סיפורה של מינה רואי (72) מירושלים, גרושה, אם לשתיים וסבתא לארבעה, גמלאית של בית החולים הדסה (במשך שנים הייתה אחות ראשית ביחידה למחלות כבד), מחברת הספר "האם יש אהבה מעבר לגיהינום":
"אבא שלי, אברהם אזולאי, היה נהג מונית מזן מיוחד. הוא היה יוצא מהבית לעבודתו עם ז'קט, עניבה ונעליים מצוחצחות כמו ראי. אנשים חיפשו את קרבתו ונהנו מחוש ההומור המיוחד שלו. לעומת זאת, בבית הוא מעולם לא חיבק ולא נישק, לא הרעיף אהבה, לא החצין רגשות וגם לא שיתף אותנו בחייו בטרם באנו לעולם. הוא נולד בישראל וידענו שב־1940, בגיל 17, הוא זייף את גילו, התגייס לצבא הבריטי, נלחם בצפון אפריקה בקרבות אלעלמיין וטוברוק ונפל בשבי הגרמנים ב־1941, בעיר קלמטה שביוון. הוא נלקח למחנה השבויים סטלג 8B בשלזיה, ובתום המלחמה הגיע כפדוי שבי לאנגליה. מדי פעם הוא שחרר אנקדוטות מצחיקות ממחנה השבויים, ואנחנו לא שאלנו מעבר לכך.
גדלתי בירושלים כבת אמצעית בין אחות ואח. אני זוכרת ילדות מאושרת מאוד עם חמולה משפחתית משני הצדדים.
כשהייתי כבת 15, התארחנו אצל אחותו הגדולה של אבא, ומבעד לדלת הסלון שמעתי קטעי שיחה שסקרנו אותי. מישהו אמר, 'ג'יימס, הבן של אברהם...', ודודתי קטעה אותו בלחישה: 'שששש... אברהם לא אוהב לדבר על זה'. לא התאפקתי. נכנסתי לסלון ושאלתי: 'מי זה ג'יימס?'. התשובה הייתה: 'מישהו שלא קשור אלינו'. פשוט נפנפו אותי, ואני לא חזרתי לשאול.
כשסיימתי את התיכון התגייסתי, ואחרי השחרור למדתי בבית הספר לאחיות של הדסה. מאז, 44 שנים, הייתי אחות באותו בית חולים, 13 שנים במיון ובשאר - אחות ראשית ביחידה למחלות כבד.
ב־1975, בשנה השלישית ללימודיי, נזכרתי בסיפור על ג'יימס המסתורי, והפעם שאלתי את אמא עליו. תשובתה הייתה: 'עזבי, זה היה בחיים אחרים', ומיד היא הוסיפה: 'אל תשאלי את אבא, כי הוא נורא יכעס!'. בכל זאת שאלתי. תשובתו הייתה: 'זה היה מזמן, שטויות של פעם', ולא יסף.
סקרנותי התעוררה. באחד הימים, במהלך חיפוש במגירות, מצאתי שתי תעודות לידה: אחת של אבא, והשנייה של ג'יימס אזולאי, יליד אפריל 1946, ששם אמו ננסי וכתובת המגורים שלו היא ניוקאסל, אנגליה. כשסיפרתי לאמא היא אמרה: 'אוי ואבוי, אבא יכעס שחיטטת לו'. סיפרתי לו וחששתי שהוא יסטור לי, אבל הוא רק אמר: 'זה היה בחיים אחרים. אין לנו קשר. תעזבי ותשכחי'.
לא עזבתי. להפך. הבנתי שיש לי אח מאבא, ואני לא מכירה אותו. פניתי עם הסיפור לעיתונים הגדולים בבריטניה, ומשלא הייתה תוצאה, החלטתי לכתוב לכתובת שהופיעה בתעודת הלידה. זמן קצר אחר כך קיבלתי מכתב מאנגליה. הכותב היה אלברט קירבי, שם שלא אמר לי מאומה, אבל אכן התברר שהוא הבן של אבא שלי. אחי. הוא כתב לי שבכתובת ההיא גרה דודתו שהעבירה לו את מכתבי ושהוא שמח מאוד שיצרתי קשר. עוד סיפר שידע שאמו הייתה נשואה לגבר שבא מפלשתינה, וכשהיא נישאה לגבר בשם קירבי שאימץ אותו, שינו את שמו הפרטי ואת שם משפחתו.
כשסיפרתי לאבי בהתרגשות על הקשר שנוצר עם בנו, הוא הגיב כאילו כל זה לא שייך אליו. אלברט ואני התכתבנו כשנה וחצי וקבענו שהוא יגיע לפגוש את אבינו המשותף, אבל הפגישה לא התקיימה וגם קשר המכתבים נותק בבת אחת, מצידו. מכתבים שכתבתי לו הוחזרו אל השולחת. לא ידעתי למה ולא ניסיתי לאתר אותו.
