"מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא התלוותה אליי לכל מקום. גדלתי בנתניה, בכורה מבין שתיים. הבית היה חם, אבל גם מגונן מדי. זה השפיע על כל חיי", מספרת רינת קנט (26), מגן־נר שבגלבוע.
"כשהגעתי לראשונה לגן התקשיתי לעזוב את אמא, שעבדה כסייעת בגן אחר. לא הפסקתי לבכות. גם ילדים אחרים בכו והתקשו להיפרד, אבל אצלי זה לא נפסק כל תקופת הגן. קראו לי 'הילדה הבכיינית'. היום, לאחר שעברתי תהליך, הבנתי שסבלתי מחרדת נטישה וממצוקה נפשית־רגשית גדולה. באותה תקופה נולדה אחותי שקטנה ממני בארבע שנים ופתאום היא הפכה למרכז העניינים ואני חשתי מקופחת. עד אז הייתי כל עולמם של הוריי, ומאז היה לי פחד פנימי שהם כבר לא ירצו אותי. ברור שלא ידעתי להסביר את תחושותיי במילים, אבל זה התבטא במצוקה שלי בגן ולצערי הבכי לא נפסק גם כשהתחלתי כיתה א'. המצוקה דווקא התגברה, כי כשאמא הביאה אותי לבית הספר ועזבה, הרגשתי שהיא הולכת אל אחותי הקטנה וחששתי שהיא תשכח לחזור לקחת אותי ואני אשאר לבד. זה העסיק אותי כל היום והפריע לי להתרכז בלימודים.
עוד כתבות בערוץ לאשה
"לאורך השנים הוריי, שהיו מודעים למצבי, יעצו לי לנסות למצוא חברות, אבל הניסיונות שלי להתחבר כשלו מהרגע הראשון. ניגשתי לקבוצת בנות שהקיפה את מלכת הכיתה, אמרתי שאני רוצה להצטרף אליהן, אבל הן צחקו עליי, התלחששו ביניהן ואני שמעתי 'מכוערת, בכיינית, מטומטמת'... נהדפתי בגסות. הן לא רצו להיות חברות שלי. החוויה הזו צרובה לי עד היום. שיתפתי את ההורים שהתייעצו עם הצוות החינוכי, המחנכת דיברה עם הבנות ודווח לנו שהנושא בטיפול. מצאתי את עצמי מבודדת, יושבת בכיתה ומפחדת אפילו לאכול סנדוויץ', שמא יצחקו עליי. כשכל התלמידים חיכו לצלצול כדי לצאת להפסקה, אני הייתי מבואסת. ידעתי שכשאהיה לבד איתן, אהיה טרף קל - וזה באמת מה שקרה. גם אם ניסיתי לחמוק ולצאת לפינה שקטה בחצר האחורית, הן מצאו אותי, לעגו לי והשפילו אותי, וכשנשמע הצלצול חזרתי לכיתה שבורה ומרוסקת. תקופת בית הספר היסודי הייתה מייסרת. כבר בדרך לבית הספר ידעתי שאחווה שם שעות של סבל מתמשך".
במשך השנים הבנת למה דווקא את נעשית יעד להחרמה?
"אולי כי המורות אהבו אותי והרעיפו עליי תשומת לב, כי הייתי ילדה שקטה ותלמידה טובה. אולי בגלל הבכי והתלות באמא ראו בי חוליה חלשה שאפשר לפגוע בה בקלות, אולי המלכה השתמשה בי כדי להעלות את מעמדה החברתי וחברותיה נגררו אחריה. התוצאה הייתה שבכל היסודי לא הייתה לי אף חברה. מגיל צעיר ידעתי בדידות מהי".
ואיך היה בשעות אחר הצהריים?
"כשחזרתי הביתה, הסתגרתי בחדר. סחבתי איתי את ההשפלה המתמשכת. חוסר הביטחון שיתק אותי. לכן לא היו לי חברים גם בשכונה".
"אם ניסיתי לחמוק לפינה שקטה בחצר האחורית, הבנות מצאו אותי, לעגו והשפילו. כשנשמע הצלצול חזרתי לכיתה שבורה"
מה עשתה המשפחה כדי להוציא אותך מהמצב?
