בחודש האחרון לחייו, מאי 2011, ביקש אורי ליפשיץ מאשתו דורית להשאיר את הסטודיו שלו פתוח לתערוכות שיציגו את עבודותיו ועבודות של אמנים אחרים. היא הסכימה, אבל לאחר מותו התקשתה להיכנס לסטודיו בלי להרגיש ריקנות עצומה בין אלפי העבודות, הציורים והפסלים שהותיר. שנים רבות לקח לה לממש את צוואתו. אמנם במלאת חמש שנים למותו הוצגה רטרוספקטיבה שלו במוזיאון הרצליה, אבל רק בשנה וחצי האחרונות הסטודיו שלו ברחוב אברבנאל בתל־אביב שוקק. שלוש תערוכות שלו הוצגו במקום, והחודש נפתחת שם התערוכה "שנות השישים הארוכות".
״בשנתיים לאחר מותו הלכנו על קצות האצבעות פה בבניין״, היא אומרת, ״היינו מעורבים רגשית, נדב (בנם המשותף) ואני. להסתובב פה בלי הנוכחות של אורי, בתוך מבנה שהוא סוג של בית, היה קשה. לא הצלחתי לפתוח את המקום וגם לעכל ולהבין שהוא איננו. היינו צריכים כוח לעמוד זקופים. זה לא שלא היו לנו כלים, אבל היינו צריכים להתמודד עם ה׳אין אורי יותר'. ואז פרצה מגפת הקורונה והבנתי שאין שום ודאות. העולם משתנה, וגם הדרכים לראות אמנות הן אחרות. כבר לא צריך להציג רק בגלריות ובמוזיאונים. זה נתן לנו זרז לשנות פה את הסדר ולפתוח את החלל".
וכשהתחלת לנבור בחומרים הישנים והישנים יותר, מה גילית?
"הכרתי את רוב הציורים שיש פה בסטודיו, גם אלה שנעשו טרם זמני, למרות שאני לא מאמינה שהיה כזה זמן (מחייכת), ובכל זאת, להיפגש עם העבודות שבהן הוא צייר את הילדים שלו ואותי, זה היה בומבה. בוקס בבטן״.
קבענו לסרט, נשארנו במלון
הסטודיו של ליפשיץ, שאותו רכש ב־1998, הוא מבנה תעשייתי ככל המבנים ברחוב, כמעט אפשר לפספס אותו. כשנכנסים מתגלה קסם בן שלוש קומות: קומת מחסן לפסלים, קומת ארכיון שבה שלל חומרים על האמן ואינספור ציורים על נייר בתוך מגירות. הקומה העליונה כוללת סטודיו גדול ומולו דירה שבה מתגוררים היום בנו הצעיר נדב עם אשתו ושני ילדיו.
5 צפייה בגלריה
"הוא היה עבורי יותר ממה שאני הייתי עבורי". פורטרט של דורית שצייר אורי
(צילום: אלעד שגיא)
ליפשיץ היה אחד האמנים הבולטים בישראל. הוא גדל בקיבוץ גבעת־השלושה ושירת בצנחנים תחת פיקודו של אריאל שרון. אחרי שנפצע ושוחרר חזר לקיבוץ, החל לצייר, ובסוף שנות ה־60 עבר לתל־אביב. מאשתו הראשונה, אביבה, נולדו לו שלושה ילדים. לאחר גירושיהם פגש את עדה, אשתו השנייה, הקים איתה בית ביפו ונולדו להם שלושה ילדים. את דורית (היום בת 65) הכיר כשהיה בן 44, ומנישואיהם נולד בנם נדב, היום בן 36, אמן שגם מנהל את העיזבון של אביו ונמצא איתנו בחלק מהריאיון.
