ככשתום אבני התקשר לבן דודו חגי אבני ב־7 באוקטובר, הוא כבר לא היה בין החיים. חגי אבני (50), איש כיתת הכוננות של קיבוץ בארי, יצא להילחם עם חבריו במחבלים שפשטו עם שחר על הקיבוץ והיה אחד ההרוגים הראשונים במלחמה. אשתו עדי וחמשת ילדיו נשארו באותה עת בממ"ד, המחבלים שרפו את ביתם, אך הם ניצלו בנס.
גם את הבית של בן דודתו של תום, חן אבן (45) מבארי, שרפו מחבלים. חן, אשתו רינת (44) וארבעת ילדיהם - אלון (16), עידו (14), תומר (12) וניר (8) - ברחו החוצה והתחבאו בשיחים. עד מהרה הם נמצאו - חן, רינת, עידו ואלון נהרגו במקום, ואילו תומר וניר ניצלו. ברגע של שקט רצו לחלון הממ"ד של עדי וחמשת ילדיה ודפקו עליו. עדי פתחה את החלון, תוך סיכון חייה וחיי ילדיה, משכה את שניהם פנימה ובכך הצילה את חייהם.
"איבדתי חמישה בני משפחה אהובים, חמישה קורבנות קרובים מאוד ודמויות נוכחות בחיי", אומר אבני. "קיבוץ בארי הוא חלק מהחיים שלי וחלק מנוף ילדותי. אבא שלי נולד וגדל בקיבוץ, סבא וסבתא שלי, שמוליק וירדנה אבני, הקימו את הקיבוץ ונשארו בו עד יום מותם. שניהם כבר לא בחיים, ואולי טוב שכך".
מתי אבא שלך עזב את הקיבוץ?
"אחרי הצבא. הוא היה מדריך צלילה בסיני ואחר כך באילת. אבל שאר בני המשפחה נשארו בקיבוץ, זו המורשת שלי ואני גאה מאוד בייחוס הזה. כשהייתי ילד הייתי נוסע בחופשים לסבא וסבתא, הגעתי לשם המון ממש עד עכשיו, כי המשפחה עדיין שם, וכל האירועים המשפחתיים נערכו בקיבוץ. יש לי המון זיכרונות שקשורים לקיבוץ הזה, ולכן לצד הפגיעה הלאומית הקשה חוויתי פגיעה אישית ומשפחתית עמוקה".
מתי הבנת שחגי וחן נהרגו?
"כשהבנתי שיש חדירת המחבלים כבר התחלתי לדאוג. הסתמסתי עם כל בני המשפחה בבארי, והיו כאלה שלא קיבלתי מהם תשובה, אפילו לא וי כחול. כמו שזה נראה בחדשות הבנתי שאין להם שום עזרה וגם לא תהיה, והרגשתי שאני צריך להחזיק להם את התקווה. הם ישבו בממ"ד בשקט, לא היה להם חשמל, ונוצר מצב סוריאליסטי שבו אני הייתי הקשר היחיד שלהם למציאות. הייתי צריך לפעמים אפילו לשקר להם שאומרים בחדשות שהצבא בדרך, כשאני יודע שזה לא המצב. זה נמשך יממה שלמה כי הקרבות בבארי המשיכו אל תוך הלילה, וכל אותו הזמן ניסיתי להחזיק אותם במצב של אמונה שהם יצאו מזה בחיים. רק כעבור 48 שעות התמונה התבהרה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, יותר נכון התחשכה".
להתחבק עם אבא
אבני (37) נולד באילת לעופרה וניר, אח בכור לשיר. לפני ארבע שנים אביו נפטר בגיל 66, לאחר מאבק של 14 שנה בסרטן. האב, מייסד ריף הדולפינים באילת ומי שפיתח וקידם את ענף הצלילה בישראל, שירת בצבא כלוחם בשייטת 13, היה בין הלוחמים שצללו בנחל הקישון בשנים שהנחל היה מזוהם, ורבים מחבריו לשייטת שהתאמנו בנחל חלו בסרטן. כשהאב נפטר עזבה האם עופרה את אילת ועברה להתגורר ליד בנה בתל־אביב.
"אבא ניהל את חייו לצד הסרטן במשך המון שנים, ולקראת הסוף הוא הלך אל המוות בעיניים פקוחות", אומר אבני. "הוא נפטר בגיל צעיר, אבל הספקנו המון דברים. ככל שהסוף התקרב לקחנו את זה כמשימה של שנינו ללכת אל הפרידה הזאת בעיניים פקוחות ולא להשאיר שום פינה לא סגורה בינינו".
