באפריל 2016 צלצל הטלפון בביתה של זהר רמות בהרצליה. מהצד השני הייתה אישה שהזדהתה כמנהלת ב"יד ושם". "היא שאלה אותי אם אני מכירה את דורותיאה ובר, ועניתי לה שלא שמעתי את שמה מעולם", מספרת רמות. "אחר כך היא שאלה: 'את הדי ברקו את מכירה?'. אמרתי: 'זו הדודה שלי'. ואז היא הודיעה: 'דורותיאה ובר החביאה והצילה את הדודה שלך בשואה, ואנחנו עומדים להעניק לה את אות חסידת אומות העולם'.
"היא סיפרה לי שהיסטוריונית וחוקרת שואה בריטית בשם ד"ר ג'ילי קאר עשתה מחקר שלם על הסיפור של דודה שלי, שהתגוררה במלחמת העולם השנייה באי ג'רזי, אחד מאיי התעלה הבריטיים, שנכבש על ידי הנאצים. היא גילתה שהדי הוחבאה 18 חודשים בביתה של תושבת מקומית, דורותיאה ובר, עד שהאי שוחרר, וכך ניצלה".
ידעת את זה?
"לא. אמרתי לה: 'זה לא ייתכן. בעלה, שהיה קצין נאצי, היה זה שהציל אותה'".
מדהים. למה חשבת כך? מה ידעת מהבית?
"הקשר של אבא שלי ושל אחותו הדי נותק במלחמה. שניהם ברחו מווינה, עיר מגוריהם. אבי עלה ארצה ולא ידע מה עלה בגורלה של הדי. רק כשהייתי בת 12 הדי מצאה את אבי, והקשר חודש. התברר שהיא התאהבה בקצין נאצי ששירת באי הכבוש. היא סיפרה לאבי שהקצין, ששמו היה קורט, החביא אותה אצלו בחדר בבסיס, ממש בלוע הארי, וכך הציל את חייה. זה מה שידענו כל השנים עד אותה שיחת טלפון מ'יד ושם'. כשהשיחה הסתיימה החלטתי לחפור יותר בסיפור הזה. עשיתי זאת בשליחותו של אבי, שכבר לא בחיים, וגם הדי, אחותו, לא איתנו. אבי היה איש טוב והיא הייתה חשובה לו מאוד. ידעתי שהוא ירצה שנוקיר את מי שהצילה את חייה".
בימים אלה יוצא לאור בעברית הספר "המלחמה של הדי", שכתבה הסופרת הבריטית ג'ני לקוט (הוצאת "מודן"). "ג'ני לקוט, שנולדה באיי התעלה, שמעה על הסיפור המופלא של הדודה שלי וכתבה ספר שמבוסס עליו. לפני כן היא שלחה לי מייל והכינה אותי לכך שיש הרבה חורים בסיפור של הדי ולכן היו דברים שהיא המציאה. ובכל זאת, נורא התרגשתי. כששמעתי שהספר נמכר גם בארצות הברית ובאוסטרליה ומתורגם לעוד שפות, אמרתי שלא יכול להיות שלא תהיה גרסה בעברית. פנינו להוצאות שונות, וב'מודן' התלהבו. ערן בעלי, שכבר תרגם ספרים בעבר, לקח על עצמו את המשימה".
בספר שונה שם המשפחה של הקצין. מדוע?
"הדי והקצין התחתנו אחרי המלחמה ונולדו להם שלושה ילדים. הם, הילדים, לא אהבו את הרעיון שהסיפור יֵצא החוצה, והוסכם שהסופרת לא תחשוף את שמו המלא של אביהם. כשכתבתי לבת הבכורה של הדי, בת דודתי מריון, שקיבלתי מייל מהסופרת, היא לא הגיבה. ילדיה של הדי גדלו כנוצרים בגרמניה, ועד בגרותם לא ידעו על שורשיה של אמם, ולא פשוט להם עם הסיפור הזה".
