לפני שלוש שנים הצטרפה חגית יאסו לקבוצת הריצה Sderot Front Runners, שעד מהרה נעשתה חלק חשוב בחייה. "שלוש פעמים בשבוע נהגנו לצאת לריצות כולנו יחד", היא מספרת. "באמצע השבוע בערב, ובשבת - בבקרים".
גם ביום שבת, 7 באוקטובר, יצאה לרוץ. "הייתי אמורה לצאת לריצה עם שלושה חברים", היא מספרת. "אבל הם התכוונו לנסוע במכונית עד ליד־מרדכי ומשם לרוץ לזיקים. מאחר שאני שומרת שבת, לא נסעתי איתם. קבעתי עם חברה, וכשהיא איחרה יצאתי לבד. בשעה שש בבוקר החבאתי את המפתח והשעון שלי במקום מסוים בכניסה לעיר, כי אסור לטלטל חפצים בשבת, ויצאתי בריצה לכיוון שער־הנגב. בשש וחצי, כשהגעתי לכניסה של מכללת ספיר, היה 'צבע אדום' והתחילו מטחי קסאמים. נכנסתי למיגונית וחיכיתי שזה ייגמר, אבל המטחים המשיכו. כשהם השתתקו, ניסיתי לצאת וראיתי את ליאור וייצמן מקבוצת הרצים, שרכב על אופניים. דיברנו שתיים־שלוש מילים, וכשהתחלנו לשמוע יריות הוא אמר לי, 'תשמרי על עצמך!', המשיך לרכוב ופנה בחזרה לכיוון שדרות. יותר לא ראיתי אותו. מיד אחרי שפנה בצומת שמעתי יריות".
אם השם חגית יאסו מצלצל לכן מוכר, זה לא מקרי. יאסו, שמתגוררת בשדרות, זכתה במקום הראשון בעונה התשיעית של "כוכב נולד" בשנת 2011. כיום, בגיל 34, בצד הופעותיה כזמרת במסגרות שונות, היא עובדת כמזכירה בחברה לתשתיות וכבישים.
מה עשית כששמעת יריות?
"התחלתי לרוץ לכיוון שער־הנגב. כשהיריות התקרבו, נכנסתי לממ"ד בצומת. נשארתי שם והצצתי, ופתאום ראיתי טנדר לבן שעליו 7-6 מחבלים לבושי שחור עם בנדנות, יורים וצועקים 'אללה אכבר!'. הם היו כמאה מטרים ממני, אבל למזלי לא ראו אותי והמשיכו. כשהם עברו יצאתי מהממ"ד ונכנסתי בין השיחים. ואז הגיע עוד טנדר של מחבלים שירו לכל כיוון. החלטתי להישאר בין השיחים עד שאראה צבא או משטרה. הייתי בטוחה שיגיעו.
"בינתיים התחילו להגיע כלי רכב ישראליים, וכשעצרו ברמזור האדום בצומת, המחבלים - שהתמקמו כמה עשרות מטרים ממני - ירו בהם. ראיתי בן אדם ירוי שצעק: 'בבקשה, אל תהרגו אותי, תנו לי לחיות!', ואז נתן רוורס לאחור והמשיך לכיוון ה'אלונית' בצומת גבים. הבחור הערבי מתחנת הדלק העמיס אותו ואת הבחורה הפצועה שהייתה איתו ונסע לכיוון הצומת שבו התחבאתי. כשראה את המחבלים, יצא מהאוטו והתחיל לרוץ. יצאתי מהשיחים ואמרתי לו, 'תעזור לי!', והוא אמר: 'תרוצי, אל תפסיקי'. הוא גם סימן לאנשים שנסעו בכביש שיעצרו, אבל הם לא הבינו אותו והמשיכו ישר לכיוון המחבלים. אני רצתי אחריו, נכנסנו לכיוון תחנת הדלק והיו שם 11 אנשים, שכולם התקבצו במקום בגלל אזעקת 'צבע אדום'. הם לא ידעו על המחבלים, וכשאמרתי להם, לא האמינו לי. אחד מהם אמר: 'אני מיחידה מובחרת. זה לא יכול להיות. אם ציפור תעבור בגדר, ישר ידעו עליה'.
