נשים שעובדות בשמירה על איכות הסביבה וכדור הארץ מספרות מה גרם להתחיל, באיזה הישג הן הכי גאות ואיך גם אנחנו יכולות לתרום.
ד"ר ליהי שחר־ברמן: תעשיות מזהמות
בת 39 מטבעון, נשואה ואם לשניים, מנכ"לית איגוד ערים מפרץ חיפה להגנת הסביבה
מתי הבנתי שאנחנו בבעיה: "כשהייתי סטודנטית בטכניון, גיליתי שהריח החזק שאני מריחה ברחבי הקמפוס מגיע מבתי הזיקוק, והבנתי שזה מפגע סביבתי חמור שנגרם על ידי התעשייה הפטרוכימית. ככל שלמדתי יותר, כך הבנתי שהמציאות במפרץ חיפה היא תוצאה של מדיניות כושלת רבת שנים ולא גזירת גורל".
כך התחלתי: "הצטרפתי לארגון 'מגמה ירוקה' ושם הכרתי את בן זוגי, גם הוא סטודנט ואקטיביסט סביבתי. יחד עם חבריי הובלתי את הפעילות הציבורית נגד מפגעי התעשייה באמצעות לחץ ציבורי אינטנסיבי. נפגשנו עם שרים, חברי כנסת וראשי ערים, ארגנו הפגנות וחוגי בית, ועבדנו מול התקשורת. במקביל הגשנו עתירות נגד התוכניות להרחבת התעשייה הפטרוכימית וזכינו לראות פירות מעמלנו. הגענו עד בית המשפט העליון ועצרנו את התוכניות להרחבת התעשייה. את הפעילות האקטיביסטית שלי בארגוני הסביבה שילבתי בלימודי דוקטורט בהנדסה ביו־רפואית כחוקרת חלקיקים במערכת הנשימה. עם סיום הדוקטורט הצטרפתי ל'ממשק', תוכנית צוערים של האגודה הישראלית לאקולוגיה, והובלתי את תוכנית מפרץ חיפה ברשות מקרקעי ישראל".
"הגשנו עתירות נגד התוכניות להרחבת התעשייה הפטרוכימית וזכינו לראות פירות מעמלנו. הגענו עד בית המשפט העליון ועצרנו את התוכניות להרחבת התעשייה"
איך אני פועלת: "במסגרת תפקידי כמנהלת איגוד ערים מפרץ חיפה להגנת הסביבה, העוסק ברגולציה ובאכיפה במגוון רחב של תחומי סביבה, אני ממשיכה לקדם את התוכנית לסגירת התעשייה הפטרוכימית. בנוסף, אני חברה בוועדת העורכים לתוכנית המתאר, המקודמת בימים אלה במינהל התכנון".
אני מאמינה: "יחד עם הצוות המקצועי באיגוד, ארגוני הסביבה ושותפים בממשלה ובשלטון המקומי נצליח להפוך את מפרץ חיפה לאזור נקי שכל אחת תרצה לחיות בו ולגדל בו את ילדיה".
ההישג שאני הכי גאה בו: "הובלת המאבק הציבורי שהביא לעצירת ההרחבה של התעשייה הפטרוכימית".
יערה פרץ: לרתום את הנוער
בת 32 מתל־אביב, רווקה בזוגיות, עובדת בקולקטיב "גזטיביסטים" שפועל לעצירת כריית גז טבעי בים התיכון
מתי הבנתי שאנחנו בבעיה: "בגיל 14 נחשפתי לראשונה לסוגיה של התחממות כדור הארץ ומשבר האקלים בסרט 'אמת מטרידה' של סגן נשיא ארצות־הברית לשעבר, אל גור, ויצאתי המומה. איך לא סיפרו לי על ההתחממות הגלובלית בשום מקום, לא בבית הספר ולא בתנועת הנוער? הייתה לי תחושה של חוסר אונים והרבה מאוד כעס על כך שלא רק שלא ידעתי, אלא שאני גם חלק מהבעיה. צפיתי בתמונות זוועה של קרחונים נמסים, שריפות, בעלי חיים נכחדים ותרחישים מדעיים על האסונות שיקרו אם לא נפעל, והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. ההבנה הזו עיצבה את המשך הפעילות האקטיביסטית שלי".
