינו. אז החלטנו לנסוע לטיול של כמה ימים לקפריסין, לשמור למיקה על מעטפת ותחושה של משפחה".
ליאת: "לקחנו בית שבו לכל אחד יהיה חדר ומרחב וכמה שפחות נקודות חיכוך. מה שעובד לנו, שימשיך לעבוד, שזה הבילוי המשותף עם מיקה. מה שלא עובד - אפשר לוותר עליו, כי אין אנרגיה למשברים מיותרים. אז נוריד עומס, נעשה יותר בטן־גב ופחות דברים שקשורים בתכנון ובעמידה בזמנים.
"כשרק חשבנו על הנסיעה, הצעתי לאייל לקחת רכב. הוא אמר לי, 'עזבי, הם נוסעים הפוך'. אמרתי לו שבטיול ליפן נסענו הפוך במשך חודש. הוא אמר, 'כן, אבל איתי היה לידי'. החוסר שלו מורגש. היה לו תפקיד במרקם המשפחתי, הנוכחות שלו הייתה משמעותית, והנה פתאום אנחנו לא לוקחים רכב כי הוא איננו".
כתיבה כמקור לריפוי ולחוסן
בעמוד הפייסבוק שלה מפרסמת ליאת שדה סעדון פוסטים על המקומות החשוכים ביותר בחייה אחרי מותו של איתי ועל הרגעים שבהם היא מוצאת אופטימיות ונחמה
28.8.24
אני רוצה ללדת אותך שוב
וואטסו. אני צוללת ורוקדת על קרקעית הבריכה, ולרגע הגוף שלי פרוש לרווחה מקצות אצבעות הרגליים עד קצות אצבעות הידיים ואני נעה כמו דולפין בים הפתוח, ויש בי שמחה וחופש. ברגע הבא אני מתכדררת ומתעברת לתוך רחם חם, יש מקצב לתנועה של המים סביבי ופתאום אני שומעת את הדופק של איתי פועם בתוכי, כמו אז כשראיתי אותו לראשונה בשחור לבן, נקודה קטנה פועמת על מסך. אבל עכשיו לא ברור לי מי הרחם ומי העובר, ומי עוטף את מי. האם זה חבל טבור או חבל תליה שכרוך סביבי? חבלי לידה שזורים בחבלי מיתה. אין לי אוויר ולא אכפת לי, אני אשאר מתחת למים עד שייגמר. וזהו. לא יכאב יותר.
משהו דוחף אותי למעלה, אולי איתי? הייתכן? הוא הרי מת, ואני נדחפת על ידי כוח החיים. מה הם החיים האלה שדוחפים? עזבו אותי, אני רוצה למות כמותו. להיות אחת איתו. כמו שהיינו לפני שהוא נפרד ממני, לפני שילדתי אותו. אני מעל המים. הפה נפתח, נכנס אוויר, ובא לי לצרוח, כאילו הייתי תינוק שאך נולד וממלא את ריאותיו לראשונה. במקום זה יוצאת ממני רק יבבה חרישית, לא בכי של חיים חדשים מתחילים כי אם קינה של מוות סופי.
יש לי תור לאולטרסאונד, מעקב רפואי אחרי עניין פעוט. אני מדמיינת את המסך בשחור ולבן, אולי בדרך נס יופיע איתי ברחם שלי?! אני רוצה ללדת אותך שוב! אפילו אם הסוף כבר ידוע, לפחות לקבל אותך לעוד 21 שנה. הם נגמרו מהר מדי, החיים איתך.
16.12.23
עכשיו אמצע הלילה ואני נופלת, בבוקר תסמכו עליי שאקום
בלילות שאני ישנה לבד, לפעמים הוא בא. מלטף לי את הראש כמו בלילה הראשון אחרי שנהרג. לך למיקה, אני אומרת לו, צריך לדאוג לה. עכשיו אני איתך, הוא אומר בקול מרגיע, גם את צריכה שידאגו לך.
לא תמיד הוא בא. אולי הוא עסוק בעניינים אחרים, אולי אין לו כוחות להגיע. כשהגעגוע שורף לי בריאות עד שאי אפשר לנשום, אני חושבת ללכת לחפש אחריו. למצוא אותו משמעותו להצטרף אליו לשם. ללכת לשם משמעותו לא להיות יותר פה. אי אפשר לחזור משם, אף אחד לא חזר. יש לי ילדה פה וילד שם, השדים צורחים לי בראש את בחירתה של סופי.
אני חושבת שאם אפרסם את הפוסט הזה, אנשים עלולים להיבהל. אני אפרסם בכל זאת, מצטערת אם זה יזעזע מישהו, לא בא לי לחוס עליכם. בבקשה אל תציפו אותי בהודעות מודאגות, אני מבטיחה לכם שאני בסדר, שלעת עתה אני בוחרת להישאר פה. זה רק שלפעמים בא לי לקחת אתכם איתי לתהומות, שתדעו כמה חשוך כאן. אל תגידו לי תהיי חזקה, אי אפשר להיות חזקים, אפשר רק ליפול ולסמוך על עצמי לקום. עכשיו אמצע הלילה ואני נופלת, בבוקר תסמכו עליי שאקום.
27.11.23
רק שלא יתנדף לי הריח
חפציו של הילד שלי יצאו בשלום מעזה, נאספו משטחי הכינוס ומבסיס האם, נארזו לתוך ארבעה ארגזים כחולים של צבא ההגנה לישראל ועשו את דרכם אל הסלון שלי, נושאים את שמו של החלל. החלל שנפער. כל פריט עטוף בקפידה בניילון נפרד, והכול מסודר יפה כאילו עומד למסדר. מסדר המפקד שלא שב.
כשפתחתי את השקית עם מדי ה־ב' הלא מכובסים, ריח טנקים חריף ומוכר הכה בי. בימים כתיקונם הייתי מעווה את הפרצוף, מרחיקה את המדים ממני ודוחפת אותם מיד למכונת הכביסה. אבל אלה ימים שבורים שאין להם תקנה, ובמקום להרחיק, הצמדתי לאף ולקחתי נשימה עמוקה וארוכה. איתי, איתיתוי שלי, איך זה ששלחת את הכביסה המלוכלכת בלעדיך?! ופתאום נבהלתי, רק שלא יתנדף לי הריח! דחפתי את המדים בחזרה לשקית ואטמתי. והנה החוגר, שבכלל אמור היה להיות גזור עכשיו, והדיסקית החצויה שלא משאירה מקום לספק, זה אתה שנפלת.
