"נכנסנו למלונות עם אפוד צהוב"
הילה גונן־ברזילי, מנהלת מרכז חוסן שדרות
בת 47, אם לארבעה, תושבת גני־טל. בעלת תואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה, תואר שני בניהול וייעוץ ארגוני. בעבר ניהלה את עמותת "ידיד" (״מישהו שעבד במרכזי החוסן בעוטף פנה אליי והודיע לי שנפתח מכרז לתפקיד חיי, ניגשתי והתקבלתי״).
איפה היית ב־7 באוקטובר?
״אני שומרת שבת, וכשהתחילו הודעות בווטסאפ של הצוות על כך שמחבלים עוברים בבתים ויורים באנשים, עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם בשבת: הדלקתי טלוויזיה. אחת המנהלות רצתה לפתוח את המרכז ואמרתי לה 'חכי'. ההחלטה לחכות הצילה את חייה ואת חיי הצוות, כי המרכז צמוד למשטרת שדרות ושם היה קרב עקוב מדם״.
מה מהות התפקיד שלך?
״כבר 13 שנה אני מנהלת את המקום שעוזר ל־36 אלף תושבי שדרות בהתמודדות עם הטראומה ובבנייה של חוסן, שהוא המצרך החשוב ביותר בחיים, לא משנה איפה אתה גר. אני אחראית על גיוס כספים, שיבוץ מטפלים ובניית מערך שיעזור לתושבים בהתמודדות עם המציאות הביטחונית ששוררת באזור כבר 22 שנה, עוד לפני ההתנתקות, כי הקסאם הראשון בשדרות נפל כבר ב־2001. המצב הביא לפגיעה בתפקוד ובאיכות החיים והרווחה הנפשית של תושבים. בנינו את עצמנו לרגע שבו אלפי תושבים יזדקקו לנו, והיום הם מפונים ל־120 בתי מלון ברחבי הארץ ואנחנו שם איתם. טיפלנו נפשית ב־7,000 תושבים בארבעה חודשים".
"תושבי שדרות לא רצו לפתוח את הלב בפני מטפלים שלא מכירים את מה שהם עוברים כל השנים, אז המטפלים שלנו הגיעו אליהם"
מה עשיתם, למשל?
״יצרנו פודקאסט של אנשי העיר, ואנחנו מדברים בו על התמודדות. בית הספר לבישול באילת נתן לנו מטבח פעמיים בשבוע, והפכנו אותו למטבח קהילתי לתושבים המפונים באילת. בישול ואפייה זה ריח של בית, זה נותן כוח ואווירה של משפחה. הקמנו קו חם 24/7, טיפול פרטני, משפחתי וקבוצתי, מעגלי שיח ומעגלי התנדבויות וגלישה בים לבני נוער, דרמה לנערות, וידיאו־תרפיה ועוד״.
ספרי על רגע של קושי יוצא דופן.
״אחד הילדים שלי אמר לי לאחרונה, 'אני שונא מלחמות ואני כל הזמן לבד, וכשאת בבית את כל הזמן בטלפון'. למחרת לקחתי חופש והטלפון היה על מצב טיסה״.
ומה עם רגע של השראה?
״בתחילת המלחמה תושבי שדרות לא רצו לפתוח את הלב בפני מטפלים מתנדבים שלא מכירים את מה שהם עוברים כל השנים, אז המטפלים שלנו הגיעו אליהם. נכנסנו לבתי המלון עם אפוד צהוב שעליו כתוב ׳חוסן שדרות׳ ופגשנו אנשים מדוכאים שלא יצאו מהחדרים. במעגל נשים שעשיתי באילת, כל אחת סיפרה על רגעי האימה שחוותה. לראות את התמיכה שלהן אחת בשנייה, זו מכבסת לזו בגדים וזו שומרת על הבן של השכנה, זה מעורר השראה״.
מה מחליש חוסן?
"דיבור פנימי שלילי, משפטים כמו 'אני לא יכול', בדידות. דאגות הן כמו בצק, ככל שתדבקי בהן הן יידבקו אלייך״.
מה נותן לך חוסן?
"המשפחה שלי עברה טראומה (כשהייתה בת 14, מחבל ניסה לרצוח את אמה, אמ"ר) וההורים שלי, אנשי חינוך, לימדו אותי לצמוח ממשברים. חוסן הוא חיבור לכוחות הפנימיים שלנו ובונים אותו, לא נולדים איתו. אומרים ש'אחרי המעשים נמשכים הלבבות'. כשאתה בעשייה אתה מתמלא אנרגיה חיובית וכוח החיים חוזר אליך".