דורית ואורי נפגשו בירושלים, שם היא גדלה במשפחה ותיקה בעיר, שומרת מסורת, חמה ומלוכדת, אחת מארבעה ילדים. זמן קצר אחרי שהשתחררה מהצבא אביה, קבלן מצליח, נפטר. בגיל 22 היא קפצה לבקר חברה טובה שהאחים שלה היו בעלים של מסעדת ״לה בל״, שהיה מקום מפגש של אנשי תקשורת מקומית וזרה. ״היו מגישים שם את הוויסקי הכי טוב ואת הסטייקים הכי טובים״, היא נזכרת. ״יום אחד הגיע איש במעיל פרווה ארוך, זה היה יום חורפי וגשום, 8 בפברואר 1980. הוא הגיע לירושלים כדי לעבוד בשקט, ישן במלון דיפלומט ובא לאכול במסעדה. כשהוא נכנס, כולם ראו אותו. אני לא ידעתי מיהו, שיחקתי עם חברה דמקה, ואורי שאל אם אני יודעת לשחק שש בש. אמרתי שאני לא יודעת וזה הצחיק אותו. הוא אמר, 'אוקיי אז נשחק דמקה'. ניצחתי אותו ומאז לא נפרדנו. הוא היה מבוגר ממני ב־22 שנה, ואמר לי שבשבוע הבא הוא מגיע לירושלים ושנלך לראות סרט בהצגה יומית ביחד. אמרתי 'בטח' בלי להתכוון, ואמרתי לחברה שלי, 'אם האיש הזה יחפש אותי, תגידי שאני איננה'".
חברים תמיד צחקו עליי, שאם הייתה לאורי תערוכה, הייתי אומרת להם, 'אני לא יכולה להיפגש כרגע כי בשבוע הבא יש לי תערוכה'"
ובכל זאת נפגשת איתו.
"קבענו ב'לה בל' והוא אמר לי 'בואי איתי', הזמין מונית למלון דיפלומט שבו השתכן וצייר, ולקח אותי לחדר שבו הוא עבד. ראיתי את העבודות והצבעים ולא הלכנו לסרט. כולם אמרו לי, ׳היה ברור שהוא לא ייקח אותך לסרט׳. עוד לא הבנתי עם מי אני נמצאת, אבל הייתה בינינו כימיה בלתי מוסברת ומאותו יום שכחתי את כל מה שהיה קודם ואת כל מי שהייתי.
"הדייט הראשון שלנו בחוץ, עם אנשים, היה אצל משפחת רבין בשבת אחר הצהריים. לא רציתי ללכת, כי זה מבהיל. הייתי ילדה. אבל הוא הוזמן לפייב אוקלוק טי ואמר, ׳אין כזה דבר, אל תחשבי שאת הולכת למשפחת רבין, אלא שאת הולכת איתי׳. והלכתי. כולם זכרו איך אורי הגיע עם ילדה צעירה. אותי לא עניין כל המסביב, אני התעסקתי באורי. בזכות הכתף הרחבה שהוא נתן לי נכנסתי לכל המקומות האלה בגיל צעיר ובלי ניסיון בצורה בוגרת ויציבה״.
נשאבת לבוהמה התל־אביבית.
"את הפגישות הראשונות שלי עם אורי ביליתי אצל אדם ברוך. הם היו חברים קרובים והייתי מסתובבת איתם, לא הבנתי למה מצלמים אותנו. אפילו פעם קיבלתי הצעה מפתה מאדם, לכתוב בעיתון על זוגיות, אבל אותי כל מה שעניין היה אורי. לא הייתי מוכנה לפספס דקה איתו.
"את יודעת כמה מרגש זה היה בשבילי, ילדה בת 22 מירושלים, לשבת בימי שישי בפרלמנט עם עמוס קינן, אדם ברוך ושייקה בן פורת?".
המשפחה לא ידעה
שלוש שנים הסתירה דורית ממשפחתה את הקשר עם האמן הפרוע. ״הייתי נוסעת לתל־אביב, מבלה עם אורי וחוזרת בשתיים בלילה לישון בבית. כשהוא צייר אותי והבאתי את הציורים הביתה, הייתי אומרת שסתם, איזה צייר בשם אורי ליפשיץ צייר אותי. ואז, באחת הפעמים שאמרתי שאני הולכת לחברה, כי לא הייתי ילדה שמותר לה לישון מחוץ לבית וכאלה דברים, מישהו במשפחה הריח שאני לא דוברת אמת. הרגישו עליי, ריחפתי. אמא שלי (שנפטרה לפני שלוש שנים) שאלה אם אנחנו ביחד, והודיתי שאני עם אורי. היה לה קשה. כל אמא שהבת שלה מביאה הביתה גבר שמבוגר ממנה ב־22 שנה, גרוש פעמיים עם שישה ילדים, לא הייתה שמחה. ההתפרעויות שלו סוקרו ברכילות של 'העולם הזה' וכתבו שהוא עשה ככה ועשה ככה. אף הורה לא רוצה לתת את הילדה שלו לגבר הזה״.