"אני מביאה את הקולות של האוכלוסיות הפגיעות, שחשופות יותר לאפליה במצבי משבר"
כך התחלתי: "הצטרפתי ל'גרינפיס' ואחר כך לארגון 'מגמה ירוקה', שאותו ייצגתי בוועידות וכנסים בינלאומיים, ריכזתי את המאבק לגמילת ישראל מדלקים מאובנים ולקידום המעבר לאנרגיות מתחדשות, וניהלתי את פעילות השטח והפקת מצעד האקלים השנתי. בהמשך הייתי בין מייסדי תנועת 'מנאח וואחד - אקלים אחד', לקידום צדק אקלימי בין הירדן לים".
איך אני פועלת: "אני מביאה את הקולות של האוכלוסיות שנפגעות הכי הרבה ממשבר האקלים, כמו נשים, פלסטינים ולהט"בים, שחשופים יותר לאפליה במצבי משבר וחוסר ודאות. כרגע אני עסוקה בקמפיין לעצירת צינור EastMed, שמיועד לייצוא גז מישראל לאירופה דרך קפריסין, יוון ואיטליה.
צריך להבין שהתעמולה על התדמית הנקייה והירוקה של הגז היא שקרית. גז הוא דלק מאובן כמו פחם, ומחמיר את משבר האקלים בדיוק כמוהו".
אני מאמינה: "אחרי עשור של פעילות, אני יודעת שאפשר לשנות".
ההישג שאני הכי גאה בו: "עידוד מחאה של בני נוער שמודאגים מהאקלים ויצירת מסגרת עבורם, כדי שירגישו פחות לבד".
בלהה גבעון: להציל את הנגב
בת 71 מהיישוב עומר, נשואה, אם לשלושה וסבתא לעשרה, מייסדת ומנכ"לית עמותת "נגב בר קיימא"
מתי הבנתי שאנחנו בבעיה: "כבר בילדותי. נולדתי לפני קום המדינה בשכונת נווה חיים מצפון לחדרה. בין השכונה לים השתרעו חולות נודדים, ולרשותנו עמד עולם מרהיב של צמחייה ובעלי חיים. נחל חדרה שקק חיים, שחו בו דגים וצלופחים, ומסביב התעופפו שלדגים, אנפות ומינים רבים של עופות מים. ואז באו מפעלי נייר חדרה וזיהמו את הנחל, והסירחון התפשט למרחוק. במקביל נלקחו פיסות טבע למטרות בנייה, והשדות עם הכלניות, הצבעונים והרקפות הלכו ונעלמו. ראיתי את העוול הנורא שנגרם לארץ שכה אהבתי. בצבא הייתי מדריכת ידיעת הארץ והכרתי את הנופים מהמדבר להר ומהים לירדן".
כך התחלתי: "מוניתי למנהלת סניף בחברה להגנת הטבע, ריכזתי קורסים בידיעת הארץ למורים בשנת שבתון ואת הוועדה המחוזית של המועצה לשימור אתרים. בהמשך ריכזתי מטעם החברה את שמירת הטבע במחוז הדרום כולו, מאשקלון עד אילת. 16 שנים לא יצאתי לחופשה שנתית כי העבודה הייתה עבורי החופש בהתגלמותו".
"הגעתי למסקנה שכדי לחולל שינוי אמיתי צריך להפוך את 'האויב' לחלק מהפתרון, באמצעות הידברות"
איך אני פועלת: "במסגרת עבודתי בחברה להגנת הטבע למדתי להכיר את הנגב ואת הדמויות הפועלות בו. בשנת 1999 הקמתי את עמותת 'נגב בר קיימא' לשילוב כל גורמי הסביבה הפועלים בנגב, שהפך לפח האשפה של המדינה. כ־60 חוקרים הכינו במשך שנה וחצי מסמך ובו עקרונות לפיתוח בר קיימא בנגב, שעסק בקביעת עקרונות תכנון לנופים, דרכים ותשתיות, כרייה וחציבה, תיירות, נופש ופנאי, תעשייה וצבא. הגענו להבנות עם מפעלים מזהמים בנגב, ואפילו התחלנו דיאלוג להקמת פורום משותף עם מפעל ים המלח הירדני. זכיתי בפרס מפעל חיים מטעם נשיא המדינה והשר להגנת הסביבה ב־2008, בפרס יו"ר הכנסת ב־2010 ובאות הנשיא למתנדב ב־2016".
אני מאמינה: "למודת ניסיון ממאבקים שניהלתי והובלתי לאורך השנים הגעתי למסקנה שכדי לחולל שינוי אמיתי צריך להפוך את 'האויב' לחלק מהפתרון, באמצעות הידברות שהרבה פעמים מביאה להישגים סביבתיים גדולים יותר מאשר מאבק והפגנות".