"ניסו כל מה שיכלו לעשות כדי לעודד אותי. אמא אמרה שלא אני הבעיה אלא הבנות שמתנכלות לי, אבל לא לקחו אותי לטיפול מקצועי. אחת לחודש הייתי נפגשת עם יועצת מטעם בית הספר ויחד ניסינו לעבד את החוויה בצורה שתעזור לי, אבל לצערי זה לא פיזר אבקת קסם. אני רציתי חברות וזה לא התרחש. יתרה מכך, החרם המתמשך הלך והחריף ככל שהתבגרתי. כשצורפתי לכיתת מדעים, נכנסתי לכיתה וניסיתי להתיישב במקומות פנויים ליד ילדות. אמרו לי 'אל תשבי כאן!', ואני נאלצתי לשבת לבד. בשיעורים ישבתי בראש מושפל ולא העזתי להשיב גם כשידעתי את התשובות, שמא יצחקו עליי. באחת הפעמים נזרקה אליי חתיכת נייר מקופלת וכשפתחתי מצאתי שם רשימת כינויים נוראיים שיוחסו לי. הרגשתי כל כך מושפלת, אבל עצרתי את הדמעות כדי לא להיראות חלשה מול הבנות. מה שהיה נורא עוד יותר זה שהבנות שכנעו את הבנים להצטרף לחרם עליי. זה המשיך בשיעורי ספורט, כשנבחרו משתתפים לשתי קבוצות במחניים ואף אחד לא בחר בי. גם כשהמורה ציוותה אותי לאחת הקבוצות, ראש הקבוצה אמרה לה: 'אנחנו לא רוצים את רינת'. הרגשתי שאני לא יכולה לעצור את הדמעות, לקחתי את התיק ועזבתי. זו הייתה סיטואציה אחת מיני רבות".
אל תאכלי
החרם עליה נמשך גם בחטיבת הביניים. "עברתי לחטיבה עם אותן בנות שהחרימו אותי ביסודי, ושם זה אפילו החריף. בשלב מסוים הן גרמו לי להרגיש שאין לי מקום בעולם הזה". בכיתה ז' החלו אצלה הפרעות אכילה. "מתוך תחושת הניכור והאי־שייכות שמעתי קול שאמר לי: 'אם לא אוהבים אותך כמו שאת נראית, נראה שעלייך להשתנות כדי שיקבלו אותך. אל תאכלי'. מהר מאוד ההורים הבחינו בכך, המורים והצוות החינוכי התערבו, אף שניסיתי להסתיר את מצבי בעזרת בגדים גדולים ורחבים, אבל לא הייתי מסוגלת להכניס לפה אוכל. בגיל 14-13 לקחו אותי לדיאטנית קלינית, שנתנה לי דיאטה קפדנית מתאימה לעלייה במשקל - אבל גם זה לא עזר. בגיל 14 נפסקה לי הווסת ונבהלתי מאוד. החלטתי להחזיר לעצמי את השליטה על חיי והתחלתי לאכול ולהעלות במשקל. כשחזרה הווסת הרגשתי את הניצחון שייחלתי לו. הפרעות האכילה לא חזרו".
"מתוך תחושת הניכור והאי־שייכות שמעתי קול שאמר לי: 'אם לא אוהבים אותך כמו שאת נראית, נראה שעלייך להשתנות'"
לקראת גיל 16 עברה עם משפחתה מנתניה לגן־נר, יישוב המשתייך למועצה האזורית גלבוע. "חלק לא קטן מהסיבות למעבר היה המצב החברתי שלי, שלא השתפר, ומצבי הנפשי שהתערער. כולנו קיווינו שבמקום החדש, עם תלמידים חדשים, הדברים ישתנו. וכך היה. ישר כשעברנו קיבלתי כלב והוא היה החבר הראשון שלי, יצור שאוהב אותי ללא תנאי, בלי רצון לשנות אותי - הוא ממש הציל אותי. בעזרתו התחלתי להיות בטוחה בעצמי ושידרתי יותר ביטחון. ברגע שמשהו בתוכי השתנה לטובה, התקבלתי גם בקבוצת ההתייחסות שלי. נכנסתי לכיתה י"א בבית הספר בקיבוץ עין־חרוד וסיימתי תיכון בהצטיינות יתרה".
