אני בת מזל. אף אחד מאהוביי ומכריי לא נפגע ב־7 באוקטובר. כשהתעוררנו באותה שבת ארורה והתחלנו להבין מה קורה, יכולנו להרשות לעצמנו להציב יעד: להוציא את הילדים (בת שמונה, בן חמש) מהאירוע הזה במינימום שריטות. בשבועיים הבאים הקמנו לעצמנו בועה, סגרנו את כל התריסים והחלונות בבית, בנינו לילדים סדר יום שכלל משחקי קופסה ומפגשים עם חברים והליכה לגן השעשועים (תוך חישוב מדויק לאן הולכים אם יש אזעקה), ובלילות נכנסנו לאתרי חדשות וגללנו וגללנו וגללנו וניסינו להכיל את כל מה שקורה סביבנו.
בקושי ישנתי בתקופה הזאת, ומצאתי את עצמי מתפרצת פתאום על הילדים, ואחר כך בוכה כי איך אני מעיזה להתפרץ על הילדים? הם איתי ובחיים. וקראתי את סיפורי הגבורה של האנשים האמיצים שנמלטו מהממ"ד הבוער, על שורדי נובה שרצו שעות, או על בת שבע יהלומי המדהימה, שנמלטה עם בנותיה על הידיים מהאופנוע שלקח אותן לעזה. לאט־לאט חלחלה בי ההבנה: לוּ זה היה קורה לי, לא הייתי מצליחה לרוץ, להימלט. לא הייתי מצליחה להציל את הילדים שלי. לא הייתי מצליחה להציל את עצמי.
שקלתי באותה תקופה כ־130 קילו על גובה של קצת פחות מ־1.60 מטר, והייתי אחרי משהו כמו 30 שנה של מאבקים וניסיונות לרדת במשקל. אין כמעט שיטה שלא ניסיתי, מדיאטת מרק הכרוב הידועה לשמצה, דרך פליאו וקיטו ושומרי משקל ודיאטניות פרטיות.
כל אחת מהשיטות קידמה אותי תקופה מסוימת, שלאחריה העליתי את הכול בחזרה, בתוספת ריבית. בחישוב זהיר, הוצאתי על הניסיונות העקרים האלה יותר ממאה אלף שקל, והכפלתי, ואף יותר, את משקלי הבריא, התקין, מלפני. המשקל העודף נהפך להר השאול שלי ואני לסיזיפוס. לא משנה כמה גלגלתי את הסלע במעלה ההר, בסופו של דבר הוא תמיד נשמט לי מהיד והתגלגל עמוק יותר ויותר לתהום.
חשוב לי להדגיש ולנטרל מראש תגובות שמנופוביות - ולומר שלהוציא את המשקל הגבוה, הייתי בריאה כמו שור. בדיקות הדם שלי היו תקינות, תמיד, לא היו לי שום מחלות רקע (פרט לאסתמה ולאלרגיות, שליוו אותי כל החיים), ולא התפתחו אצלי שום בעיות בעקבות המשקל העודף. אבל איכות החיים שלי נפגעה. הסתבכתי למשל עם שריכת שרוכים לעצמי. התקשיתי לצאת לטייל עם הילדים (מה לטייל? לרדת איתם לגינה ליד הבית התקשיתי), ועל ישיבה על הרצפה ולשחק איתם בכלל לא היה מה לדבר. בשום שלב לא חלמתי להצטלם עם ביקיני, אבל כן רציתי לחזור להיות פעילה פיזית, כמו שהייתי פעם. תמונת הניצחון שלי, מבחינתי, תהיה מפסגה של איזה הר שאליו טיפסתי בעצמי.
ההחלטה
בקיץ שלפני 7 באוקטובר ניסיתי תזונה קטוגנית. לקחתי ייעוץ (בתשלום, כמובן), ירדתי שישה קילו, אכלתי טוב, הרגשתי שאני מסוגלת להתמודד עם זה. ואז טסנו לחופשה של שבוע, וברור שאני לא אצליח לעשות קיטו בחופשה. ואז ראש השנה התקרב, ואמרתי, 'מה, אני אחזור לזה עכשיו, כשתכף חגים?'. וראש השנה עבר, ואני העליתי בחזרה את כל מה שירדתי, והבנתי שאני לא רוצה לעשות את זה שוב. לא את הקיטו - בכלל, את נושא ההתמסרות לתוכנית תזונה קיצונית כלשהי, כזו שאין לי שום סיכוי להחזיק אותה לנצח. מה כן יעבוד? לא היה לי מושג, אבל היה לי ברור יותר מתמיד שהקטע הזה של גלגול הסלע במעלה ההר נגמר.