"התרגשתי בישיבת זום ארצית"
מעין פרנקל, מנהלת מרכז חוסן מועצה אזורית שדות־נגב
בת 40, נשואה ואם לשמונה, תושבת שלומית. בוגרת תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית. שימשה 12 שנה כעובדת סוציאלית בוועדת הרווחה של מועצת שדות־נגב.
איפה היית ב־7 באוקטובר?
״התעוררנו למטח רקטות עוצמתי. לפני כן גרנו בכפר־עזה עשר שנים, אז הכרתי את התחושה של מטחים קשים כשאת בממ״ד, מתפללת שזה לא ייפול על ראשך. בשלומית נהרגו ארבעה אבות של משפחות מהיישוב. ביום שני בבוקר פונינו משם בשיירה עם הרבה ליווי צבאי, אמרתי לילדים שנארוז לשבוע ויצאנו לבית ספר שדה כפר־עציון. בהמשך עברנו לבית ההורים שלי בסוסיא".
מה מהות התפקיד שלך?
"אני אחראית על שמונה יישובים במועצה ועל כ־12 אלף תושבים. המטרה היא לעזור לרשות ביום שלפני המלחמה וביום שאחרי - כל הטיפול במי שסובלים מחרדות. זה החלק הגדול לצערי, גם אנרגטית וגם בכמות המשאבים".
"בשיחה עם דודה שלי הצלחתי לדייק את המהות: עם ישראל כותב פרק בהיסטוריה שלו ובהיסטוריה העולמית, ואני חלק מזה"
מה עשיתם, למשל?
"טיפולים פרטניים ומשפחתיים, קבוצות על פי קהילות גיאוגרפיות או על פי גילים (הורים למגויסים, ילדי הגיל הרך), קו חם 24/7 שעד היום מקבל שיחות באמצע הלילה, למשל מחייל שיצא מעזה בשלוש לפנות בוקר והרגיש מצוקה. וגם קבוצות תמיכה לתושבים ותיקים - זו אוכלוסייה שיש לה הרבה חוסן, למשל, ניצולי שואה שעברו הרבה בחייהם, אבל גם הם בחרדה".
ספרי על רגע של קושי אישי.
"כשהאיש שלי נסע למילואים בעזה הרגשתי שקשה לי מאוד. אנחנו הורים לשמונה, מגיל 16 עד שנה וחצי, אני עובדת 10-12 שעות ביום, והוא אמר שלא נוכל לדבר בטלפון יותר. זו חרדה קיומית ורגשית גדולה. דודה שלי, אחות של אבא, באה לעזור לי והצלחתי לדייק איתה בשיחה מה המהות ובשביל מה כל זה קורה: מעשה לאומי רחב, וכולנו נקראנו לדגל. השיחה ההיא מילאה אותי בחמצן והצלחתי להתרומם מעל הקרקע הטובענית. הפסקתי להיות בכיווץ של ׳תחזור לשלום׳ לתפילה של ׳תחזור לשלום, נבחרנו ויש לזה משמעות׳. זה לא סתם. עם ישראל כותב פרק בהיסטוריה שלו ובהיסטוריה העולמית, ואני וילדיי, שעוברים תקופה מאתגרת, חלק מזה. זו הייתה נקודת מפנה ביכולת שלי לעבוד ולהיות אמא במלחמה הזו״.
ומה עם רגע של השראה?
"אחרי 7 באוקטובר הגיעו אינספור בקשות לסיוע רגשי. היו לנו תושבים בשלושה בתי מלון בירושלים ואחרים שהתפנו ליישוב מגדל או לאילת. מצוות של 17 מטפלים גדלנו ל־80, ומ־300 מטופלים חצינו את ה־2,400 מטופלים. פיתחנו במהירות מודל עבודה: בכל מקום שיש בו ריכוז אוכלוסייה שלנו הוצב מרכז קליני שתחתיו צוות מטפלים. כשהכול עמד, הייתה ישיבת צוות בזום מכל קצוות הארץ, שבה ראיתי איך הכול קורה ואיך אנחנו מצליחים לעשות את המשימה, והתרגשתי.
"פגשתי גם אישה שפונתה מביתה ובעלה היה מגויס. היא ביקשה לעבור תהליך טיפולי כי היא סחבה איתה את הקולות של הירי. הבן שלה, שהתחיל כיתה א׳, התחיל להתעורר בלילות בצרחות. היא קיבלה מטפלת צמודה, ושבועיים אחר כך דיווחה שהלילות נראים אחרת ושהיא קיבלה כוחות לנשום כשהוא בוכה״.
