נוגה פרידמן ועידו רוזנטל. "הג'דאית שבי מתה יחד  איתו"

"אל תקראו לי ג'דה"

נוגה פרידמן התרגלה לבדידות שבחיים לצד איש צבא. בעלה, עידו רוזנטל, היה לוחם בשלדג ונעדר הרבה מהבית. אבל רק כעת, אחרי שנפל, היא מעיזה לבקש עזרה. בטור שכתבה ל"לאשה" היא טוענת: "עכשיו כולנו מבינים טוב יותר מה עובר בשגרה על בנות הזוג של אנשי הקבע"

נוגה פרידמן
עודכן:
עידו נהרג ב־7 באוקטובר בקרב על עלומים. הוא היה איש קבע, לוחם שלדג, ואיך שהתחילו האזעקות בשבת הקפיץ את עצמו לעבודה. מאז שאיבדתי אותו אני כל הזמן עסוקה בהשוואות בין החיים שהיו לי איתו לפני ובין המצב עכשיו, כי הוא נעדר הרבה מהבית. לא שבועות שלמים, זה היה די נדיר, ובשנים האחרונות ברוב סופי השבוע הוא היה בבית. לילדים היה אבא פעיל, וואלה, וואחד אבא, אין עוד מלבדו, אבל הוא נעדר המון. ואני גידלתי את הילדים והחזקתי את הבית, והעבודה שלי הייתה על אש קטנה מאוד.
החברות שלי תמיד כעסו עליי שאני לא נעזרת. הן התכוונו בעיקר לעזרה בתשלום: מנקה, מטפלת. אבל אני לא אוהבת להיות בתפקיד המעסיקה, זה מביך אותי ומרגיש לי אדנותי. אני מעדיפה להתמודד עם הלבד ולא עם זה. וגם, עידו היה איש עם ערכים נוקשים למדי ושנא להיעזר וזה נדבק אליי.
עכשיו אני נעזרת המון. יש לי מזל גדול מאוד ויש לי קהילה גדולה של נשים וגברים שרוצים לעזור לי, ואני זקוקה לעזרה. אבל הרבה פעמים אני זקוקה לעזרה לא כי אני עצובה ושבורה מדי בשביל לתפקד, לא כי אני לא מסוגלת לצאת מהמיטה, אלא כי טכנית, מסובך להיות אמא יחידנית לשלושה, או כי, דוגמה היפותטית לגמרי, עישנתי יותר מדי סמים בערב לפני (מריחואנה ממש ממש עוזרת לי, אחרי הרבה שנים שעשתה לי לא טוב. אני רוצה לקרוא מכאן למשרד הבריאות שיכיר בשכול כסיבה טובה לאפשר שימוש רפואי בקנביס) וקמתי מפוחלצת מדי בבוקר (זו אולי הסיבה שהם לא מאפשרים את זה) ונאלצתי לקרוא לשכנה טובת לב שתכין לילדים סנדוויצ'ים בבוקר.
מצד אחד זה קצת מרגיש לי סוג של צביעות להיעזר באנשים מסיבות כאלה, שאין בהן את הרומנטיקה של לב שבור. חוץ מזה, הרבה דברים תמיד היו קשים לי ונזקקתי לעזרה איתם, גם לפני שעידו נהרג. ביורוקרטיות למיניהן, ניהול זמן, סטרס ועומס קוגניטיבי בשל ריבוי משימות. מעולם לא הרגשתי בנוח להיעזר באף אחד, מלבד באמא שלי ובשתיים־שלוש חברות קרובות. מצד שני, אנשים עכשיו כל הזמן מציעים את עצמם. ואני זקוקה.
אבל פתאום אני אומרת לעצמי, איפה הייתם בעשר השנים האחרונות, שבהן נאבקתי מול הלבד הזה לא פחות?
2 צפייה בגלריה
 עידו רוזנטל  ז"ל
 עידו רוזנטל  ז"ל
עידו רוזנטל ז"ל
(צילום: אלבום פרטי)
ואני שומעת ראיונות ברדיו, קוראת פוסטים ומדברת עם חברות שבני הזוג שלהן במילואים. ואם נניח רגע בצד את העניין של הדאגה - אני חושבת שהדאגה לאיש הייטק במילואים בזמן מלחמה שונה מאוד מהמצב הרגשי שאני הייתי בו מול העבודה של עידו, שזה נושא נפרד וגם מאוד תלוי תפקיד של הבן אדם ונורא ספציפי - אבל אם נביט רגע באופן מנותק רק על ההתמודדות היומיומית עם השגרה מתוך החסר של השותף שלך לשגרה הזו, אני מרגישה שהרבה יותר נשים היום מבינות מה עבר עליי כאמא שהיא אשת איש קבע.