מתי אמך קיבלה אותו?
"אחרי שסיפרתי לה, הוא בא אליה לבקש את ידי. את מבינה, האיש הכי פרוע שיכול להיות, כן? הוא נכנס אליי הביתה, בית שיש בו המון תרבות, אבל אחרת מהתרבות שהוא בא ממנה. הוא העריץ את התרבות הזו, בדיוק כמו שאני נפלתי לזרועותיו באהבה. בני המשפחה שלי התאהבו בו. הוא ישב מולם והיה דווקא די חצוף. הוא אמר: ׳אנחנו לא נתחתן, אני לא מאמין ברבנות וחתונות, האמנות היא הדבר הכי חשוב לי, ואם ייוולד לנו בן אנחנו לא נעשה ברית מילה׳".
ישר לפרצוף.
"את כל הדברים האלה הוא בא לומר לאמי כשהוא מבקש ממנה את ידי ויודע שבשבילה זה נורא ואיום (מחייכת). הרי בסוף אורי התחתן איתי ועשה ברית לילד, אבל זה היה אורי. הפציץ באמירות שלא התכוון בכלל לקיים. כמובן שאחרי שעה אצל אמא שלי התחיל איזה ניצוץ של קבלה. בחוכמתה היא ראתה שיש פה קשר אחר, והציעה שלפני שאני נכנסת להיריון שלפחות נתחתן אצל שולמית אלוני. זו כבר הייתה התקדמות. בהמשך הוא הפך לחלק מהבית, וכל האחיינים שלי אהבו אותו למרות שהוא ייצג דברים שהם לא האמינו בהם".
בסוף לא נישאתם אצל שולמית אלוני.
"לא הסכמתי, כי אז זה אומר לכתוב חוזה מה לי יש ומה לך יש. האהבה שלנו הייתה טהורה, לא רציתי ללכלך את זה. התחתנו בעיריית ניו־יורק, אני לבשתי טי־שירט לבנה ומכנסי חאקי עם שלייקס, ואורי היה לבוש כמו שהוא יודע, מעיל עור ענק עד הרצפה עם חולצת פסים שהחמיאה לו בצורה מדהימה, וכך התחתנו מול חמישה אנשים. אחר כך חברים עשו לנו מסיבה ענקית אצלם בבית בניו־יורק, וקדישמן הגיע. רוב האנשים שם עדיין היו לי זרים. כשחזרנו לארץ עשינו בבית מסיבה פרועה".
ליפשיץ גרה היום בדירה שכורה בשכונת פלורנטין ומתלבטת היכן תגור בעתיד. את הבית הגדול שלהם בנווה צדק מכרה לפני כמה שנים. ״אורי קנה בית נטוש כשאני עוד לא דמיינתי משפחה. שיפצנו והפכנו אותו לבית יפה וחם. אהבתי לארח והיו בו שמחה ואהבה ויין טוב. בכל שבועיים הייתי מחליפה את העבודות של אורי על הקירות, והוא היה נטרף מזה, במה אני מתעסקת. אבל כשראה מה עשיתי חשב שזה נהדר״.
יום אחד הגיע למסעדה איש במעיל פרווה ארוך. לא ידעתי מיהו. הוא שאל אם אני יודעת לשחק שש בש. אמרתי שלא. הוא אמר, 'אוקיי, אז נשחק דמקה'"
למה החלפת כל שבועיים עבודות על הקיר?
"כדי לרגש את עצמי, ומכיוון שהייתי גאה מאוד. כל עבודה שהוא עשה, הוא היה מתקשר אליי לבוא לראות, ותוך שלוש דקות הייתי מגיעה. הייתי הצופה הראשונה של העבודות. וכשהיינו לבד או עם נדב היו טוהר, אהבה ורוקנרול".
כלומר?
"בכל נגיעה של אורי בי, בכף היד או בכף הרגל, חשתי את זה מבפנים. אהבה מטורפת. לאורך השנים לא נפרדנו אפילו ללילה אחד. הוא היה עבורי הרבה יותר ממה שאני הייתי עבורי. גם אני לא אוהבת תבניות, וביחד היינו משתוללים וצוחקים ביחד ואחד על השני. אורי היה משחק איתי תופסת בבית. גם מחבואים. ילד נצחי. הוא היה פרא אדם במובן הטוב, והכי סקסי בעולם בכל דבר שהוא עשה, גם כשהוא הביא קפה בבוקר למיטה או כשישבנו לאכול ארוחת בוקר.
