מכל המקומות בעולם, מור פולנוהר בת ה־34 גילתה שהיא בהיריון דווקא על סט הסרט "ארוגם ביי". זה קרה זמן קצר אחרי שהיא ובן זוגה, הבמאי מרקו כרמל בן ה־59, נחתו בסרי לנקה לצילומי הסרט, שכתבו ביחד ושהוא ביים. היום בנם נעם (נוני) כבר בן שנתיים, והסרט, שהוא הבייבי השני שלהם, עלה למסכים לאחרונה.
העובדה ש־25 שנה מפרידות בין בני הזוג דווקא זירזה את ההחלטה על ילד משותף. "זה היה תקופה ארוכה באוויר", מספרת מור. "התלבטנו אם אנחנו עושים את זה או לא, היו פחדים. ואז דווקא מרקו יזם שיחה ואמר לי, 'יאללה, אם אנחנו עושים את זה, כדאי שזה יהיה עכשיו. אני רוצה ליהנות מהזמן עם הילד כשעוד יש לי אנרגיות לשחק ולהשתולל איתו'. ואז היה לי את רגע ההחלטה שלי, האם אני הולכת על זה? ידעתי שזו החלטה שתשנה את חיי באופן שאני לא יכולה עוד לדמיין. ואמרתי לו, 'יאללה. בוא נתחיל לנסות'.
"היינו לקראת ההפקה של הסרט, נסענו הלוך־חזור להכנות בסרי לנקה, ובראש שלנו אמרנו, בטח ייקח תקופה עד שניקלט. ואז, ממש בתחילת הצילומים, גילינו שאני בהיריון. אמרתי, אלוהים ישמור, איך אני אמורה לעשות את ההפקה המטורפת הזו בשליש הראשון, ב־45 מעלות חום ו־80% לחות וצילומים של לילות שלמים? בסוף עשינו עבודה של נינג'ות, ובהפסקות אנשים מהצוות תיעדו אותי ישנה על הסט כשסביבי רעש והמולה. היו לי בחילות, וכל היום חיפשתי דברים מלוחים לאכול, אבל היה כל כך מרגש".
אמרתי לה: תחשבי פעמיים
מרקו כרמל, במאי ותסריטאי, ומור פולנוהר, שחקנית, כותבת ועורכת, הכירו לפני תשע שנים על הסט של הסרט "כמעט מפורסמת" (בכיכובה של נועה קירל) שהוא ביים והיא שיחקה בו את אחד התפקידים הראשיים. "מרקו והמלהקת גלית רוזנשטיין עשו לי אודישן וליהקו אותי", מספרת מור.
מרקו: "באותה תקופה בדיוק התחלתי לכתוב את 'ארוגם ביי'. ידעתי שמור כתבה כמה דברים ל'טדי הפקות', אז ביקשתי ממנה לקרוא ושאלתי מה היא חושבת. היא נתנה הערות שהדליקו אותי ויעצה לי עצות מאוד חכמות ומשדרגות, וככה התחלנו לכתוב את הסרט ביחד".
אז הסרט נולד עוד לפני הזוגיות?
"למעשה כן. במקביל התפתחה גם זוגיות, וסיימנו את העבודה על הסרט עם ילד".
איך זה קרה?
"יש לך פה עסק עם מזל עקרב (צוחק). כל פעם שרציתי לעבוד על התסריט היא אמרה שהיא לא פנויה במשך היום, אבל היא יכולה לקפוץ בערב. יצא שעבדנו עד מאוחר ונשארנו לישון ביחד. אחרי חודשיים־שלושה, כשהגשנו את הדראפט הראשון לקרן החדשה לקולנוע, היא אמרה, 'טוב, אני לא חוזרת הביתה' ונשארה לגור איתי".
אפשר להגיד שהיא התחילה איתך?
"באופן מפתיע, כן. כל המהלך שהפך אותנו לזוג זו עבודה שלה".
מור: "זרמתי, לא תכננתי. גם כשכבר התחיל משהו רומנטי, אי־אפשר באמת להעלות זוגיות כזאת על הדעת, בגלל הפער בגיל. ומרקו עוד פחות הצליח לדמיין את זה ממני".