"כשסיפרתי לאמא מה מצאתי היא אמרה: 'אוי ואבוי, אבא יכעס שחיטטת לו'. אבל כשסיפרתי לו, אמר רק: 'זה היה בחיים אחרים. תעזבי ותשכחי'"
החיים זרמו הלאה. ואז, ב־2018, כעבור יותר מ־40 שנה של נתק, הזכרתי את שמו בארוחה משפחתית ונשאלתי: 'למה שלא תחפשי אותו בפייסבוק?'. החלטתי לנסות. מצאתי בפייסבוק את בנו, מרטין קירבי (ידעתי מה שמו עוד מהתקופה שבה התכתבתי עם אלברט), וכתבתי לו. כעבור כמה ימים התקשרה בתי הצעירה ואמרה: 'קיבלתי הודעה מוזרה בפייסבוק. מישהו מחפש את מינה רואי שהתכתבה עם אביו בשנת 1975'. כשיצרתי קשר שמעתי ממרטין שאשתו בנתה עץ משפחה, וכשחיפשה מידע על אביו, נכנסה לאתר של MyHeritage ומצאה את פרטינו. כך קמה לתחייה ההתכתבות ביני ובין אלברט, אחי. היה לנו הרבה מה לספר אחד לשנייה. סיפרתי לו שאבא נפטר מסרטן הריאות ב־1999, והוא סיפר לי שאמו נפטרה והוסיף עוד פרט שהדהים אותי: שאמו הייתה בקשר הדוק עם דודתי (אחות של אבי) ואפילו עם סבתי.
עוד נודע לי ממנו שהמסמכים במגירה של אבי נועדו כדי להביא אותו ואת אמו ארצה (עוד לפני שאבא שלי פגש את אמא שלי). זה לא קרה בגלל ההתנגדות של משפחתה, והוביל לגירושים ולניתוק. בדיעבד אני יודעת שאבי סיפר לאמי את הסיפור במלואו לפני שנישאו, ושניהם החליטו לא לעסוק יותר בנושא. על שאלה אחת הוא לא ידע לענות לי: איפה ואיך נפגשו אמו ואבינו המשותף. לצערי, לא נדע זאת לעולם.
ב־2019 נסעתי עם רשל, אחותי הבכורה, אל אחינו אלברט שגר במנצ'סטר. המפגש היה מרגש עד דמעות וזרם בצורה טבעית. גיליתי שהוא כל כך דומה לאבא שלי/שלנו, אפילו בצורת הישיבה. היינו שלושה ימים בחברתו ובחברת אשתו, בנו ונכדיו. שוחחנו המון, צחקנו ודמענו יחד. כששאלתי למה נותק הקשר בינינו אחרי שנה וחצי, הוא הודה שזה היה ביוזמתו. 'נפגעתי מכך שאביך לא הביע נכונות לקחת חלק בקשר והחלטתי שאין טעם להמשיך', אמר. עם זאת, לשאלתי איך הוא מרגיש עם העובדה שאבא שלי עזב אותו כתינוק בן שישה חודשים ולא התעניין בו, ענה: 'אל תכעסי על אביך. אני לא כועס עליו'. ואז הוסיף: 'את לא יודעת מה עשיתם בשבילי: עד עכשיו לא היה לי עבר. אתן מילאתן לי את החורים והיום אני שלם'.
כשחזרנו ארצה עלינו לקבר של אבא וסיפרתי לו הכול. מאז, בכל אזכרה אני קונה זר פרחים בשם אלברט, ומניחה על הקבר של אבינו המשותף.
"קבענו שהוא יגיע לפגוש את אבינו המשותף, אבל הפגישה לא התקיימה וגם קשר המכתבים נותק בבת אחת. מכתבים שכתבתי לו הוחזרו אל השולחת. לא ידעתי למה"
במקביל לקשר המחודש עם אחי האנגלי החלו להירקם אצלי ראשי פרקים לספר שגיבוריו יהיו אבא וחבריו היהודים בצבא הבריטי, בייחוד השבויים שלא קיבלו די הכרה על מה שעבר עליהם. עשיתי תחקיר אינטנסיבי, קראתי כל מה שנכתב על גדוד החפרים שבו שירת. את מה שחסר לי במסמכים ובעדויות, מילאתי מהדמיון. הספר 'האם יש אהבה מעבר לגיהינום' (הוצאת ePublish) הוא רומן, ולכן גם שיניתי את שמות גיבוריו האמיתיים (ב"עברית" ובאתר סטימצקי, עותק מודפס בטל': 050-4048603). לאורך כל הכתיבה הצטערתי על כך שלא נלחמתי על הקשר עוד כשאבא חי, כי אז אולי הוא היה זוכה לפגוש את הבן שלו. אני, על כל פנים, לא אתן לקשר הזה לדעוך. אין לי ספק שאסע שוב לפגוש אותו, הוא אח שלי לכל דבר".
3 צפייה בגלריה
"בזכות הספר סגרתי מעגל, אבל צר לי שלא התעקשתי לפצח את הסוד קודם". עטיפת הספר
(צילום: אלבום פרטי)
שורה תחתונה: "בזכות הספר שכתבתי הצלחתי לסגור מעגל עם אבי, להכיר ולהוקיר את דרך חייו ופועלו. עם זאת, צר לי שלא התעקשתי לפצח את סודו מוקדם יותר. אולי אז הוא היה סוגר מעגל עם הבן שהשאיר מאחור".