״בגלל שחייתי עם איש מאוד פתוח, לא היו סודות. כשרק התבשרנו שאני בהיריון, למחרת כבר דיברו על זה שהאישה של אורי בהיריון ובאותו שבוע הייתה ידיעה בעיתון. בפרלמנט של שישי ב'בוננזה', פתחו שולחן לכבודנו".
איזו עבודה של אורי את אוהבת במיוחד?
״כשנדב היה בן שש, דוד טרטקובר צילם אותו ואני אהבתי מאוד את הצילום. אורי צייר את נדב בהשראתו, וזו העבודה שלו שהכי מרגשת אותי כי אני קשורה מאוד לבן שלי״.
כשנדב נולד הוא היה בן 51. איזה אבא הוא היה בשבילו?
"כשנדב היה תינוק והתעורר בלילה, שנינו היינו רצים אליו. הוא היה שוויוני בגידול הילדים ובילה בגינות. פעם נתן זהבי שאל את נדב איך זה לגדול עם אבא כזה מבוגר, ונדב אמר, 'אני לא מרגיש את זה בכלל. הוא איתי בגינה והוא מטפס איתי'. אורי נתן מקום לילדים שלו למרות שהייתה לו תדמית אחרת.
"הוא רצה עוד ילדים, אני לא. נדב והביחד שלנו סיפקו את היצר האימהי שלי. החיים שלנו גם לא היו שגרתיים״.
נדב מציין: ״אבא ואני היינו קרובים מאוד, עבדתי איתו חמש שנים בסטודיו, מגיל 17 עד 22. כל בוקר הוא היה עושה הליכה עם אמא, ומשמונה בבוקר עד חמש היה בסטודיו, יצא לאכול בחוץ וחזר. כמו סדר בקיבוץ״.
נקודת שבר בחייהם התרחשה בלילה שבו נרצח רבין. "אורי לא היה בן אדם פוליטי", היא מבהירה, "היינו בני בית לא רק אצל משפחת רבין, אלא גם אצל אריק ולילי שרון, והם היו בני בית אצלנו. הוא היה פריק של חדשות, וכששמע על הרצח הגיע למצב קשה פיזית ונפשית. בשתיים בלילה הזעקתי רופא אלינו הביתה כי הוא הרגיש ממש לא טוב. בהמשך הוא הביא לסטודיו צילומים של שחזור הרצח ועבד איתם, וגם עשה פסל ענק שמוצב היום בחברת החשמל בחדרה. הייתה בעיניו חשיבות לתגובה של אמן לאירועים שקורים. הוא גם צייר פורטרטים של מרגלית הר שפי, לפחות 50, שלא נמכרו. זה אף פעם לא ניתב אותו, הכסף. היא הייתה בעיניו חלק מהאירוע".
לבחון את גבולות המוסר
לאורך השנים עורר ליפשיץ סערות ציבוריות בגלל אמירותיו הפוגעניות נגד מזרחים, הומוסקסואלים, בעלי צרכים מיוחדים ועוד. בעקבות ריאיון בוטה במיוחד ב"הארץ" ב־1998 אפילו פרסם התנצלות. להתבטאויות האלה היה מחיר, והוא נתבע על לשון הרע. אבל הריאיון ההוא, לדבריה, אינו פצע בחייה, והיא עונה לשאלות על כך בסיורים שהיא מעבירה בסטודיו. "בסוף שנות ה־90 הציור של אורי הפך ליותר פוליטי וחברתי, והעיסוק הזה הוביל אותו לבחון את גבולות המוסר", היא מסבירה. "הכתבה ההיא, כמו הציורים שלו, עסקה בגבול הזה ולקחה את אורי למקומות קיצוניים. היא לא שיקפה שום דבר מדעתו האישית, והוא הרגיש עצב גדול מכך שפגע באנשים. עם זאת הוא ידע שהאמנות מובילה אותך לתהומות ושהוא היה בתהום באותה תקופה. הייתה לו שנה קשה".