בזכות "המדור לחיפוש קרובים"
הדרך היחידה לעקוב אחר הסיפור המסועף הזה הוא להתחיל מההתחלה. אביה של זהר רמות, יוז'י גולדנברג, נולד ביולי 1922 למשפחה יהודית בווינה ובה ארבע בנות ובן. "נטי הייתה האחות הבכורה, אחריה הדוויג שכונתה הדי, התאומות רבקה ומינה, ואז נולד אבי. הדי נולדה ב־1919".
ביומן שכתב בסוף ימיו סיפר יוז'י, שבארץ נקרא יוש, על משפחתו: "הוריי הגיעו לאוסטריה מרומניה בשנת 1917. אינני יודע מה הניעם לעזוב. לפי העובדה שאחותי הגדולה נולדה בדרך מרומניה לאוסטריה, אני משער שאבי לא רצה להתגייס לצבא הרומני. אמי הייתה אישה יפה ותמירה. היא הייתה עקרת בית שדאגה לבעלה ולבני ביתה. בהגיעם לווינה מצבם הכלכלי לא היה טוב. השפה הגרמנית לא הייתה שגורה בפיהם, ואבא היה חסר מקצוע. כדי לפרנס אותנו הוא התחיל לעסוק בהובלת סחורות באמצעות סוסים. במהלך הזמן הוא התקדם להובלות באמצעות משאיות. בגיל צעיר עזרתי לאבא. הוא היה מחכה לי עם שובי מבית הספר והיינו יוצאים מיד לחלוקת הסחורות".
במרץ 1938, כשצבא גרמניה פלש לאוסטריה וסיפח אותה לרייך השלישי (ה"אנשלוס"), הפצירו ההורים בילדיהם לברוח. הם עצמם נשארו כדי לשמור על העסק המשפחתי. "נטי ובן הזוג שלה ברחו דרך סין לאוסטרליה והשתקעו שם. אבא שלי, שהיה אז בן 16, עלה לארץ עם תנועת הנוער הציונית גורדוניה. בהמשך הוא עבד ב"אגד" והתקדם שם. אחותו רבקה הגיעה לכאן שנה אחריו. מינה ברחה ללונדון והגיעה לישראל כעבור עשר שנים. כולם היו בקשר הדוק, נטי ביקרה בארץ. אבל מה שהעיב עליהם היה שהם לא ידעו מה עלה בגורלה של הדי, אם היא חיה או מתה".
8 צפייה בגלריה
הדי הדוויג גולדנברג ברקו רומולה. מימין: הבית באי ג'רזי שבו הסתתרה במשך 18 חודשים
(צילום: אלבום פרטי)
מתי חודש הקשר של האחים עם הדי?
"כל בני הדור שלי זוכרים את המנגינה של תוכנית הרדיו 'המדור לחיפוש קרובים'. באמצעות התוכנית הזו אנשים ניסו לברר מה עלה בגורלם של קרובים שלהם שנעלמו בשואה. אישה בשם מיצי, חברת ילדות גויה של דודתי הדי, חיפשה את אבי באמצעות התוכנית. יום אחד התקשרו לאבא שלי מהרדיו ואמרו לו: 'מצאנו את אחותך!'. התברר שמיצי נשארה בקשר עם הדי לאורך כל המלחמה. הן התכתבו, והדי הייתה שולחת לה גם מכתבים שתמסור להורים. כך קרה שמיצי הייתה האחרונה שראתה את ההורים של אבא שלי בחיים. יום אחד היא באה אליהם עם מכתב מהדי וראתה שמעלים אותם למשאית".
"בני הדור שלי זוכרים את המנגינה של תוכנית הרדיו 'המדור לחיפוש קרובים'. חברת ילדות של דודתי הדי חיפשה כך את אבי, ויום אחד התקשרו לאבא שלי מהרדיו ואמרו לו: 'מצאנו את אחותך!'
כמה שנים לא ידעתם על גורלה של הדי?