ומהמעט שאני מתעדכנת בחדשות אני מבינה שהדיבור הוא שמביאים להן עוגות ועוזרים להן עם כביסה וכלים (שיט. רגע, שכחתי לשים מכונה, כבר חוזרת) וקוראים להן לביאות. וטוב שכך, כמובן. זה נכון. זו התמודדות לא פשוטה. ומבחינה פוליטית, זה סופר חשוב שייתנו הכרה לנשים האלו, שמחזיקות את המלחמה על כתפיהן. לא רק בקטע פמיניסטי, אם הייתי בעד המשך המלחמה הייתי אפילו אומרת שהידיעה שהמשפחות שלהם מוחזקות מייצרת חוסן גם אצל החיילים ומאפשרת להם להמשיך להילחם.
אני יודעת שהמבט עליי מבחוץ כל עוד עידו חי, היה שאני ג'דה. עכשיו בואו רגע נפרק את הביטוי הזה. לקרוא לי ג'דה אומר שאני לא זקוקה לעזרה, ולכן גם לא יציעו. לחשוב על עצמי כג'דה ולנסות להיות ג'דה אומר לקדש את חוסר ההיעזרות כערך, מה שהופך את בקשת העזרה לעוד יותר קשה. אני מניחה שאני לא אשת איש הקבע היחידה שמרגישה ככה. אולי זה אפילו לא ייחודי למי שבן הזוג שלה חייל, יש עוד מקצועות תובעניים בעולם.
התביעה החיצונית לג'דאיות קצת מזכירה לי את התחושה שעולה אצלי עכשיו כשאומרים לי "תהיי חזקה". זה ציווי שאומר "זה שלך". התנערות מאחריות. התנערות מקשר. אבל אחד הדברים שהבנתי בעקבות המוות של עידו הוא שאני יכולה להיות חזקה רק אם מחזיקים אותי. לבד לא הולך יותר. הג'דאית שבי מתה יחד איתו.
אני משתדלת לחיות את החיים. ולצד זה שהם הרבה יותר קשים, הם גם קצת קלים יותר במובן הזה שיש לי רשת תמיכה והחזקה רחבה הרבה יותר מלפני כן. גם בגללי, כי אני זקוקה ונתמכת ומאפשרת לעצמי להיעזר, וגם בגלל הסביבה שרוצה לעזור לי. ואני כמובן מיד תוהה האם ומתי זה ייעלם. האם מעכשיו והלאה, בגלל שאני אלמנה, תמיד ישמחו לעזור לי, או שמתישהו יצפו ממני להסתדר לבד עם לנסוע להחזיר ילדה מחברה מחוץ למושב כששני ילדים אחרים כבר במיטה? והאם בגלל שאני אלמנה אני תמיד ארגיש בנוח לבקש משכנה אחרת, טובת לב לא פחות, לקפוץ אליי רגע בזמן הזה, לשמור על הילדים? הצרכים שלי ישתנו ככל שהילדים יגדלו, אבל צורך בעזרה תמיד יהיה.
אני לא ממש יודעת לאן אני חותרת בטקסט הזה. אני לא באה להרים על פֶּדֶסטָל את נשות אנשי הקבע ולומר שהן זקוקות לעזרה תמיד, אבל כן חשוב לי שיכירו בקושי הזה, מתוך ההבנה של נשים אחרות שעכשיו יודעות יותר מה זה אומר לחיות ככה. אני כן רוצה לצאת נגד התפיסה שמטילה סוג של אחריות על נשים שיעני בחרו בחיים האלה. לי, לדוגמה, לא היה מושג למה אני נכנסת. מבחינתי, התאהבתי בסטודנט לצילום וקיבלתי חתול בשק.
ממש כמו נשות המילואמניקים שמרגישות שמה שקורה עכשיו במלחמה הוא לא חלק מהחוזה הזוגי שעליו הן חתמו, ככה אני מרגישה לגבי המוות שלו, למרות שהיה לוחם.
ואולי אני רק מבקשת לשים זרקור על זה שאנחנו יצורים חברתיים שזקוקים אחד לשני ולשלישית ולרביעי ולמה שרק אפשר - ולזרוק את העצמאות והאינדיבידואליות והג'דאיות כאידיאל לזבל. רשת תמיכה רחבה והדדית ככל האפשר צריכה להיות האידיאל שאליו כדאי לשאוף. עכשיו כשאיבדתי את הג'דיי שלי, את הגבר האינדיבידואל והעצמאי שאני אוהבת כל כך, הרשת הזו היא הדבר היחיד שמנחם אותי באיזשהו אופן קטן, והיא עוזרת לי לקום מהמיטה.
  • נוגה פרידמן, בת 41 ואם לשלושה מבן־שמן, היא דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
פורסם לראשונה: 08:14, 04.02.24
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
The Butterfly Button