כמעט 20 שנה חלפו מאז המשבר שעבר על ענת קלו־לברון בעקבות מחלת הסרטן של בתה האמצעית, שהייתה אז בת שנתיים וחצי. הפעוטה חלתה בסרטן מסוג רבדומיוסרקומה (גידול ממאיר של רקמות רכות בילדות) ועברה טיפולים במשך שנה וחצי. אבל החרדות הקשות תקפו את האם דווקא לאחר שהבת החלימה, דווקא לאחר ש"יצאה מהגיהינום", לדבריה. הקושי הזה הוביל אותה לשינוי ענק בחייה, שאת עקרונותיו היא מנסה להעביר כיום לאנשים שהתמודדו עם משבר גדול. "לא משנה מה סוג המשבר. זה יכול להיות מחלה קשה של ילד או בן משפחה, זה יכול להיות גירושים, תאונת דרכים, פיטורים, כל אחד והמשבר הסובייקטיבי שלו", היא אומרת בריאיון לרגל צאת ספרה הרביעי "יאללה" (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן), שבו היא מנסה להעניק כלים מעשיים לביצוע שינוי בחיים. "זה הספר הכי חשוף שלי, כי אני נמצאת בשלב בחיים שבו אני מוכנה להודות בטעויות ולקבל את עצמי כמו שאני", היא מודה. "אני לא רוצה שאנשים יקבלו תובנות מהספר, אלא שייקחו מהסיפורים האישיים שלי את הדרייב להתנסות בכלים מעשיים ופשוטים".
הכלים שעבדו בשבילך?
"הכלים שהלכתי ואספתי במשך השנים, בהתחלה אחרי שהבנתי שאני בהתקף חרדה מטורף ולא הייתי מוכנה שהילדים שלי ימשיכו לחוות אמא חרדתית כזו, ובהמשך בתהליך התפתחות מתמיד, כשהכיוון הוא למצוא את מה שהכי ישים ואפקטיבי".
את עדיין אמא חרדתית?
"צריך לשאול את הילדים שלי, כמובן, אבל לדעתי ממש לא. הם עדיין זוכרים את השלב שהייתי פעם 'משוגעת', אבל זה חלק מהעניין של השינוי. חזרתי בעצם לבסיס שלי, כי לפני המחלה של בתי לא הייתי בכלל חרדתית, ובכל זאת, חזרתי אל הבסיס שלי אחרת, ואת זה חשוב לי להעביר הלאה.
"היום הבכור שלי בן 26, האמצעית, שהחלימה, בת 22, והצעירה בת 17. באותם ימים שיתפנו אותם במה שיכולנו, כולל מפגש עם עובדת סוציאלית בכיתה של הבן שלי (שהיה אז בכיתה ב׳). היום הם יודעים את כל מה שקרה ואת כל מה שעברנו ומודעים לכך שהשינוי שעברתי התחיל באותה תקופה נוראה".
לא הצלחתי לקום מהמיטה
קלו־לברון (55), מדריכה להתפתחות אישית, היא בוגרת תואר ראשון בחינוך וכלכלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שמילאה תפקידי שיווק בכירים בחברות IBM ומיקרוסופט ישראל. בהמשך עזבה את תחום ההייטק ופתחה עסק לבגדי ילדים. ואז בתה חלתה. "כשהיא סיימה את הטיפולים הייתי בטוחה שאני הולכת לחגוג את החיים, לעוף על עצמי. במקום זה גיליתי שאני בדיכאון", היא מספרת. "היו ימים שבעלי הגיע הביתה ומצא אישה שגועה בבכי במשך שעות. לא הבנתי מה קורה. איך יכול להיות שאני, אמא שהצליחה להוריד לילדה את הירח, לא מצליחה לקום בבוקר מהמיטה? רק בהמשך הבנתי, בעקבות ספרות מקצועית שקראתי, שמדובר בתופעה נפוצה. בזמן משבר, הגוף והנפש מגויסים לגמרי ורק אחר כך מתחיל תהליך העיבוד. וכמו במודל האבל של הפסיכיאטרית אליזבט קובלר־רוס, אחרי שלבי ההכחשה, הכעס והמיקוח מגיע שלב הדיכאון, ורק לאחריו אפשר להגיע לשלב ההשלמה והקבלה".
כלומר, חייבים תהליך עיבוד שלם לפני שממשיכים הלאה?
"זה כמו שנמצאים באמצע מבול ואי־אפשר לעצור את הריצה עד שתופסים מחסה. רק אחרי שהגענו למחסה אפשר לבדוק איך הגענו אליו, האם איבדנו משהו בדרך, מה קרה לנו בעצם. הבעיה היא שבמשברים גדולים בחיים לא מכינים אותנו למה שקורה אחר כך. תבואו ותגידו שכשהמשבר נגמר עלול להתחיל משבר חדש. זאת האמת, ולא משנה באיזה תחום, כי רק אחרי שזה נגמר, מתחילים להילחם על החיים הנפשיים. רק אז מגיע הצונאמי. כשנתקלים במציאות, מרגישים הרבה פעמים שנשארנו מאחור כשכולם התקדמו, אף אחד לא באמת זוכר אותך, ותחושת הבדידות ו'המשהו לא בסדר אצלי' רק הולכת ומחמירה את הדיכאון".