מה מחליש חוסן?
"עמימות וחוסר ודאות. כשהתחילה המלחמה ופונינו מהבית, כל רגע שאלתי עד מתי נהיה שם. ואנחנו שוב באירוע של חוסר ודאות, כי רוב האנשים שהתפנו חוזרים הביתה ואנחנו לומדים מחדש איך נותנים מענה. החזרה הביתה מחזירה אותם ל־7 באוקטובר והעומס גדול״.
מה נותן לך חוסן?
"ילדיי, שמשלמים מחיר כבד ולא רואים את ההורים שלהם. יש להם כוחות. אני נבחרתי למשימה וגם הם נבחרו".
"היינו 240 מטפלים, היום אנחנו 1,100"
קרין קביטקה־הוברמן, מנהלת מרחב מרכזי החוסן של עוטף עזה והדרום
בת 35, נשואה ואם לשניים, תושבת רחובות. בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בייעוץ ארגוני. הייתה תשעה חודשים בתפקיד כשפרצה המלחמה.
מה מהות התפקיד שלך?
"אני מנהלת שמונה מרכזי חוסן: אשכול, שער הנגב, שדות־נגב, שדרות, חוף אשקלון, אופקים, נתיבות ואשקלון. אני עובדת מול מנהלי המרכזים, מטפלים קליניים, כיתות כוננות ומנהלי רשויות מקומיות. כשהתושבים פונו מבתיהם, בכפכפים ובפיג׳מה, היינו 240 מטפלים. היום אנחנו 1,100, יותר מפי ארבעה".
מה נותן לך חוסן? "שגרה. לכן המשכתי לעבוד בעוצמות שאני יודעת לעבוד״
ובמה מתבטאת העזרה שלכם?
"בטיפולים פרטניים וזוגיים, טיפולים דיאדיים (הורה־ילד), קבוצות עבודה באמצעות בעלי חיים, גלישת גלים לבני נוער ומבוגרים, הרצאות בטבע, מסעות של יומיים ועוד״.
ספרי על רגע של קושי אישי.
״זה היה כשהבנתי שברשימת החטופים והנרצחים יש חברים מהכיתה והשכבה שגדלו איתי. אחרי שבועיים בבית היה עוד רגע כזה. אני רס״ן במילואים ועובדת עם רשויות בתחום היערכות ומוכנות לחירום, וביקשתי לא להתגייס למילואים כי הייתי עם שני ילדים קטנים, מערך טיפולי שגדל פי חמישה בן לילה ובעל שגויס מהרגע הראשון".
מה מחליש חוסן?
״פגיעה במורל, מנהיגות לא מיטבית, בחירה להתעסק במה שלא טוב במקום במה שטוב וגם כשלא נותנים לחרדות ולמחשבות מקום. כדי לשמור על עצמנו אנחנו צריכים לבטא את הקושי וללמוד איך נותנים לו מענה״.
מה נותן לך חוסן?
"שגרה. לכן המשכתי לעבוד בעוצמות שאני יודעת לעבוד״.
"גייסתי 40 מטפלים תוך שבועיים"
דליה עמוס, מנהלת אזורית של שני מרכזי חוסן בכברי ובקריית־שמונה
בת 50, גרושה ואם לארבעה, תושבת מטולה, כרגע מפונה לנתניה. כ־16 שנה הייתה דוברת מועצה אזורית גולן והאחראית על היערכות לחירום.
איפה היית ב־7 באוקטובר?
"כל תושב מהצפון יגיד לך שהמחשבה הראשונה הייתה שזה הולך להיות כיבוש משולב משני הצדדים. היו לנו תיקים מוכנים לפינוי, ובתשע בבוקר היינו עם הילדים באוטו. ב־12 בצהריים כבר היה לנו קו סיוע טיפולי עומד בארבע שפות לכל תושבי הצפון. תוך שבועיים גייסתי 40 מטפלים".
מה מהות התפקיד שלך?
"מרכזי החוסן שלנו, בהפעלת עמותת 'משאבים', נותנים מענה ל־36 רשויות מקומיות: טיפול על ידי צוותי חירום והקמת מערך טיפולי לנפגעי חרדה בפריסה ארצית - 60 אלף מפונים - כבר כמעט חמישה חודשים".
מה עשיתם, למשל?