"הבחור הערבי התקשר לאמא שלי, ואז אחותי אמרה שהיא שולחת לי אנשים מכיתת הכוננות של קיבוץ גבים לחילוץ. כשהם הגיעו, לא האמנו להם שהם משלנו עד שמישהו מהם שאל, 'מי זאת חגית? באתי לקחת אותה'"
"הבחור מה'אלונית' נעל את הדלת ואנחנו ישבנו בממ"ד בשקט. תוך חמש דקות המחבלים הגיעו אלינו, אבל כשניסו לפתוח את הדלת ולא הצליחו, הם לא התעקשו והמשיכו הלאה. את כל זה ראינו במצלמות האבטחה. היינו שם כשש שעות. כל הזמן ניסינו להתקשר למשטרת שדרות, אבל הם לא יכלו לעזור לנו".
היית מבוהלת? הבנת מה מתרחש?
"בגלל שאני שומרת שבת לא הסתכלתי באינטרנט ולא ידעתי מה קורה. לא תיארתי לי את גודל האירוע. אני מאמינה ששמירת השבת הצילה את חיי, הרי אומרים שמי ששומר שבת השבת שומרת עליו, ומה שקרה לי בהחלט מעיד על זה. רק כשמישהי סיפרה על המסיבה ברעים הבנתי שמדובר בסדר גודל שלא הכרנו".
מתי נודע למשפחתך על מה שקורה איתך?
"בשלב מסוים אמרו לי שאני חייבת להתקשר למשפחה שלי, כי מדובר בפיקוח נפש. לא ידעתי שבעצם אני נחשבת לנעדרת כבר שש שעות. הבחור הערבי התקשר לאמא שלי, ואחרי שדיברנו אחותי אמרה שהיא שולחת לי אנשים מכיתת הכוננות של קיבוץ גבים לחילוץ. כשהם הגיעו, לא האמנו להם שהם משלנו, עד שמישהו מהם שאל, 'מי זאת חגית? באתי לקחת אותה', ואז אמרתי 'תפתחו, זה משלנו'. כל 11 האנשים שהיו בממ"ד באו עם כיתת הכוננות לקיבוץ גבים. אני נשארתי לישון שם אצל עדי ונמרוד, חברים של אחותי, ולמחרת חזרתי הביתה. במוצ"ש, כשיכולתי לדבר בטלפון, שאלתי ישר על ליאור וייצמן, זה שרכב על האופניים. ואז הבנתי שהוא איננו. נרצח דקות אחרי שנפגשנו".
מה עם החברים מקבוצת הריצה?
"שניים מהם, קובי פריינטה ונעמי שטרית אזולאי, שאיתם קבעתי, נרצחו. השלישי, רם חיון, נפצע. אחרי שבוע נודע לי שגם השוטר אבי עמר מהקבוצה נפל בקרב, בקיבוץ בארי".
איפה את עכשיו?
"ביום שני התפנינו כל המשפחה המורחבת - שמונה מבוגרים ושבעה ילדים - לתל־אביב, למקומות שחברה של אחותי סידרה לנו. אבל כשהגענו לשם ושמענו אזעקות לא הרגשנו בטוחים. חבר שנמצא בחו"ל השאיר לנו את ביתו בחדרה לכמה ימים, ומיום חמישי אנחנו נמצאים במלון ליאונרדו בירושלים".
ומה שלומך?
"אני בסדר יחסית, אבל יש לי סיוטים. היום ראיתי טנדר לבן כמו של המחבלים, ונכנסתי לחרדה. כל דבר מפחיד אותי. אבל בעיקר אני חושבת על נעמי מקבוצת הריצה שלנו. היינו מאוד קרובות. היא הייתה 'מאמא' מפרגנת עם נשמה של ילדה, והייתה מדרבנת אותי בריצות. ארבעת החברים שהיו ואינם יחסרו לי מאוד. הם היו הלב הפועם של הקבוצה. אני לא יודעת איך נמשיך בלעדיהם".