"22 שנים. השנה הייתה 1960. אבא טס מיד לגרמניה, לפגוש את הדי, ואחרי שבוע התקשר והודיע שהוא מביא אותה לביקור בארץ. הייתי ילדה אז, אבל הבנתי שהדי חיה בעיירה של בעלה תחת זהות בדויה. איש לא ידע שהיא יהודייה. לא היו לה מסמכים, ואבא הביא אותה לארץ עם הדרכון של חברתה מיצי (שהתגוררה גם היא בגרמניה). הוא ביקש מאמא שלי שבת של חברים שלהם, דיילת קרקע, תתייצב בזמן שהם נוחתים ותיקח מיד את הדי לפני שמשטרת הגבולות תעלה על הסיפור.
"כולנו, כל המשפחה המורחבת, הגענו לאסוף את אבא ואת הדי. רועדים מפחד חיכינו על המרפסת בנתב"ג, שהשקיפה על אולם הנכנסים. ראינו את אבי מגיע עם אישה בלונדינית גדולה עם מטפחת ומשקפי שמש, ואני זוכרת התרגשות גדולה שסוף־סוף אבי ואחיותיו התאחדו עם אחותם החסרה. היא הייתה אצלנו שבוע וטיילנו איתה בכל הארץ. היא דיברה איתנו באנגלית ועם אבא בגרמנית".
צרור בגדים ומכתב התאבדות
בביקורה בארץ החלה הדי לפרוש את קורותיה בשואה. היא סיפרה שנמלטה לאי ג'רזי בעקבות חבר שברח מווינה. "כשהיא הגיעה לשם, גילתה שכבר עזב אבל החליטה להישאר. ב־1940, איי התעלה, ובהם ג'רזי, נכבשו על ידי הגרמנים. הדי עבדה אז כאומנת אצל משפחה מקומית. היא הייתה אחת מתוך כ־20 יהודים שהתגוררו באי. "כשהגרמנים דרשו שכל היהודים באי יגיעו להירשם, הדי נרשמה בשם הדי גולדנברג ברקו. ופה מגיע סימן השאלה הראשון: מאיפה צץ השם ברקו ולמה היא הוסיפה אותו לשמה?", אומרת רמות.
מה ההשערה שלך?
"זה כנראה שם הנעורים של אמא שלה, סבתי. יכול להיות שברקו נשמע לה פחות יהודי מגולדנברג. היא גם רשמה במסמכים שהיא אזרחית רומניה, למרות שזה לא היה נכון. היא נולדה באוסטריה כמה שנים לאחר שהוריה עזבו את רומניה. אנחנו לא יודעים למה היא עשתה את כל זה, אולי כדי להתחיל לטשטש סימנים לחייה הקודמים. בכל מקרה, על המסמכים שלה הגרמנים הטביעו את החותמת J. כלומר, יהודייה".
"אין לנו מושג איך יהודייה עם מסמכים שעליהם רשום J הצליחה לעבוד בחברה גרמנית, וכבר אין את מי לשאול"
מה קרה אחר כך?
"המשפחה שהדי עבדה אצלה עזבה את האי. ב־1942 חברה מצאה לשתיהן עבודה כמתורגמניות במשרדים של לא פחות מחברת ההנדסה הגרמנית 'טוט', שהקימה אז את החומה האטלנטית (חומה שנועדה להגן על אירופה הכבושה מפני בעלות הברית). אין לנו מושג איך יהודייה עם מסמכים שעליהם רשום J הצליחה לעבוד בחברה גרמנית. הייתי קטנה מכדי לשאול את הדי, והיום כבר אין את מי לשאול. הדי הייתה גבוהה, בלונדינית, מרשימה. נראתה לא יהודייה. היא שכרה דירה ועבדה בערך שנה בחברה ההיא.
"באותו זמן היא הכירה קצין גרמני ששמו היה קורט והתאהבה בו. הוא בא ממשפחה שתמכה במשטר הנאצי ועבד במחלקת הרכב ב'טוט'. האם מההתחלה הוא ידע שמדובר ביהודייה? האם חיכתה שיתאהב וייפול בפח ואז היא תגלה לו את זהותה? אנחנו לא יודעים".