הפכת למלכת הכיתה?
"ממש לא. עדיין לא הייתי מהמקובלות, אבל כבר הייתה לי חברה אחת שהקשר איתה התחיל בבית הספר והמשיך אחרי שעות הלימודים. הכלב והחברה עשו טרנספורמציה בחיי".
הטירונות הייתה הפעם הראשונה שבה נהנתה משהות עם חבורת בנות. "מילדה מופנמת ונחבאת אל הכלים מצאתי את עצמי מוקפת בנות. היה לנו טוב יחד. פרחתי. התמסרתי לתחושה שבנות אוהבות אותי כמו שאני, אבל הרגשתי כמו מתחזה. חששתי שעוד מעט יגלו מי אני באמת ולא ירצו להיות איתי".
ובכל זאת, השירות הצבאי היה בשבילה חוויה מתקנת. בבסיס חיל האוויר שבו שירתה הייתה פופולרית, כהגדרתה, ופגשה את תום ענתבי, היום בעלה.
הפרידה מצה"ל ומהפופולריות הייתה מאתגרת. שוב הסתגרה בבית הוריה, התנתקה מהחברה והחלה לחפש באינטרנט את הסיבה לחוויות הקשות שליוו את חייה. "מצאתי כתבה שתיארה בדיוק את מה שהרגשתי וגם ניתן לזה שם: חרדה חברתית. בינגו!". היא החליטה ללמוד על הנושא וגם הלכה לטיפול. "עם הפסיכולוגית עיבדתי את חוויות הילדות. חל בי שינוי".
לחבק את עצמנו
היא למדה תרפיית ACT (Acceptance & Commitment Therapy) כדי לעזור לעצמה: "השיטה מבוססת על ההכרה שלנו בעצמנו, על כל הרבדים שלנו, ומלמדת אותנו להיות מחויבים לעצמנו ולנסיבות חיינו ולהבנה שכל החוויות שחווינו - החיוביות, השליליות והמאתגרות - הופכות אותנו למי שאנחנו. ברגע שנבחר לתת להן ביטוי מלא ונדע לחמול על עצמנו, נגיע להשלמה, לשקט פנימי ולאיזון של הנפש", היא אומרת. "השיטה מלמדת אותנו לחבק את עצמנו באמצעות כלים מעשיים ליישום יומיומי, כדי לחיות חיים שלווים ורגועים יותר".
כשנוכחה לדעת שהתרגול היומיומי של השיטה מביא לשינוי, החליטה להנחיל את תובנותיה ואת הכלים שרכשה לבני נוער שעוברים חרם ולכאלה שסובלים מחרדה חברתית, וגם לצוותים חינוכיים ולהורים, כדי שיהיו מודעים ורגישים דיים לילדיהם וידעו מה לעשות אם הם עוברים חרם. "היום גם אני וגם אמי יודעות שלא די לומר לילדה שלך: 'את יותר טובה מהבנות שלועגות לך. הבעיה היא הן ולא את', כפי שנאמר לי. חרם זה דבר נורא שמשפיע על כל החיים. הורים אמורים להגן על ילדיהם לא בהענקת חסות יתר, אלא ברגישות למה שהם חווים ובהענקת טיפול מקצועי מוקדם ככל האפשר לילד הסובל".
בנוסף, היא מרצה על סיפורה. "תופעת החרם לא מסתיימת בבית הספר. היא נמצאת גם בצבא ובעבודה. חשוב לי להשתתף במיגורה", היא אומרת.
התעמתת בשלב כלשהו עם מלכת הכיתה, שיזמה את החרם עלייך?
"בשנים האחרונות התחזקתי, התחשלתי מהחוויות ומהדברים שלמדתי במשך השנים, ואני במקום אחר - עם חברות שאוהבות אותי, בעל שתומך ועם הרבה חמלה עצמית וביטחון בכוחותיי. לא יזמתי עימות עם מלכת הכיתה או עם התלמידות שניהלו איתה את החרם. זה גם לא יתרחש בקרוב מיוזמתי. אני מחכה לפגישת מחזור. אני עדיין חוששת שלא ירצו לדבר איתי או לפגוש אותי. אני לא רוצה לפתוח עכשיו פצעים שהתאחו בעמל רב".