כשמור פגשה את המשפחה המורחבת שלי בפעם הראשונה, כולם שאלו, 'מה היא עושה איתך?'. לילדים שלי היה לא פשוט איתה בהתחלה. רק אחרי שנוני נולד, הבת שלי התחילה לקבל אותה. היום הן כבר חברות
מרקו: "הייתי נשוי 20 שנה, יש לי ילד בן 30 וילדה בת 26. אחרי שהתגרשתי חייתי עם אישה אחרת וגידלתי ילדה שהיא לא שלי. תכלס יצאתי מכמה קשרים מאוד מורכבים, הייתי די פצוע. לא ידעתי שזוגיות יכולה להיות כל כך טובה, אמיתית וכנה".
הופתעת מהנחישות שלה?
"הופתעתי שהיא בכלל רוצה אותי. את כל כך יפה, חכמה ואינטליגנטית, מה יש לך עם השרוט הזה? לאט־לאט הבנתי שאם מישהי בת 25 מתחילה איתך כשאתה בן 50, סביר להניח שיש לה שריטה משל עצמה, אולי חשבון לא סגור עם אבא שלה שהיא כנראה צריכה לסגור דרכי".
איך הגיבו בבית?
מור: "בהתחלה לא סיפרתי להורים שלי, אבל הם קלטו. היו מקרים שהוא הגיע לאסוף אותי מהם, ואז הם שאלו וסיפרתי. עוד לפני שהם פגשו אותו אבא שלי אמר, 'אני אוהב את מרקו'. שאלתי למה, והוא אמר, 'כי אני רואה אותך בתקופה האחרונה ואני רואה שהוא עושה לך טוב'".
הם לא ביקשו שתחשבי פעמיים? בכל זאת, 25 שנה מפרידות ביניכם.
"לא, הם רק שאלו אם טוב לי איתו".
מרקו: "אני אמרתי לה 'תחשבי פעמיים'. מיליון פעם".
3 צפייה בגלריה
מרקו כרמל ומור פולנוהר. "לא ידעתי שזוגיות יכולה להיות כל כך טובה, אמיתית וכנה"
(צילום: יובל חן)
ואיך הגיבו אצלך?
"כשמור פגשה את המשפחה המורחבת שלי בפעם הראשונה, כולם שאלו, 'מה היא עושה איתך?'. לילדים שלי היה לא פשוט איתה בהתחלה. רק אחרי שנוני נולד, הבת שלי התחילה לקבל אותה. היום הן כבר חברות, היא סיימה לימודי קולנוע והתחילו ביניהן כל כך מיני שיתופי פעולה. הבן שלי חי בצרפת, הוא מעצב אופנה מאוד מצליח שם, והיה לו יותר מורכב, כי גם היחסים שלו איתי מורכבים מאוד. כל הילדות שלי הייתי שורד, ולכן גידלתי אותו ברמה של הישרדות. הוא היה צריך להתרחק בשביל למצוא את עצמו, אבל היום אנחנו מוצאים אחד את השני בחזרה".
מה עם חתונה?
מור: "היה איזה יום שאמרנו 'אולי נקנה טבעות?'. הלכנו לחנות תכשיטים בשינקין, והמוכרת, היפסטרית צעירה בת 20 וקצת, אמרה, 'איזה מהמם, איפה אתם מתחתנים?'. אז אמרנו לה: 'פה, עכשיו'. היא עשתה לנו טקס קטן וקידשה אותנו, וזאת הייתה החתונה. אנחנו עושים כל הזמן הצהרות של מחויבות. עברנו לגור ביחד, יש לנו ילד, יש לנו פרויקטים משותפים. לא מזמן עברנו דירה משינקין ליפו, קרוב לים. הדירה הקודמת הייתה של מרקו, ולכן הבית היה כולו מרקו. כשעברנו תכננו את הבית ביחד מאפס, והכנסתי את הטאץ' שלי".
עד כמה הגיל נוכח בקשר?
"רוב הזמן הוא לא נוכח בכלל. אם זה מורגש אז דווקא כיתרון, בכל מה שקשור ליצירה ולהורות. בילד ראשון יש הרבה חרדות, ומרקו מביא להורות שלנו נינוחות ופרופורציות. יש לו יותר גמישות ונוכחות, קצת אבא־סבא כזה".
מרקו: "כשהילדים הראשונים שלי נולדו הייתי עסוק בלהצליח, אבל היום אני נוכח בכל צעד של נעם. כל בוקר אני איתו בים, הוא עמד על גלשן בגיל שנה".