ההישג שאני הכי גאה בו: "הפיכת רמת חובב לפארק אקו תעשייתי היחיד והראשון בארץ".
ג'ודי לקס: לייצר חשמל מלחות באוויר
בת 40 מקריית־אונו, נשואה ואם לשלוש,דוקטורנטית בחוג ללימודי הסביבה ומדעי כדור הארץ
מתי הבנתי שאנחנו בבעיה: "כשהשתחררתי מהצבא התלבטתי מה ללמוד, ואז קיבלתי חוברת מאוניברסיטת תל־אביב, שהציעה לימודים על מזג האוויר והאקלים, רעידות אדמה והתפרצויות געשיות. ואז קרה לי דבר שקורה רק פעמים אחדות בחיים - תחושת בטן חזקה שאני חייבת להיות שם, שזה הייעוד שלי".
כך התחלתי: "אחרי התואר הראשון עסקתי בשיווק וניהלתי מותגים ידועים בחברות הגדולות במשק. לכאורה זה נראה מנותק לחלוטין ממה שלמדתי, אבל בפועל העבודה בחברות האלה רק נתנה לי דחיפה לעסוק במשבר האקלים, אחרי שראיתי כמה גדולה השפעתן המזיקה על הסביבה. הבנתי שקצת מודעות יכולה לחולל שינוי משמעותי, החל בלהעביר את הארגון ל'יום שני ללא בשר' וכלה בהפרדת פסולת ומניעת שימוש בחד־פעמי. אחרי שנים בתעשייה עשיתי תואר שני בלימודי הסביבה באונ' תל־אביב והתחלתי דוקטורט בתחום. בין לבין השתתפתי בסדנה של סגן נשיא ארצות־הברית לשעבר, אל גור, ולמדתי איך לדבר בפני קהל על הנושא".
"במסגרת הדוקטורט שלי אני עוסקת במחקר שמנסה לייצר חשמל מלחות באוויר. במקביל אני מעבירה הדרכות בתערוכת משבר האקלים"
איך אני פועלת: "במסגרת הדוקטורט שלי אני עוסקת במחקר שמנסה לייצר חשמל מלחות באוויר. במקביל אני מעבירה הדרכות בתערוכת משבר האקלים וכן הרצאות בנושא לקהלים שונים, מילדים ועד פנסיונרים".
אני מאמינה: "לכל אחד מאיתנו יש יכולת לחולל שינוי לטובה. הנה דוגמה קטנה: לפני כשנה קניתי ערכת כלים רב־פעמית ליום ההולדת של בתי. פרסמתי בעיר שיש אצלי ערכה כזו, מתוך מחשבה שאולי יהיו כאלה שירצו להשתמש בה. מאז הערכה נודדת כמה פעמים בשבוע בין כל מיני משפחות, והצלחנו למנוע שימוש בעשרות אלפי כלים חד־פעמיים".
ההישג שאני הכי גאה בו: "תערוכת 'זה מתחמם: האקלים, המשבר ואנחנו' שאצרתי במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל־אביב".
רותם קליגר: לאפשר קיימות הוליסטית
בת 27 מחיפה, בזוגיות, מקדמת את נושא הקיימות ההוליסטית
מתי הבנתי שאנחנו בבעיה: "תמיד הייתי ילדת טבע, טיילתי המון והפלגתי בסירות בצופי ים. בגיל 12 צפיתי בסרט 'אמת מטרידה' של אל גור והבנתי שמערכת היחסים בין האדם לטבע חייבת טיפול זוגי".
"הקמתי עסק עצמאי והתחלתי לפעול למען קיימות הוליסטית - אישית וסביבתית, במטרה לשקם את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, עם הסביבה ועם הטבע"
כך התחלתי: "ערב אחד חזרתי מעוד יום עבודה ארוך במשרד, והרגשתי שאני פשוט בקצה. הייתי מלאת ביקורת עצמית ותחושה שאני לא מספיק מוצלחת מקצועית. באותו רגע נחתה עליי ההבנה שאנחנו מתישים את עצמנו עד כלות במרוץ הקרייריסטי ומתייחסים אל גופנו ונפשנו כאילו היו משאבים בלתי נגמרים, וזה הרי בדיוק היחס שלנו גם לבעלי החיים, הצמחים ואוצרות הטבע. אם לוקחים ומשתמשים בהם בלי הכרה, בשלב מסוים המערכות נפגעות, בין אם מדובר במערכת הרוחנית או הגופנית שלנו ובין אם מדובר במערכות האקולוגיות של כדור הארץ. עשיתי סוויץ' בקריירה, התפטרתי מעבודתי, הקמתי עסק עצמאי והתחלתי לפעול למען קיימות הוליסטית - אישית וסביבתית, במטרה לשקם את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, עם הסביבה ועם הטבע".
