אוסי מוריץ (50) אחראית על שילובם של אנשי בארי, שעוברים בימים אלה לקיבוץ חצרים. "התוכנית המקורית הייתה לקלוט את כל הקהילה כבר בחודש יוני", היא אומרת, "אבל לצערנו היה עיכוב בחיבור התשתיות. בפועל זה אומר שעדיין לא כל הבתים מוכנים לאכלוס. בינתיים עברו לשכונה כמאה משפחות, רובן עם ילדים קטנים שהיו אמורים להתחיל את שנת הלימודים אצלנו. בקרוב צפויות להתאכלס עוד כמאתיים משפחות".
יש משפחות שבחרו לא לעבור?
"כ־25% מחברי הקהילה בחרו לא להגיע. חלקם חזרו לבארי, רובם אנשים צעירים שמחזיקים שם את המשק. אחרים מפוזרים ברחבי הארץ והעולם".
מתי ואיך הגיע הרעיון למיזם?
"הרעיון עלה על ידי שני חברי הקיבוץ שלי, עופר שפרוני וצביקה ברקאי, ארבעה ימים בלבד אחרי השבת השחורה. שניהם הבינו מהר מאוד שיהיו קהילות שלא יוכלו לחזור למקום מגוריהן ויזדקקו למקום אחר לחיות בו במשך זמן ממושך. הרעיון זכה לתמיכה רחבה אצלנו, והוחלט להקים עבורו את 'מינהלת קהילות שכנות' שבראשה עומדים אחי, דרור קריצ'מן, שמשמש כיו"ר ההנהלה הכלכלית של חצרים, ורן שיבק, המנהל העסקי של חצרים. מאחר שהיה ברור שלא יהיה די רק בבניית בתים ויידרש גם חיבור קהילתי, נשאלתי אם ארצה להיות אחראית על תחום זה. הסכמתי מיד. בדיוק לפני שנה יצאתי לשבתון מניהול בית הספר היסודי 'ניצני הנגב' בקיבוץ בית־קמה, וכמו רבים, הטבח והמלחמה גרמו לי להרגיש חסרת אונים. שמחתי שנקרתה בפניי הזדמנות אמיתית לעזור, אבל חשוב לי להדגיש שיש רבים נוספים ששותפים לעשייה".
למה הוחלט לאכלס את אנשי בארי דווקא אצלכם?
"חשבנו על קיבוצים שהיה לנו קשר איתם לפני המלחמה. פנינו גם לאנשי קיבוץ ניר־עוז, אבל הם החליטו לוותר".
מה דורש התפקיד שלך בפועל?
"הקיבוץ שלנו, בדומה לבארי, כולל מוסדות רבים, כגון מכבסה, כלבו, חדר אוכל, משאבי אנוש, בריאות, טיפול בגיל השלישי ועוד. בין היתר היה צריך לבדוק עם אנשי בארי אילו שירותים הם מעוניינים לקבל יחד עם חצרים ואילו בנפרד. הוחלט, למשל, שחדר האוכל שלהם יהיה בנפרד, כי חדר האוכל הוא בעצם המרכז התרבותי של הקיבוץ שבו קורה הכול - כינוסים, אסֵפות, ערבי חג. גם המרפאות והחינוך הבלתי פורמלי, כגון תנועות הנוער, הופרדו. לעומת זאת, הכלבו ופעילויות הפנאי לגיל השלישי צורפו יחד".
"כ־25% מחברי הקהילה בחרו לא להגיע. חלקם חזרו לבארי, רובם אנשים צעירים שמחזיקים שם את המשק. אחרים מפוזרים ברחבי הארץ והעולם"
לכן גם החלטתם לקרוא לפרויקט "מינהלת קהילות שכנות".
"לא רצינו לקרוא לו 'קהילה מחבקת' או 'קהילה מאמצת' כדי לא ליצור תחושת פטרונות, כאילו יש קהילה חזקה לעומת קהילה חלשה. המטרה העיקרית שאנשי בארי ימשיכו לשמור על החוזקה ועל הזהות שלהם כקהילה".
מה היה האתגר הכי גדול בפרויקט?
"כאמור, המיזם זכה לתמיכה גורפת בקהילה שלנו, אבל כשהורים לילדים קטנים הבינו שילדיהם עומדים להיפגש עם ילדים שעברו טראומה קשה, הם קצת נלחצו. הם אמרו: 'מה אנחנו אמורים לעשות כשהילד יחזור הביתה ויספר שהילד מבארי סיפר לו שהוא נלקח בשבי, או שהילדה מבארי תספר שהוריה או דודיה נרצחו?'. היינו צריכים למצוא דרך להכין את ההורים והילדים לחשיפה לסיפורי הטראומה בלי לפגוע בחוסן".
האם שיקום בארי כבר החל?
"החלו שם בתהליכים ראשוניים. אומרים שזה ייקח בין שנתיים לשלוש שנים, אבל אנחנו מעדיפים לא לעסוק בזה. הצענו להם את הבית שלנו מכל הלב, אנחנו לא מדברים על היום שאחרי. חשוב לנו שהם ירגישו שזה הבית שלהם כל עוד יצטרכו אותו".
