סיגל עשת שפט (52) גדלה בבית של אמנים. אביה, מולה עשת, הוא צלם אופנה מיתולוגי ואמה, דליה ז"ל, הייתה אמנית פלסטית. לסיגל לקח כמה שנים להבשיל, כדי למצוא את הקול האישי שלה. "כשהגעתי לראש־פינה לפני 25 שנה ראיתי שיש פה הרבה אמנים בקנה מידה בינלאומי, החלטתי להוציא אותם לאור והתחלתי לאצור להם תערוכות", היא מספרת. "אף פעם לא הרגשתי מספיק ביטחון לעשות אמנות בעצמי, עד שבשלב מסוים נפתחה לי הצ'אקרה, וברגע של תסכול וכאב החלטתי לעשות משהו כדי לבטא את עצמי. מצאתי בחצר גליל של קנבס שאבא שלי נתן לי, ותוך כדי עבודה פתאום קלטתי שיש לי שפה והבנתי שאני אמנית".
ממה עשויות היצירות בתערוכה שלך?
"מדגלים קרועים, מרוטים ומפוררים שמצאתי, כיבסתי, תפרתי ועשיתי מהם יצירות שמבטאות תהליך של איחוי הקרעים בתוכנו".
את באמת מאמינה שיש סיכוי לאיחוי?
"ברור, חייב להיות סיכוי. שרדנו 2,000 שנה בגולה כי העם היהודי הוא עם חזק. אם תושיבי את שני הקצוות לשולחן שבת או אפילו לכוס קפה, תמיד המשותף יעלה על המפריד, יש לנו מסורת אחת שעוברת מדור לדור. דווקא הפילוג הוא לא טבעי, הוא משהו שכופים עלינו פוליטיקאים אינטרסנטים, שדואגים שנהיה מפולגים ומפמפמים את השסע. שחררו אותנו, אנחנו רוצים להיות עם".
איך נולדה התערוכה?
"כבר חמש שנים אני אוספת דגלים שאני מוצאת ברחובות ובכבישים, וממש מצילה אותם מהפחים, כמו חתול פצוע. זה צובט בלב לראות את הסמל הלאומי שלנו בפח הזבל, ממש סיכות בבטן. בשבוע שעבר הלכתי להוציא דואר, ראיתי דגל קרוע בפח וחשבתי כמה סימבולי שדווקא ביום הזה שבו חצי מדינה עלתה לירושלים עם דגלים, אני מוצאת דגל בפח. אני חשה כאב גדול שהגענו למצב הזה".
"כבר חמש שנים אני אוספת דגלים שאני מוצאת ברחובות ובכבישים, ומצילה אותם מהפחים, כמו חתול פצוע. זה צובט בלב לראות את הסמל הלאומי שלנו בפח הזבל, ממש סיכות בבטן"
מהו דגל עבורך?
"דגל הוא ערך עליון בשבילי. אני באה ממשפחה שכולה, אבי איבד את אחיו במלחמת השחרור, והשכול תמיד ריחף מעלינו בבית, כך שהמשמעות העמוקה של הדגל קשורה בזה. כשראיתי את הדגלים בפח אמרתי - אין מצב, אנשים נהרגו פה בשביל הדגל הזה והוא שייך לכולנו, גם מימין וגם משמאל".
אילו תגובות את מקבלת מהמבקרים בתערוכה?
"העבודות שמוצגות בגלריה 'הבאר' בראש־פינה, מעוררות תגובות חזקות, מטבע הדברים הדגל מעורר המון רגש. אנשים בוכים מול היצירות, אומרים לי שהם מקבלים צמרמורות בכל הגוף".
איך הגעת לראש־פינה?
"נולדתי בתל־אביב, בגיל 19 עברתי ללונדון בעקבות אהבה, חייתי שם חמש שנים ואז חזרתי לעבוד בעסק המשפחתי 'מולה סנטר' לקוסמטיקה ואיפור. אחרי שהעסק קרס חיפשתי עיר מפלט, כמו שכתב אהוד בנאי, והגעתי לראש־פינה. הגעתי בשישי בצהריים עם שני כלבים ומיד הרגשתי בבית. נפתחו לי השמיים, הכרתי את בעלי, ענבר, שהיה אז הבעלים של בר 'הבאר', והשאר היסטוריה".
ממה אתם מתפרנסים?
"יש לנו מפעל מזון בשם 'באר מעדנים' שנולד לגמרי במקרה. התחלתי לעשות ריבות ביתיות שהצליחו מאוד. כשענבר נאלץ לסגור את הבר החלטנו לעשות מהריבות עסק. שכרנו האנגר באזור התעשייה והתחלנו לעבוד, ולפני חמש שנים בנינו מפעל משלנו. אנחנו מייצרים בעבודת יד וללא חומרים משמרים ריבות, ממרחים, רטבים וליקרים, שאותם אנחנו מוכרים בכל הארץ".
אז אי־אפשר להתפרנס מאמנות בארץ.
"האמנות היא רק בונוס".
לסיום, מהי העצה הכי טובה שקיבלת?
"אמא שלי אמרה שצריך להיות תמיד בתנועה, כי החיים זה כמו אופניים - אם אתה עוצר אתה נופל".
והעצה הכי גרועה?
"כמו בכדורעף, גם אם נאמרה לי עצה גרועה, אני לא תופסת את הכדור הזה".