"קראתי על בת שבע יהלומי המדהימה, שנמלטה עם בנותיה על הידיים מהאופנוע שלקח אותן לעזה. לאט־לאט חלחלה בי ההבנה: לוּ זה היה קורה לי, לא הייתי מצליחה לרוץ"
ועם כל זאת, עד השבת ההיא לא שקלתי אפילו את נושא הניתוח הבריאטרי. לא מסיבות הגיוניות, חלילה. איכשהו, הייתה לי תחושה שאני צריכה להרוויח את הירידה במשקל, שניתוח בריאטרי הוא הודאה בכישלון, בכך שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה לבד. התייחסתי אליו תמיד כאל המוצא האחרון, הדבר שאעשה כשארגיש שכבר אין לי שום דרך אחרת. ואז הכול מסביב קרס, והמדינה כולה נכשלה כישלון ענק, קולוסאלי, מפחיד בעוצמתו. מול זה, ניתוח בריאטרי כבר לא הרגיש לי כמו כישלון גדול כל כך.
שבועיים אחרי פרוץ המלחמה נסענו לבקר חברים שלא ראינו הרבה זמן, והופתעתי מכמה שהחברה נראתה נהדר. היא סיפרה שעברה ניתוח מיני מעקף ושהיא מרגישה מצוין. דיברנו קרוב לשעתיים.
כשחזרתי הביתה הצטרפתי לקבוצות רלוונטיות בפייסבוק והתחלתי לקרוא על הנושא. כעבור יומיים התקשרתי וקבעתי תור למנתח, ומרגע זה לא הסתכלתי לאחור.
ההכנה
עצתי הטובה ביותר למי שמתכננת ניתוח בריאטרי, או כל מהלך משנה חיים אחר, היא למצוא שותפה טובה לדרך. ליאת, הדיאטנית הבריאטרית, היא השותפה שלי. הייתה בינינו כימיה טובה מהרגע הראשון, אף על פי שהגעתי אליה סקפטית מאוד. ליאת לא ביקשה שאנהל יומן אכילה, לא עניין אותה לספור קלוריות או להגביל אותי בשם צורה. היא הסבירה לי, בצורה ישירה וברורה, מה המשמעות של הניתוח, מה יוצא לי מהתפריט לנצח (אפרסמון, ציפה של הדרים), מהי הדרך הנכונה ביותר לדאוג לעצמי מבחינה תזונתית ומה ההשלכות אם לא אקפיד על זה.
"התקשיתי לצאת לטייל עם הילדים. מה לטייל? לרדת איתם לגינה ליד הבית התקשיתי. על ישיבה על הרצפה ולשחק איתם בכלל לא היה מה לדבר"
מפגישה לפגישה איתה התחלתי לעשות התאמות בתפריט שלי - להעלות צריכת חלבונים, ללמוד להקשיב לגוף ולעצור כשהגעתי לשובע, להקפיד על נטילת ויטמינים (שניים ביום, לכל החיים), והדבר שהכי התקשיתי איתו: להפריד אוכל משתייה. העבודה איתה הביאה אותי לתובנה המפתיעה שזה עניין של ויסות חושי - האכילה לפעמים מציפה אותי ברמת הטעמים או המרקמים, ושתייה עוזרת לי לנטרל את זה. זה חייב להיפסק, אמרה ליאת, אחרי הניתוח אין מקום לגם וגם. היא גם הנחתה אותי, מי שחייתה עד אז על קולה זירו, להפסיק לאלתר עם שתייה מוגזת, כי הגזים מנפחים את הקיבה. את הכוס האחרונה שתיתי ביום שלפני הניתוח, ולא אשקר - אני מתגעגעת.
2 צפייה בגלריה
עם בן זוגה גיא. הוא אמר: "עכשיו סוף־סוף הגוף שלך יתחיל לשתף איתך פעולה"
(צילום: אלבום פרטי)
ליאת היא גם זו שהמליצה לי לבטל את התור למנתח הפרטי שאליו קבעתי, וללכת למחלקה הבריאטרית של קפלן. שלחתי את הטפסים, עברתי ועדה רפואית (כן, מנותחים בריאטריים צריכים לעבור ועדה שמטרתה לבדוק אם הם מבינים את ההשלכות, עשו את ההכנה הנדרשת ומוכנים לאמץ את אורח החיים שהניתוח דורש). אחרי כמה זמן זימנו אותי לפגישה, שהתברר בדיעבד שזו הייתה הוועדה הרפואית: נפגשתי עם דיאטנית, עם מנהל המחלקה, ד"ר חרבי חלאילה ועם פסיכולוגית מקסימה. התהליך כולו, משיחת הטלפון הראשונה, לקח כארבעה חודשים, ומאחר שעשיתי אותו בבית חולים ציבורי - הוא לא עלה לי שקל.
ההסתגלות
הניתוח שלי נערך ב־29 בפברואר - יום המחלות הנדירות! הייתי מאושפזת ארבעה לילות ובמהלכם לא הכנסתי דבר לפה מלבד מים בטעמים. יומיים אחרי הניתוח גיא, בן זוגי, לקח אותי ביד לסיבוב קצר בדשא של בית החולים. בהמשך אותו השבוע, אחרי שכבר חזרתי הביתה, יצאתי עצמאית לסיבוב בפארק שליד הבית. וואלה, פארק יפה. פעם ראשונה שביקרתי בו, בשכונה שגרתי בה אז יותר משנה.
