סיפורה של לימור בלס (42), רווקה, מוזיקאית, זמרת ויוצרת, גרה פה ושם בעולם:
לימור בלס. הכוכבים הם הדבר הראשון שאני רואה
"כבר ארבע שנים אני חיה בנדודים. אני חיה בטבע תחת כיפת השמיים, בסאבלטים, ובדירות של אנשים שנסעו - שומרת על חיות המחמד. בערך כל חודש אני עוברת דירה, כרגע אני רק בארץ כי אני עובדת על האלבום השני שלי. כשאסיים, אחזור לנדוד גם בחו"ל.
אומרים לי: 'אין אף מקום שאת יכולה לקרוא לו בית', ואני אומרת, ההפך, תחושת הבית שלי כל כך חזקה, שכל מקום יכול להיות לי בית. הטבע מטעין אותי באנרגיה. יש לי באוטו כל מה שאני צריכה: בגדים, ציוד מוזיקלי, קצת ספרים וזהו.
גדלתי בצפון תל־אביב למשפחה רגילה, אבל תמיד הרגשתי שונה. לאבא שלי יש רשת חנויות נעליים בשם 'לאפייט', לאמא שלי היה הרבה שנים משרד יחסי ציבור שנסגר בקורונה. יש לי שני אחים גדולים ושתי אחיות קטנות, כולם עובדים בעסק המשפחתי חוץ ממני ומאחותי הקטנה. המשפחה שלי פאשניסטית, ולי יש רגליים של בדואית מרוב שהלכתי יחפה. זה מה שנקרא - הסנדלר הולך יחף.
תמיד הרגשתי עוף מוזר, בבית הספר לא היו לי יותר מדי חברים, הייתי הפריקית היחידה בשכבה. ההורים שלי היו צריכים לאכול את כל השיגעונות שלי, הם ניסו להחזיר אותי למסלול, אמרו לי, 'זה לא בדיוק נורמלי לגור ביער', אבל הבינו שאני יודעת הכי טוב מה טוב לי וקיבלו את זה. אף פעם לא טענתי לתואר נורמלית.
(מילים, לחן, קולות, נגינה: לימור בלס; נגינה: שחר פחימה)
ברוב המקומות שאני בוחרת מותר לישון, לפעמים יש עניין עם השהות שם תקופה ארוכה, ואז יש לי תאקלים עם הפקחים, אבל עד כה זה נגמר בטוב. תחושת הביטחון שלי מוחלטת, הלילה הראשון יכול להיות קצת מפחיד, אבל בבוקר אני קמה ומרגישה בבית. לא באתי לסבול בחיים האלה, באתי ליהנות. יש לי באוטו מזרן, שמיכה וכרית. אני מסדרת לי מיטה מפנקת, לפעמים שמה כילה נגד יתושים. אני לא אוהבת לגור באוהל. אם אני ישנה בטבע, אני רוצה לראות את הכוכבים. כבר גרתי ביערות, בחופי ים וגם קצת במדבר. אני לא מאוד סובלת מחום, ובדרך כלל בוחרת לגור ליד מקור מים, זו המקלחת הכי מרעננת שיש. אני מבשלת במדורה או אוכלת דברים שלא צריך לבשל, כמו ירקות, לחם, טחינה, גרנולה, שיבולת שועל, אגוזים, פירות ועוד.
הפעם הראשונה שיצאתי לגור בטבע הייתה באילת. היה לי יום הולדת, רציתי לחגוג שבוע על החוף עם חברים, ואמרתי לעצמי שאחרי זה אמצא דירה ואשאר באילת עוד חודש. חיפשתי דירות ולא הסתדר לי עם שום דירה. עברו הימים ואז חשבתי, 'כל כך טוב לי פה על החוף, למה להיכנס עכשיו לדירה? אוקטובר הוא חודש נעים באילת'. בסוף נשארתי חודש וחצי לגור על החוף.
"זוגיות זאת החידה היחידה שעוד לא הצלחתי לפתור. הייתי חסומה לזה מכל מיני סיבות במשך שנים, וגם סגנון החיים שלי עכשיו לא מתאים לכל אחד. בגילי קשה למצוא בני זוג בלי ילדים, ואנשים עם ילדים זה מוריד, כי אני נודדת. העניין של הנדודים והחופש מצד אחד מדליק אנשים, ומצד שני מרתיע. כשהייתי קטנה רציתי ארבעה ילדים, אבל כשחברות מסביבי התחילו לעשות ילדים, ראיתי את המחיר. אני בן אדם של חופש ואני לא רואה איך ילדים משתלבים בחופש הזה.
מגיל צעיר אהבתי לשיר, בגיל חמש השתתפתי בתחרות כישרונות צעירים. בבית הספר היסודי שרתי במקהלה, ובגיל 16 למדתי לנגן על גיטרה. בצבא הייתי סולנית של הרכב רוק עם חברים, השמעתי להם שירים שכתבתי והבנתי שאנשים מתרגשים מהם.
אחרי שסיימתי לימודים ברימון הוצאתי אלבום, 'בפני עצמי'. הייתה לי להקה, הופענו במועדונים, ובמקביל ניהלתי מקהלה לאנשים עם צרכים מיוחדים של עמותת 'הבית של רונית'. להיות מוזיקאית עצמאית זו עבודה סופר־קשה. צריך לעשות הרבה דברים שלא קשורים למוזיקה.
לפני כמה שנים נמאס לי להופיע במועדונים. היה לי הרכב של שישה נגנים, אבל זה לא הכניס לי כסף והיו מלא הוצאות מסביב. כשהבנתי שאני לא יכולה להתפרנס מזה, שמעתי על קונספט של הופעות בית - בסוף המופע עובר כובע בקהל וכל אחד שם כמה שהוא רוצה. במקום לשכנע אנשים שיקנו כרטיס להופעה שלי, אני עושה הפוך. קודם תראו שאני טובה ואז תשלמו כמה שבא לכם. אני מתפרנסת מזה וחיה ממה שאני מרוויחה. ההורים שלי מפנקים אותי מדי פעם, אבל הוצאות שוטפות כמו מחיה, מגורים אוכל וההוצאות על המוזיקה - זה רק אני"
בימים אלה אני מסיימת לעבוד על האלבום השני שלי, שייקרא 'כמה סיפורים'. זה אלבום קונספט על סיפור חיי והוא הולך לצאת כמו מיני־סדרה: כל פעם ייצא שיר עם חלק מהסיפור. בגלל זה התלהבתי מהשם של המדור הזה שאני מתארחת בו, כי האלבום שלי מדבר בדיוק על זה: לכל אדם יש סיפור, גם לי".
שורה תחתונה: "לא לפחד להגשים חלומות".