איך אני פועלת: "בימים אלה אני נמצאת בגואטמלה בעבודת שדה לתזה באנתרופולוגיה על חוות אקולוגיות. כל בוקר אני קמה עם מיליון יתושים וחיוך ענק, בין הג׳ונגל לאגם אטיטלן היפהפה. אני מבצעת תצפיות, כותבת ומראיינת חקלאים וחקלאיות מקומיים. במקביל אני מרצה על גישת 'חיים מקיימים' לקיימות הוליסטית, על חברות פרה־מודרניות כמו ציידים, לקטים וחקלאים ומסבירה איך אפשר ללמוד מהם לחזור להרגיש חלק מהטבע ולא נפרדות ממנו. בנוסף אני מייעצת לעסקים שמקדמים קיימות כמו שורש וכן לאוניברסיטת חיפה, ארגון ויצ"ו ועוד".
אני מאמינה: "שגשוג האנושות תלוי בשגשוג הטבע. השינוי התודעתי יוביל גם לשינוי הפרקטי".
ההישג שאני הכי גאה בו: "כתיבת הספר על חיים מקיימים, שעומד לצאת לאור ממש בקרוב".
שרונה שניידר: לאסוף את האשפה
בת 22 מחולון, רווקה, עולה חדשה מארצות־הברית, מקימה ומנכ"לית תנועת Tuesdays for Trash
מתי הבנתי שאנחנו בבעיה: "נולדתי וגדלתי בלאגוס, ניגריה, שבה המשאבים מוגבלים והקיימות הכרחית כדי לשרוד. אני ומשפחתי עשינו שימוש חוזר בכל מה שאפשר".
כך התחלתי: "בשנת 2018 חבר שיתף באינסטגרם סרטון של הצעירה גרטה טונברי שנאמה באו"ם ואמרה שמנהיגי העולם גזלו ממנה את העתיד בגלל חוסר המעש שלהם בנושא האקלים וההתחממות הגלובלית. דבר ראשון שעשיתי - הפסקתי להשתמש בכלים חד־פעמיים. באותה תקופה גרתי באורוגן, ארצות הברית ועבדתי בחנות בגדים. לחג המולד קניתי לכל הצוות כלים לשימוש חוזר. כולם מאוד התלהבו והתחילו להשתמש בהם בכל מקום.
"זה התחיל באוניברסיטה שלי באיסוף זבל בימי שלישי והגיע ל־31 מדינות"
"זה הוכיח לי באיזו קלות פעולות קטנות יכולות להשפיע. בהמשך הצטרפתי לארגוני סביבה שונים, ואז הקמתי את תנועת Tuesdays for Trash, תנועה עולמית של בני נוער המבקשים להפעיל לחץ על ממשלות בנושא משבר האקלים".
איך אני פועלת: "התנועה הוקמה ב־2020, ומה שהתחיל באיסוף פסולת באוניברסיטת פורטלנד סטייט שבה למדתי, הפך לרשת עולמית שפועלת ב־31 מדינות שבהן אוספים אשפה כל יום שלישי. עד היום פינינו 28 אלף טון זבל. בנוסף, אני מנהלת השיווק של חברת טכנולוגיית האקלים Albo Climate, שמשתמשת בבינה מלאכותית ותמונות לוויין כדי לנטר את שכבות הפחמן".
אני מאמינה: "לכל אחד יש זכות לאוויר ולמים נקיים, אלה צרכים בסיסיים שבני אדם לא צריכים להילחם עבורם".
ההישג שאני הכי גאה בו: "הקהילה שבנינו, שמורכבת מיחידים ברחבי העולם ודורשת ממנהיגים בכל העולם לדאוג לכדור הארץ שלנו ולדרוש צדק אקלימי".