ואז?
"ואז הלשינו עליה. היא התיידדה עם רופאים מקומיים, הבינה שאין להם מספיק כסף לדלק כדי להגיע לחולים ברחבי האי, וגנבה תלושי דלק מהחברה. אחרי שנודע על הגניבה, הדי הבינה שהיא צריכה להיעלם והחליטה לביים התאבדות. היא השאירה צרור בגדים עם מסמכים ומכתב התאבדות, ונעלמה. אנחנו מניחים שהקצין הנאצי עזר לה לביים את ההתאבדות".
הנאצים קנו את סיפור ההתאבדות שלה?
"לא. הם חיפשו אותה, ואפילו פרסמו מודעות בעיתונים המקומיים עם תמונתה וכתבו שכל מי שעוזר או מחביא את הדוויג ברקו, ייענש בחומרה".
הדי סיפרה שהקצין הנאצי החביא אותה כמעט שנתיים בחדרו בבסיס. מדי פעם הוא הביא לה מדים כדי שתתחפש לחייל נאצי, והם היו יוצאים החוצה לנשום אוויר. היום אנחנו יודעים שהסיפור לא היה ולא נברא"
מכאן בעצם הגרסאות מתפצלות בשאלה מי באמת עזר לה, הקצין הנאצי או דורותיאה ובר?
"הדי סיפרה לאבא שלי שהקצין הנאצי החביא אותה בחדר שלו בבסיס. הוא הביא לה מדים כדי שתתחפש לחייל נאצי, ומדי פעם הם היו יוצאים החוצה כדי שתנשום אוויר. היא הייתה משחקת חייל שיכור ומתנדנד, ואז הם היו חוזרים לחדר. היום אנחנו יודעים שהסיפור לא היה ולא נברא. אולי הוא החביא אותה אצלו כמה ימים, אבל כמעט שנתיים היא התחבאה אצל דורותיאה ובר".
מה גיליתם?
"ד"ר קאר מאוניברסיטת קיימברידג' עשתה מחקר נרחב שכלל מסמכים, ושם גילינו סיפור אחר לחלוטין. אחרי ה'התאבדות' הדי עברה לזמן קצר לביתה של אישה צ'כית בשם בוזנה קוטסובה, ומשם עברה אל דורותיאה ובר. אנחנו יודעים שדורותיאה נולדה וגדלה באי ג'רזי, וכשבעלה אנטון, אופה ממוצא אוסטרי, נלקח לצבא הגרמני, היא נשארה לבד. לא ידוע לנו אם הקשר עם הדי התבסס על המוצא האוסטרי.
"דורותיאה החביאה את הדי בעליית הגג בביתה. היא התגוררה ברחוב קטן מאוד, שהבתים בו צמודים, והשכנים, שראו קצין נאצי מגיע לביקורים תכופים אצל דורותיאה ומביא איתו מצרכי מזון, החלו לכנות אותה 'ג'ריבג' (Jerrybag), שזה בתרגום חופשי 'הזונה של הנאצים'. בלילות, דורותיאה והדי היו יוצאות לאסוף דגים מתים על החוף, למאכל. הדי התחבאה אצל דורותיאה עד סוף המלחמה".
למה הדי לא סיפרה לכם שאישה מקומית הצילה אותה? למה היא נתנה את כל הקרדיט לקצין הנאצי?
"אין לנו מושג. אולי כי לא כל כך פשוט לספר למשפחה היהודית שלך שנכנסת לרומן עם קצין נאצי באמצע המלחמה ואחר כך גם התחתנת איתו והבאתם יחד ילדים לעולם. הסיפור על כך שהוא זה שהחביא והציל אותה נשמע אחרת לגמרי. ובאמת, אבא שלי כתב עליו ביומן: 'יכול להיות שהוא היה נאצי טוב'".
"דורותיאה החביאה את הדי בעליית הגג. השכנים, שראו קצין נאצי מבקר ומביא איתו מצרכי מזון, כינו אותה 'הזונה של הנאצים'. בלילות, דורותיאה והדי היו יוצאות לאסוף דגים מתים על החוף, למאכל"
הכרתם אותו, את קורט?