החודש הראשון דורש היצמדות לתפריט החלמה, שכולל בשבוע הראשון מים, תה ומשקאות יוגורט. ביום החמישי קרה לי משהו שלא קרה לי מעולם – נמאס לי ממתוק. יום למחרת נשברתי ופתחתי שקית קטנה של במבה. מצצתי אותם בזהירות, במב אחר במב, וכשהם עברו לי בלי בעיה נתקפתי רגשות אשם ופחד שהנה־הנה הרסתי את הניתוח ומה יהיה אם מעכשיו כל מה שיתחשק לי לאכול זה חטיפים.
"הרגשתי שניתוח בריאטרי הוא הודאה בכישלון. ואז המדינה נכשלה כישלון קולוסאלי, מפחיד. מול זה ניתוח כבר לא הרגיש כמו כישלון גדול כל כך"
זה לא קרה. מה שקרה הוא שמרגע זה ואילך נצמדתי להוראות, וכשלא נצמדתי אליהן, אם אכלתי למשל מהר מדי, או משהו שמוקדם לי מדי לאכול, או שילבתי שתייה עם אוכל - הגוף שלי הודיע לי מיד שהוא לא מרוצה. איך? בכאבים, במתקפת גרעפסים, בבחילות. בשבוע השני עברתי לכלכלה רכה, והגשמתי את פסגת השאיפות שלי מהשבוע החולף – פירה עם שמנת חמוצה. בהמשך התקדמתי לרוטב בולונז (בלי הפסטה), לירקות מבושלים, לקציצות רכות, לטוסטים. חודש אחרי הניתוח ניסיתי לראשונה בורקס, ותוגמלתי מיד בבחילה. חודשיים אחרי הניתוח טעמתי לראשונה סושי, ונאלצתי להסתפק בארבע יחידות. זה יתרונו הגדול של הניתוח ומה שהמנותחים מכנים "ברקס" - הקטע שבו הגוף מסמן, "אני סיימתי". אכלנים אובססיביים כמוני יתקשו להבין את הקונספט: דמיינו בור שאפשר לשפוך לתוכו הכול, ופתאום מגיע מישהו וחוסם עם לוח עץ גדול את הפתח. אם בעבר, כשהיה לי טעים, הייתי אוכלת גם כשהגוף שבע – עכשיו אני, ברמה הפיזיולוגית הבסיסית ביותר, לא מסוגלת. גיא, בלי משים, הגדיר זאת הכי נכון: סוף־סוף הגוף יתחיל לשתף איתך פעולה.
ד"ר חרבי חלאילהצילום: גלעד שעבני שופןוזה אולי הקטע המשמעותי בניתוח הזה. ברמה החברתית, הסטיגמות על שמנים הן שהם עצלנים, נטולי מוטיבציה וחלשי אופי - תיאורים שרחוקים ממני כרחוק מזרח ממערב. האמת הפשוטה היא שמשלב מסוים השמנת יתר היא בעיה של התמכרות, שבה האדם למעשה מאבד את השליטה על הגוף שלו, ומרגע זה ואילך, זו מלחמה. בחדרה של הפסיכולוגית של בית החולים פרצתי, להפתעתי הגמורה, בבכי, ואמרתי לה שאני עייפה ממלחמות. המלחמה הפרטית שלי נגמרה ב־29 בפברואר. ועכשיו, כשאני לא עסוקה בלהילחם בעצמי - יש לי זמן לבחון את ההתנהלות התזונתית שלי מחדש ולאמץ הרגלים בריאים יותר. הפעם, במקום להילחם, הגוף עוזר.
השינוי
התחלתי להקפיד על ארוחות בוקר, אחרי שהגוף אותת לי - בצורת בחילות קשות - שאסור לי להישאר רעבה יותר מדי זמן. "קיבת הקינוחים" שלי לא קיימת יותר, ולא משנה כמה הקינוח נראה מפתה. אחרי שנים של הימנעות מצאתי את הספורט שעושה לי טוב - שחייה - ושריינתי ביומן שני מועדים בשבוע שהם ברזל ואסור לגעת. אני ממשיכה להיפגש עם ליאת פעם בחודש, למעקב. אני מקפידה על חלבונים, על ויטמינים, מרשה לעצמי מדי פעם גלידה או חטיף, בלי לחוש רגשות אשם. וזה עובד: נכון לרגע כתיבת שורות אלה ירדתי יותר מ־40 קילו בפרק זמן של חצי שנה. לא פחות חשוב מכך – למדתי להגיד תודה רבה כשאנשים מחמיאים לי, ולא להגיד דברים כמו "לא עשיתי כלום" או "זה לא אני, זה הניתוח". אני לוקחת בעלות על ההצלחה הזאת. לא הכול ורוד, כמובן. מדי פעם יש לי בחילות, אני מבלה על האסלה הרבה יותר מלפני כן, ולאחרונה התחילה לי נשירת שיער. נכון לרגע זה לא התנסיתי באף אחת משלוש תופעות הלוואי הרווחות שעליהן מדווחים לפעמים מנותחי מיני־מעקף - ריפלוקס, הקאות ודאמפינג. כאמור, אני בת מזל.