תפסתם את המושג "גבריות" בצורה שונה?
"היה משהו אסוף במודל הגברי של אבא שלי. אפשר לייחס את זה לשייטת, אפשר לייחס את זה ללינה המשותפת בבית הילדים בקיבוץ ולעוד הרבה דברים שגרמו לו להיות פחות פתוח רגשית. בסופו של דבר הצלחנו לעבור את זה יפה, תמיד עבר מסר של חום ושל אהבה עמוקה וגדולה ממנו אליי. לקראת סוף חייו הקשר נהיה פשוט יותר, הצלחנו לתת לאהבה שלנו אחד לשני גם ביטוי פיזי אמיתי, אפילו הצלחנו להתחבק באמת. הספקנו הכול. נאמר הכול. לא נשארתי עם תחושת פספוס או החמצה".
"לאבא שחקן בתיאטרון יש הרבה פעמים יתרון, כי אני שולח אותן בבוקר ומקבל אותן מבית הספר ויש לנו אחר צהריים יחד ואני אוהב מאוד את הזמן שלי איתן"
שבוע לפני המלחמה התחיל חזרות להצגה "ירמה", עיבוד מודרני של המחזאי סיימון סטון לקלאסיקה של לורקה. בהצגה הוא משחק את ג'ון, בעלה של ירמה, עורכת ראשית במגזין תרבות ובלוגרית נחשבת, שאחרי שנים של התמסרות לקריירה החליטה שהיא רוצה ילד ויהיה מה. היא עושה הכול בשביל זה, גם כשהמחיר כבד מנשוא. "לשמחתי ולמזלי לא הייתי צריך להתמודד עם סיפור כזה באופן אישי, הילדות שלי הגיעו לעולם באופן טבעי", הוא מציין. "כשהמלחמה התחילה עצרנו את החזרות, כי לא היה ברור אם העולם ימשיך להתקיים בכלל, ואז הגיע הטלפון מהקאמרי ושאלו אם אנחנו חושבים שנצליח לחזור לחזרות. האמת היא שהחזרות האלה הצילו אותי, ברמה האישית הייתי באבל עמוק על בני משפחתי ועל זיכרונות הילדות שעלו באש, פשוטו כמשמעו".
אשתו, שחקנית והזמרת לירז צ'רכי (45), חזרה בשנים האחרונות לשורשיה הפרסיים, ובימים אלה מנהלת קריירה מוזיקלית בינלאומית עם המוזיקה שעליה גדלה. לשתי בנותיהם העניקו בני הזוג שמות פרסיים: ג'וּן (10), נשמה בפרסית, ונור (6), אור.
"לירז מגשימה בענק חלום שהיה לה המון שנים, זה עונה אצלה על צורך פנימי עמוק", הוא אומר, "היא חיה את השורשים שלה. מאז שהיא נולדה היא חוותה בבית געגוע לתרבות, לשפה ולמדינה שמעולם לא הכירה ושנחשבת היום לאויב. מתברר שמוזיקה פרסית יכולה לחדור ללב של כל כך הרבה אנשים בעולם, גם כאלה שלא דוברים את השפה ושלא מכירים בכלל את הקונפליקט בין ישראל לאיראן. גם האיראנים עצמם מתחברים לזה, היא מקבלת המון תגובות מאיראנים למרות שהם יודעים שהיא ישראלית, ואולי אפילו בגלל זה".
איזה ציון היית נותן לעצמך כאבא?
"שאלה קשה. אני משתדל לא לתת לעצמי ציונים כי אני חושב שזה לא פייר לסכם עולם שלם במספר. אני מסתובב עם מודל הורי מרשים ומעורר השראה, ההורים שלי גידלו אותי ואת אחותי באהבה גדולה, והחופש שהם נתנו לנו להיות מי שאנחנו גורם לי לתחושה שאולי לעולם לא אצליח להשתוות אליהם. אני משתדל להביא את החום, המסירות והטוטליות ההורית שקיבלתי כשהייתי ילד, לבנות שלי. אני יכול להגיד שאני יותר קרייריסט ממה שההורים שלי היו. מצד שני, לאבא שחקן בתיאטרון יש הרבה פעמים יתרון, כי אני שולח אותן בבוקר ומקבל אותן מבית הספר ויש לנו אחר צהריים יחד ואני אוהב מאוד את הזמן שלי איתן".
- הריאיון המלא עם תום אבני מתפרסם בגיליון "לאשה", השבוע בדוכנים
ע' סגנון: שחר אמיתי, איפור ושיער: אלכס סיבקוב, ניהול סט: דור מרדכי, טוטאל לוק: אמריקן וינטג'