"אבא שלי פגש את הדי חמש שנים אחרי שבעלה מת. היא דיברה המון על זה שקורט היה אהבת חייה. הדי סיפרה לאבי שבסוף המלחמה קורט נאסר והיא העידה במשפט שלו בלונדון. היא סיפרה שהוא הציל אותה, והוא שוחרר.
"הם התחתנו בשנת 1949 וחזרו לווהר, עיירת הולדתו של קורט בגרמניה, ובמשך כל השנים הסתירו את העובדה שהדי יהודייה. נולדו להם שלושה ילדים - מריון והתאומים אליזבת ומישאל. קורט והיא השתלבו בחנות כלי הבית של המשפחה. קורט נפטר ב־1955 מסיבוך של ניתוח פשוט, והיא נשארה אלמנה בת 36, לבד עם שלושה ילדים קטנים, תלויה בהוריו של קורט. זו כנראה הסיבה שהמשיכה לשמור על הסוד שלה".
אבא רצה להגר לגרמניה
זהר רמות (72), יועצת ארגונית, נשואה לערן (75), סגן אלוף במיל', בעבר טייס עתיר זכויות בחיל האוויר וטייס אל־על (בגמלאות). הם הורים לשתי בנות ויש להם שישה נכדים.
"אמא שלי ס"ט, היא דור שישי־שביעי בארץ. אבא שלי איבד את הוריו בשואה אבל אף פעם לא דיבר איתנו על האובדן. כל חיי קראתי כל ספר אפשרי על השואה. אין סרט שואה שלא ראיתי, ועדיין לא שאלתי את אבא שלי שאלות. אני לא יודעת למה".
אביך והדי הצליחו לשמור על קשר?
"אבא היה נוסע לעזור לה לפחות פעמיים בשנה. לפעמים גם אמא שלי הצטרפה. הוא גם עזר להדי בכסף. אחרי שהוא נפטר אמא שלי סיפרה לי שהוא רצה שנהגר כולנו לגרמניה כדי שנגור ליד הדי, אבל אמא שלי, הצברית, לא הסכימה. אבא היה מעורב בחיים של הדי ושל ילדיה, אבל הם לא היו מעורבים בחיים שלנו. כשאבא נפטר, הבן של הדי, מישאל, צלצל לנחם אותי וסיפר שאבא שלי היה מודל עבורו. הוא דאג להם, תיקן דברים בבית ולקח אותם לטיולים. אני גם יודעת שבשלב כלשהו להדי הייתה חנות וילונות. היא התחתנה בשנית, בגיל מאוחר, גם עם גרמני".
מה הילדים של הדי ידעו על הזהות שלהם?
"היא גידלה אותם בלי לספר להם דבר על הזהות היהודית שלה ובלי לספר להם בעצם מי הם. היא הזהירה את אבא שלי שאסור לספר. כששאל אותה איך היא מסבירה להם את העובדה שיש לה אח ואחיות בישראל, היא אמרה שסיפרה לילדיה שהיא לא יהודייה, ושהם אחים חורגים שלה מנישואים שניים של אמה ליהודי. היא ביקרה בארץ כמה פעמים עם הילדים".
איך אביך חי עם זה?
"כשהילדים של הדי הגיעו לגיל העשרה, אבא שלי לקח אותם לטיול ואמר שהוא צריך לספר להם משהו, אבל ביקש שלא יגלו לאמם. הוא אמר להם שאמא שלהם יהודייה ושהם יהודים, אבל הם כנראה הדחיקו את זה. נפגשתי איתם כשכולנו כבר אנשים מבוגרים, והם סיפרו לי שכל השנים הם ידעו שאמא שלהם משקרת, לגבי הכל. 'גם כשהיא אמרה שהיא הולכת למכולת, לא האמנו'. ברור לי שזה לא נבע משקרנות אלא מהצורך לשרוד.