הסרט הפך למציאות
"ארוגם ביי" שעלה לאחרונה בבתי הקולנוע, בכיכובם של ג'וי ריגר, מאור שוויצר וידין גלמן, עוקב אחרי שלושה חברים מחיפה: מיכאל, קים וגל, שיוצאים לטיול אחרי הצבא בסרי לנקה. הם נוסעים לשם כדי להגשים את חלומו של יובל, בן זוגה של קים, שנהרג במהלך מבצע צבאי של חיל הים בביירות, שבו השתתפו גם מיכאל וגל. במהלך הטיול מנסים השלושה להתמודד, כל אחד בדרכו, עם האבל, האובדן והטראומה.
הרעיון נולד באחת מנסיעות הגלישה הרבות של מרקו לחוף של ארוגם ביי שבסרי לנקה, כאשר בכניסה לאחד החופים ראה שלט ובו אזהרה: "הישמרו מהגולשים מישראל". הגולשים מישראל, שמפניהם הוזהרו שאר הגולשים מכל העולם, הפכו גם למנטרה שפותחת את הסרט: "בארוגם ביי אומרים על הישראלים שכל גל 'מגיע להם'. או כי הם בני 18 ובטוחים שהם ימותו בצבא, או כי הם בני 22, עברו את הצבא ונשארו בחיים".
איך נולד הסרט?
מרקו: "תמיד רציתי לעשות סרט שיעסוק בחיים ובמוות של מי שחי פה במדינה הזאת, ושיכלול צילומים בחופים של ארוגם ביי. היה לי תסריט קצת מאצ'ואיסטי, על שני גברים שנוסעים לשם לגלוש ולהתמודד עם האובדן של החבר שלהם, שנהרג במבצע ששניהם השתתפו בו. בשלב הזה הדמות של קים הייתה עוד מעורפלת. כשמור נכנסה לתמונה היא פיתחה את הדמות, ובזכותה יצא סרט אחר לגמרי".
היו ויכוחים סביב התסריט?
מור: "אנחנו בקושי מתווכחים, טפו טפו טפו. אם התעקשתי על דברים מסוימים, היו פעמים שהוא שחרר והיו שלא. בסוף הוא היה זה שהחליט. הסרט הזה הוא הבייבי של שנינו, אבל מרקו הוא הלידר שלו".
אי־אפשר להתעלם מהרלוונטיות של הסרט, שצולם לפני שנתיים וכאילו נכתב אחרי 7 באוקטובר: שכול, פוסט־טראומה, הלם קרב, הותיר אחריו חברה, הכול שם.
"בארוגם ביי אומרים על הישראלים שכל גל 'מגיע להם'. או כי הם בני 18 ובטוחים שהם ימותו בצבא, או כי הם בני 22, עברו את הצבא ונשארו בחיים"
מרקו: "כן, המציאות העצובה שלנו עלתה על כל דמיון. שלושה ימים לפני 7 באוקטובר הייתה הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל הסרטים חיפה, ואף אחד לא ידע מה מחכה לנו. ב־7 באוקטובר ידין גלמן, שמגלם את גל בסרט, גויס למילואים, נפצע בבארי וחבר טוב שלו נהרג. פתאום כל הסרט הפך למציאות מחרידה. בתקופה הזאת עסקנו בעריכה של סרטוני הסברה עבור המדינה, אבל בשלב מסוים הפסקנו כי מור לא עמדה בזה. היא ערכה את הסרטונים עם נעם על הידיים, ולא יכלה שלא לשאול את עצמה מה יהיה עם הילד הזה בעוד 18 שנה".
להיות ילדת פלא
מור פולנוהר נולדה וגדלה בנתניה. כבר בגיל 11 הופיעה לראשונה בטלוויזיה, בסרט "עור" של הבמאי רם לוי, לצידם של אסי לוי, יורם חטב ואלון אבוטבול. מאז השתתפה בהפקות רבות, בין היתר במופע "מומנטום" של להקת מיומנה ובסדרה המצליחה "גאליס" בערוץ הילדים, בתפקיד רונה דיין.
"תמיד אהבתי להופיע, מגיל ארבע למדתי לנגן בפסנתר ועשיתי הצגות בסלון", היא מספרת. "בגיל 11 התחלתי ללמוד בבית הספר לאמנויות הבמה 'הבוסתן'. המקום הזה היה החיים שלי, כי היה לי קשה חברתית וגם עברתי חרם של כמה שנים. בגלל שמגיל צעיר קיבלתי תפקידים באופן יחסית רציף, פחדתי להתחייב ללימודים בבית ספר למשחק. בסביבות גיל 26 פתאום הפסקתי לקבל תפקידים, כאילו נסגרה לי דלת. עולם המשחק נעצר בבת אחת, וזה היה מאוד כואב, אבל איפשר לי להתפתח בתחומים אחרים. הלכתי ללמוד קולנוע ב'מנשר'. לקראת סוף הלימודים נכנסתי לזוגיות עם מרקו והתחלתי בעצם להתפרנס מעריכה".