את ההתרחקות שלו מעולם האמנות היא מייחסת לעובדה שעבר מציור לציור פיגורטיבי. "אורי פעל במסלול מקביל לעולם האמנות הישראלי, כך שתמיד היה חצי בחוץ וחצי בפנים. בשלב מסוים הוא כבר לא היה בקשר עם אמנים. הקשרים שלו היו בעיקר עם סופרים, משוררים ומוזיקאים. ככה הוא לא הרגיש מחויב לאף אחד, וחיפש דרכים לחופש יצירתי, כך שאין לי כעס על אף אחד. חיים של אמן הם מורכבים ולא יציבים. החיים האלה לקחו אותנו להרפתקאות משותפות ואף פעם לא היה משעמם. גם בתקופות הקשות הערכתי מאוד את הכנות ואת האומץ שלו".
שלוש פעמים התמודד ליפשיץ עם סרטן - המחלה שיסמין, בתו מנישואיו הראשונים, נפטרה ממנה בשנת 2004, בגיל 42. בפעם השלישית סירב לקבל טיפולים. הוא נפטר כמה חודשים לאחר האבחון, בגיל 75, ונקבר בקיבוץ שבו נולד. ״בחודשים האחרונים הוא הפסיק לעבוד, עזב הכול, בחר לא ללכת לבית החולים ודיבר איתנו על עבודותיו ועל ההסתכלות לאחור״, נזכר נדב.
דורית: "כשהוא בחר לא לקבל טיפולים לגמרי הסכמתי איתו. אני יודעת כמה המוות של בתו היה לו קשה. קיבלתי בהבנה שאין לו מה לעבור את כל הסבל אם המצב קריטי. המשכנו את החיים כרגיל, השתדלנו שהחיים יהיו נעימים, רכים ויפים, רק השיחות היו אחרות. מה שלא היה אופייני לאורי זה שהוא אמר בחודש האחרון לחייו כמה הוא מאושר מהבית שבנינו. הוא לא היה איש שמתבטא כך, ברגש. הייתה לו קבלה של הסוף. הוא דיבר על כך שהוא הולך לפגוש את אביו ואת הבת שלו. אני זוכרת אותו פיזית מסתובב בבית ואומר שהוא מאושר".
יש משהו שלא הספקת לעשות או להגיד לו?
נדב: "אני נזכר במשפט שהוא אמר: ׳אני לא מאמין שלא אראה ממך ילדים׳".
דורית: היו לו נכדים מילדיו הגדולים, אבל הייתי רוצה שהוא יחווה את מה שאני חווה עם הנכדים שלנו, אבשלום ואנאיה".
לאורך השנים בחרת לא לממש את עצמך מבחינה מקצועית אלא רק להיות לצידו.
"אדם לא מעיד על עצמו, אבל הנוכחות שלי הייתה חזקה במבנה הקשר שלנו. שלא תתבלבלי, אני אישה חזקה עם עמוד שדרה, ואני שלמה עם החיים שחייתי. אורי נתן לי מקום שהוא לא נתן לאף אחת לפניי, ולא היו לי חלומות אחרים. חברים תמיד צחקו עליי, שאם הייתה לאורי תערוכה, הייתי אומרת להם, ׳אני לא יכולה להיפגש כרגע כי בשבוע הבא יש לי תערוכה״.
ניסית לקחת מכחול ולצייר?
"הלוואי שהייתה לי יכולת לצייר. ביטאתי את עצמי בחיי המשפחה שבניתי. כל שפת הציור שלו מבטאת את ההערצה שלי אליו, ושם אני רואה את הרגישויות ואת אי־הרגישויות שלו".
את מודעת גם לזה.
"כן. מי שמבין חשיבות של אמנות, יודע שאורי רצה לומר הכול בלי פילטרים ומסננים, וכך גם היו היחסים שלנו. הוא לא היה מצייר בבוקר ואז יוצא מהסטודיו והופך לאדם אחר. הוא היה אורי כל הזמן״.
איזו עבודה של אורי את אוהבת במיוחד?
״כשנדב היה בן שש, דוד טרטקובר צילם אותו ואני אהבתי מאוד את הצילום. אורי צייר את נדב בהשראתו, וזו העבודה שלו שהכי מרגשת אותי כי אני קשורה מאוד לבן שלי״.
תהיה לך עוד אהבה? את רק בת 65.
"בכנות, קשה לי לראות את עצמי בזוגיות נוספת ואני לא כל כך חושבת על זה. חוויתי אהבה כל כך גדולה עם אורי, שאני מרגישה אותו איתי כל הזמן ומאושרת מהחיים שהיו לנו יחד".