"כשהדי הייתה קרובה לגיל 80, ראש הקהילה היהודית בג'רזי בזמן המלחמה הצליח לאתר אותה. כשהוא התקשר ושאל, 'את הדי ברקו?', היא ניתקה את השיחה. אחרי שבוע היא יצרה קשר וביקשה סליחה. היא אמרה לו שעד היום היא לא מודה בעבר שלה. עד כדי כך הרגישה רדופה".
אגב, האחים הצליחו לברר מה עלה בגורל הוריהם שנשארו מאחור?
"ב־1984 בעלי ואני טיילנו בחבל טירול באוסטריה. הוריי הצטרפו, ואחרי שערן חזר לארץ המשכתי עם הוריי לווינה. אבא ביקש לראות את עורך הדין שדרכו קיבל את הרנטה מהגרמנים. שאלתי את עורך הדין אם הוא יכול לברר מה קרה להורים של אבי. טלפון אחד קצר הספיק. הוא כתב את מה שנאמר לו על פתק, סגר את השפופרת והודיע לנו בפנים חתומות שההורים נלקחו לטרזיינשטט, הועברו לאושוויץ ושם נספו. אבא שלי פרץ בבכי. הוא הוציא שם את כל מה שנעל בתוכו 45 שנה".
שני הבעלים עזבו
בנובמבר 2016, חצי שנה אחרי שיחת הטלפון המטלטלת שקיבלה זהר, בחזית הבית של דורותיאה באי ג'רזי (שהפך ברבות השנים לפנימיית בנות) נערך טקס הסרת הלוט לזכרה של חסידת אומות העולם. זהר רמות ואחיה נסעו לטקס ולצדם חלק מבני משפחתה של הדי. "הגיעו מריון, אליזבת והבן של מישאל, ויחד גילינו את הטרגדיה של דורותיאה. בעלה אנטון, שיצא למלחמה, לא שב. היא חשבה שהוא נהרג והתחתנה עם אחר, אבל אז הוא חזר והיא נתבעה על ביגמיה. שני הבעלים עזבו אותה, והיא נותרה לבדה. היא עזבה ללונדון ונפטרה ללא ילדים. לקראת הטקס חיפשו בני משפחה שלה ולא מצאו. גילו רק אחיינים רחוקים שלא ידעו על קיומה".
ביום הטקס, נזכרת רמות, התרחשה דרמה אנושית קטנה. "ישבנו כולנו בלובי של המלון שלנו, ומריון, שדווקא הגיעה עם רצון טוב והראתה תמונות משפחתיות ומכתבי אהבה שאביה כתב לאמה, החלה פתאום לכעוס. היא אמרה לנו: 'זה סוד שהלך איתם לקבר. בשביל מה בכלל פתחנו את הסיפור הזה?'. אמרתי לה שזה סיפור על שלושה גיבורים: 'אמא שלך, הגיבורה שסידרה את כל העולם ושרדה, אבא שלך, שהציל יהודייה, ודורותיאה, שהחביאה אותה והסתכנה בחייה'. בסופו של דבר מריון נאמה בטקס וסיפרה שלא הכירה את הסיפור המשפחתי המרגש שלה".
"הבת של הדי אמרה לנו: 'זה סוד שהלך איתם לקבר. בשביל מה פתחנו את הסיפור הזה?'. אמרתי לה שזה סיפור על שלושה גיבורים: 'אמא שלך, ששרדה, אבא שלך, שהציל יהודייה, ודורותיאה, שהחביאה אותה'"
איך הקשר שלך כיום עם ילדיה של הדי?
"אני בעיקר בקשר עם מריון שמתגוררת בחבל טוסקנה באיטליה. באחד הביקורים שלנו שם הגענו יחד עם קבוצת חברים גדולה מישראל לפסטיבל ג'ז, ומריון קנתה כרטיסים לכולנו. כשפגשה מכרים הציגה אותי בגאווה: 'זו בת הדודה שלי מישראל'. הרגשתי שסגרתי מעגל".