היית סוג של ילדת פלא. איך זה השפיע עלייך?
"גדלתי והתבגרתי מול המצלמה, כמעט כל שנה בחיים שלי הצטלמתי למשהו. מצד אחד היה לי מדהים, הייתי בצילומים עם הכוכבים הכי גדולים בארץ במקום להיות בבית הספר, הרגשתי שזכיתי במשהו שילדה בגיל שלי לא אמורה לזכות בו. מצד שני, בעקבות כל זה הייתה המון דרמה בחיים שלי סביב המשקל. לכל נערה ואישה דימוי הגוף זה אישיו, אז מול מצלמות זה התעצם כמו בזכוכית מגדלת. הייתה סדרה שסיימתי את הצילומים שלה עם עוד עשרה קילו".
איך זה קרה?
"ניסיתי מאוד לרדת או לשמור על יציבות במשקל, וזה גרם לי לאכילה לא מאוזנת, לפעמים אפילו אגרסיבית כלפי הגוף שלי. היו טלטלות ממש גדולות במשקל שלי. אני עדיין מאוד אוהבת לשחק ופתוחה להצעות, אבל הפעם אבוא לזה כאישה בוגרת יותר שעברה תהליך של ריפוי".
"ניסיתי מאוד לרדת או לשמור על יציבות במשקל, וזה גרם לי לאכילה לא מאוזנת, לפעמים אפילו אגרסיבית כלפי הגוף שלי. היו טלטלות ממש גדולות במשקל שלי. אני עדיין מאוד אוהבת לשחק ופתוחה להצעות, אבל הפעם אבוא לזה כאישה בוגרת יותר שעברה תהליך של ריפוי"
איך הגעת לסדרה "גאליס"?
"זה דווקא קרה בתקופה שעשיתי הפסקה ממשחק. עברתי לקיבוץ געתון ללמוד מחול, ואז הסוכן שלי צלצל ואמר שיש אודישן. נבחנתי מול דניאל גד המדהים והייתה לנו כימיה נהדרת. אחרי שהתקבלתי עוד התלבטתי אם לעזוב את געתון בשביל זה".
עוד מזהים אותך ברחוב?
"בטח, זה לא נגמר. יש אנשים שאומרים לי, 'יו, גדלתי עלייך', וזה תמיד מצחיק אותי. היו תקופות שהייתי צריכה מידה מסוימת של סינון, כי לפעמים לא הייתי יכולה לעבור ברחוב או לשבת בשקט בבית קפה. יש לי חברה שהיא אמא לילדה, ויום אחד, בשיא תקופת 'גאליס', היא ביקשה ממני לקחת אותה מבית הספר. עשרות ילדים התחילו להקיף אותנו מכל כיוון ולצרוח, והילדה הסתכלה עליי באימה. היא לא הבינה מה הם רוצים מאיתנו".
למה בעצם לא לקחת לעצמך את התפקיד של קים?
"כשהתחילו הליהוקים מרקו הסתכל עליי ואמר, 'למה שלא ננסה?', אבל לשמחתי הגדולה הוא רצה שאקח חלק גם בבימוי, והרגשתי שזה לא מתאים גם וגם. כשהתחלנו לתכנן היריון, זה פתר את הדילמה".
הזמנתי לאבא לימוזינה
מרקו כרמל הוא אחד הבמאים הפעילים בארץ, עם שמונה סרטים ברזומה (ביניהם "הסודות של מישל", "אחותי היפה", "כמעט מפורסמת" ו"פרא אציל", שזכה בשני פרסי אופיר) ושלל סדרות טלוויזיה (כמו "החרצופים", "נשרים" ו"הרמון").
הוא נולד בצרפת ועלה לישראל עם משפחתו בשנות ה־70, כשהיה בן 12. "למעשה ברחנו לארץ", הוא מפתיע. "בצרפת אבא שלי נכנס לבית סוהר על מעשי שוד, וכשהוא קיבל חופשה קצרה להלוויה של סבתא שלי, הוא ברח יחד איתנו לארץ. הגענו לאור עקיבא, עיירה מאוד קשוחה בשנים ההן. פנייה אחת לפה או לפה והיו לי חיים אחרים לגמרי, בקלות יכולתי להידרדר בעצמי לפשע".