דניאלה פרוסקי־שיאון : לחנך את העובדים
בת 45 מכרמי־יוסף, נשואה ואם לשלושה, סמנכ"לית תקשורת וקיימות בחברת "לוריאל" ישראל
מתי הבנתי שאנחנו בבעיה: "אני עוסקת כבר 20 שנה בתחום של קיימות ואחריות תאגידית, שלוש שנים כסמנכ"לית תקשורת וקיימות בחברת 'לוריאל', לפני כן במשך עשור כמנהלת קיימות גלובלית של חברת 'שטראוס', ועוד לפני - שבע שנים כיועצת לאחריות תאגידית וקיימות בחברות ייעוץ. כבוגרת תוכנית עמיתי הסביבה של 'מרכז השל לקיימות', הנורה שלי נדלקה כשהבנתי שלתאגידים ולחברות עסקיות גדולות יש השפעה גדולה מאוד על העולם, גם מבחינה סביבתית. מצד אחד הן מזהמות את הסביבה, מצד שני יש להן גם כוח ויכולת לתקן ולצמצם את ההשפעה הסביבתית".
כך התחלתי: "כבר בתפקיד הראשון שלי כיועצת לארגונים בנושא של אחריות חברתית, חיברתי את מותגי החברות לאג'נדה הסביבתית. כשהתחלתי לעבוד ב'שטראוס' כבר הבאתי איתי אג'נדה סביבתית שלמה. עסקתי בסוגיות כמו איך להפחית את משקל האריזות בלי לפגוע במוצר, איך לצמצם את בזבוז המזון ולתרום לנזקקים, איך לגרום לעובדים למחזר בתוך המשרדים שלהם".
"מצד אחד החברות הגדולות מזהמות את הסביבה, מצד שני יש להן גם כוח ויכולת לצמצם את ההשפעה הסביבתית"
איך אני פועלת: "כאחראית על יישום האסטרטגיה העולמית לקיימות של לוריאל בישראל אני מוודאת שהיעדים שהוגדרו על ידי החברה אכן מתבצעים: צמצום פסולת, הפחתת אריזות והשמדות, הפחתת שימוש במוצרים לא מתכלים ומעבר לחומרים ירוקים יותר".
אני מאמינה: "יש בארץ הרבה ארגוני סביבה, אבל ההשפעה שלהם לא גדולה מספיק. אני מאמינה שרק פעולה משולבת של הממשלה עם כל הארגונים הירוקים, התאגידים הגדולים במשק ובעיקר הציבור תוביל לשינוי".
ההישג שאני הכי גאה בו: "העלאת מודעות העובדים לחשיבות של קיימות, היום הם מיישמים גם בבית".
בברלי ברקת: לתת בוקס בבטן
בת 56 מירושלים, נשואה ואם לשלוש, יוצרת המיצב "ארץ פואטיקה"
מתי הבנתי שאנחנו בבעיה: "ראיתי דוקו על זיהום פלסטיק ונחשפתי לתמונה שזעזעה אותי - ילדים אוספים זבל בחופים מוצפים בפלסטיק שנשטף מהים. באותו רגע נזכרתי בחופים הנקיים שגדלתי לידם בדרום־אפריקה ואיך כשהייתי ילדה אספתי בחוף צדפים ולא זבל. שאלתי את עצמי: האם זו הירושה שאנחנו רוצים הלאה לדורות הבאים?".
"הכדור ענק ומושך מאוד מבחוץ, רק כשניגשים ומכניסים את הראש פנימה, רואים בעצם שהוא עשוי מזבל"
כך התחלתי: "כיוון שהשפה שלי היא שפת האמנות, התחלתי לאסוף פסולת ממקומות שונים בעולם, בייחוד פלסטיק ורשתות דיג שנשארות בים ובגלל הזרמים באוקיינוסים נערמות ומשנות את המבנה האקולוגי. כשהתחילה הקורונה והעולם נסגר, יצרתי את המיצב 'ארץ פואטיקה' - כדור ענק שנראה מושך מאוד מבחוץ, ורק כשניגשים ומכניסים את הראש פנימה, רואים ממה הוא עשוי. מקבלים בוקס בבטן כשמבינים שכל היופי הזה שרואים מבחוץ הוא בעצם הזבל של כולנו".
איך אני פועלת: "כרגע העבודה מוצגת באקווריום בירושלים, שהוא מקום מושלם להציג את העבודה הזאת, כי הם מטפלים בתופעה של הפסולת הפלסטית בתוך הים ובהשפעתה על בעלי החיים. בהמשך העבודה תעבור כנראה לגראונד זירו בניו־יורק".
אני מאמינה: "שאמנות יכולה להביע מחאה ולשנות מציאות. אני רואה את זה לפי התגובות של המבקרים".
ההישג שאני הכי גאה בו: "מי שנחשף למיצב שלי, ויש רבים כאלה, חושב פעמיים לפני שהוא משתמש אפילו בשקית סנדוויץ'".