"הקמנו קבוצות טיפוליות לכל הגילים, קבוצות סריגה בבתי המלון, סטודיו פתוח של אמנות במלונות, טיפול רגשי עם כלבים לילדים, טיפול רגשי בעזרת בובָּנָאוּת, תיאטרון למבוגרים, טיפול בתנועה. כל יום מוצאים עוד דרכים.
"המגמה שאנחנו רואים עכשיו היא אובדן סמכות הורים, כי הילדים משוטטים בחוץ בלי השגחה. הנוער מאבד את עצמו כי אין לו מסגרות משפחתיות, לימודיות ובלתי פורמליות. כשחיים במלון יש משברים בזוגיות, ויש לנו טיפולים זוגיים, משפחתיים ופרטניים. יש גם ניצולי נובה שפונו מהצפון למלון, וגם שם נדרש ליווי. ואי־אפשר להתעלם מבני הגיל השלישי שהבית הוא כל עולמם והפינוי ממנו גורם להם מצוקה קשה".
"בחירה להתעסק במה שלא טוב במקום להתעסק במה שטוב מחלישה את החוסן. וגם כשלא נותנים לחרדות מקום. כדי לשמור על עצמנו אנחנו צריכים לבטא את הקושי"
ספרי על רגע של קושי אישי.
"בתי הצעירה אמרה לי, 'אמא, כשנחזור למטולה, נחפור חדר תת־קרקעי כי אם יכבשו את מטולה יחפשו אותנו בממ״ד ואנחנו צריכים להיות מוסתרים מתחת לקרקע כדי שלא ישרפו אותנו'. זה משפט שהולך איתי. נצטרך לעבוד קשה על שיקום האמון של התושבים. תלשו אותנו מהבית, מהקרקע ומהביטחון שלנו״.
ומה עם רגע של השראה?
״הבת הבכורה שלי עדיין הייתה חיילת, מדריכת חי״ר, כשהתחילה המלחמה. היא לא לקחה חופשת שחרור, כדי להיות עם החיילים שלה מחטיבת כפיר. שבועיים אחרי המלחמה היא שוחררה, הייתה יכולה לעזוב הכול ולהתחיל את החיים האזרחיים, אבל הפכה עולמות שיגייסו אותה מחדש לתפקיד סמב״צית של חטיבה 55 (צנחנים) בעזה. כוחות הנפש שלה, בגילה, להכיל את האירועים ולהמשיך לתרום בכזו מוטיבציה מעוררים בי השראה. זה דור עוצמתי שמסור למדינה״.
מה מחליש חוסן?
"שבירת רציפות. לקחו לנו את הבית ואת שגרת הלימודים והעבודה והעסקים - זה מחליש את החוסן. כשתולשים ילד מבית הספר באמצע השנה, צריך לבנות לו רציפות חדשה. הבאנו את הפסנתר של הבן שלי ממטולה לדירה השכורה. בתי בת ה־13 היא שחקנית כדורגל בליגת גליל־גולן, וכשהגענו לנתניה לתקופה ארוכה, היא לא הסכימה להכיר ילדים חדשים. יחד עם הליגה התחברנו לליגת טוברוק נתניה, ואז חזרה לה הרציפות והחל התהליך של להחזיר אותה לתפקוד״.
מה נותן לך חוסן?
"העשייה שלי. אני מנהלת מערך של מאות עובדים, מה שלא עשיתי בעבר, וזה נותן לי כוח. דמיינתי את שנת ה־50 שלי אחרת: תכננתי שנה עם טיולים בעולם, והנה אני בנתניה. אין לי בית, אני מפונה ואין לי בגדים, אבל הלב מלא כי העשייה נותנת משמעות״.
מי מממן?
מרכזי החוסן הוקמו על ידי הקואליציה הישראלית לטראומה, שבראשה עומדת טלי לבנון, בשותפות עם משרדי ממשלה. מטרתם היא לשפר את היכולת האישית והקהילתית גם בעתות שגרה וגם בעתות משבר ולסייע בהיערכות לחירום. הטיפולים במימון המדינה וכוללים הובלת תהליכי הכשרה במעגלים שונים: מטופל, משפחה, קהילה וגם טיפול בתסמינים פוסט־טראומטיים, בירידה בתפקוד וביכולת יצירת קשרים חברתיים. נפגעי חרדה מקבלים מהמדינה 12 טיפולים ללא תשלום ועוד 12 לפי הצורך.
בגדים: קרייזי ליין. איפור ועיצוב שיער: ניב בוגוסלבסקי וליה דויד