איך הגעת לקולנוע?
"בעצם רציתי להיות שחקן. נרשמתי ללהקה המקומית של המתנ"ס, פשוט כי התאהבתי במישהי שם. הייתי גרוע, אבל התאהבתי בבמה. כשהשתחררתי מהצבא ניסיתי להתקבל ל'בית צבי' ולא קיבלו אותי. יום אחד נתקלתי בחוברת של 'קמרה אובסקורה', הייתה שם תמונה של אדם עם אקדח על רקע קיר אדום, ואני זוכר שהתמונה הזאת ממש תפסה אותי. אמרתי לעצמי, אולי זה?".
מה תפס אותך בזה?
"לא הייתה לי עברית טובה, והבנתי שאולי מאחורי המצלמה אוכל לבטא את עצמי באופן מדויק ונכון יותר. רציתי ללמוד שפה חדשה שדרכה אוכל לספר את הסיפורים שלי - על הילדות שלי בצרפת, על הילד שחושב שאבא שלו איש עסקים ומגלה יום אחד, אחרי שהוא עוקב אחרי אמא שלו, שהוא בבית סוהר".
וסיפרת?
"כן. 24 שנים אחרי שעלינו לארץ סיפרתי את הסיפור הזה בסרט 'הסוד של מישל', קופרודוקציה ישראלית־צרפתית, עם יעל אבקסיס והשחקן הצרפתי גד אלמלם בתפקיד אבא שלי. רציתי מאוד שאבא שלי יבוא להקרנה החגיגית בצרפת. וידאתי שהוא לא ייעצר שם, וגיליתי שיש חוק התיישנות, אז הטסתי אותו לבכורה. הוא נסע בלימוזינה בשאנז אליזה לראות את הסרט שהבן שלו עשה, שמבוסס על סיפור חייו, כשגד אלמלם, שחקן ענק בצרפת, משחק אותו. זו הייתה סגירת מעגל מטורפת בשבילו".
מור: "מרקו מאוד ורסטילי. אחרי שהוא סיים את 'פרא אציל', סרט ממש לא פשוט שזכה בשני פרסי אופיר, הוא אמר, 'אני צריך לעשות קומדיה דחוף', ואז עשה את 'פריז בוטיק', קומדיה קלילה וכיפית. בכל מה שהוא עושה הוא שם את כל כולו, ההתמסרות שלו מוחלטת. גם ב'ארוגם ביי', הסיפור האישי שלו נמצא שם דרך הדמות של מיכאל, גם הוא נער שוליים וגם אבא שלו יושב בכלא".
אפשר להתפרנס מקולנוע בארץ?
מרקו: "באתי ממשפחה קשת יום. תמיד אמרתי לעצמי, 'אני לא חוזר לשכונה ואני לא אהיה עני', אז עשיתי הכול מכול בשביל זה. עשיתי המון פריים־טיים, כמו 'החרצופים' ו'דומינו גרוס'. עשיתי המון תוכניות וקלטות ילדים, למשל סדרת 'פים פם פה' שאין בית שאין בו אותה. אפשר להתפרנס כשאתה מתפשר, אבל אחרי גיל 40 אתה כבר פחות רוצה להתפשר. ירדתי ברמת החיים, אבל אני כבר לא מפחד ולא מנסה כל הזמן לסגור חשבונות עם הילדוּת".
מור: "מאתגר מאוד להתפרנס בארץ מקולנוע. בתור אמן שיוצר מאפס, זה כמו סטארט־אפיסט שמקים כל פעם חברה מאפס. אתה מתחיל לכתוב ולא יודע מה ייצא מזה. אף אחד לא משלם לך לשבת ולכתוב תסריט, גם אם זה לוקח שנים של עבודה שלא בטוח מה ייצא ממנה".
אחרי החוויה המשותפת ב"ארוגם ביי" תמשיכו לעבוד ביחד?
מרקו: "אנחנו כבר בעריכה של הפרויקט הבא שלנו שנקרא 'פנתר כפול', סרט וסדרת דרמה בת חמישה פרקים על הפנתרים השחורים. לאחר שהסרט ייצא לבתי הקולנוע, הוא יעלה לשידור טלוויזיוני כמיני־סדרה. הצלחנו להרים את הפרויקט הזה אחרי מאבקים גדולים מאוד. היה חשוב לי לספר סוף־סוף את הסיפור של הפנתרים, שהוא במידה רבה גם הסיפור שלי".