"הבעיה היא שבמשברים גדולים בחיים לא מכינים אותנו למה שקורה אחר כך. תבואו ותגידו שכשהמשבר נגמר עלול להתחיל משבר חדש. זאת האמת, ולא משנה באיזה תחום"
אז לפני הכל צריך להבין שאנחנו לא היחידים שזה קורה להם.
"נכון, ולכן היה לי חשוב, יחד עם עמותת 'גדולים מהחיים', לפתוח סדנאות לאמהות שהילדים שלהן מחלימים, להגיד להן שגם אצלי פעם הכל התפרק, לתת להן את התחושה שהן לא משוגעות, שהן לא היחידות שמרגישות ככה ושלא כולם מצליחים לתפקד ולחזור לחיים במהירות".
האם יש כאן גם עניין מגדרי? נשים לוקחות את זה רגשי יותר?
"אני חושבת שזה אינדיבידואלי. במקרה שלנו, למשל, בעלי חווה את הקושי יותר בתחילת המחלה ועיבד את זה בדרך שלו. הוא הרבה יותר מפותח ממני רגשית ונפשית, וכשאני עוד לא יכולתי להזיל דמעה הוא יכול היה להבין איפה אנחנו נמצאים. ודווקא אני, שלכאורה יש לה עור של פיל, חוויתי את זה בדרך הקשה ביותר והייתי צריכה לעבור תהליך עיבוד עמוק מאוד אחרי שהכל נגמר".
תהליך הגילוי מורכב
תהליך העיבוד שלה, שנשזר לאורך הספר, כלל הצבת מטרות מחודדת. זה מה שהוביל ללימודי אימון בארץ והשתלמויות אצל מאמנים בולטים בעולם כמו טוני רובינס וביירון קייטי. בנוסף, התמקדה בכתיבה - יכולת שהפתיעה אותה לגמרי, בגלל הדיסלקטיות שממנה היא סובלת - וכן התמקדה בדברים החשובים לה בחייה האישיים. "אחד הדברים הראשונים שאני שואלת אנשים בסדנאות שלי הוא מה הם באמת רוצים. תהליך הגילוי הוא לא עניין פשוט".
מה את רצית?
"הדבר הראשון שאני רציתי בזמן המשבר זה למצוא מזור לנפש שלי, ידעתי שאני רוצה להיות בן אדם רגוע, גם אם עוד לא ידעתי איך לעשות את זה. ידעתי לצד זה עוד כמה דברים: אני רוצה לכתוב ספר, אני רוצה להפוך לאמא במשרה מלאה ולהיות בבית, אני רוצה לפרוץ דרך ביחסים עם אמא שלי, ואני רוצה להיות מומחית במשהו".
ידעת שאת רוצה להתמחות בתהליכי צמיחה אישית?
"התגלגלתי לזה לכאורה במקרה, כשהתחלתי לערוך מגזין אינטרנטי לאימון והייתי צריכה לראיין כל מיני מורים מהארץ ומהעולם. הייתי אישה חבוטה, באמת פחדתי מהצל של עצמי, מהצל של המחלה, מהכל, והתשוקה שלי למה שהאנשים האלה דיברו הייתה כמעט אינסופית. רק רציתי לחזור להיות הנהגת של התודעה שלי, הרגשות שלי, החיים שלי. בכל פעם ששמעתי מישהו מדבר, אמרתי, 'ככה אני רוצה'. אחרי שנה הבנתי שלדעת ולהבין זה נחמד, אבל כל עוד לא אתנסה בכלים, לא יקרה כלום. הכלי הראשון שיישמתי בדבקות הוא 'דפי הבוקר' של הסופרת ג'וליה קמרון (גורו כתיבה של תסריטאי הוליווד. נש"ר). הכלי השני הוא צעידה יומית והשלישי הוא אימון בהודיה. מה שעזר לי בעצם הכי הרבה היה להיות כל הזמן במגרש, לכתוב, ללמד ולתרגל את הכלים בעצמי כל יום".
את מדברת בספר הרבה על יכולת הבחירה של אנשים. תסבירי.
"המון פעמים אנשים יוצאים ממשבר בתחושה קורבנית. אחד הדברים שנותנים לנו כוח הוא חידוד יכולת הבחירה שלנו, ההבנה שאנחנו לא חסרי אונים ושיש לנו אפשרות לבחור אחרת. גם ברגעים הכי נמוכים אנחנו כל הזמן בוחרים. למעשה, יש לנו בחירה גם לשאול את עצמנו שאלות אחרות ממה ששאלנו עד היום, שאלות שיגרמו לנו לחפש ולמצוא את הטוב שבנו. אני לוקחת את זה גם לחיי היומיום שלנו. למשל, עמדתי השבוע בשתיים בלילה וסידרתי את הבית אחרי חגיגת יום הולדת, כי ידעתי שיש לי מפגש זום חשוב בבוקר. עשיתי את זה בלי להרגיש קורבן, כי הייתי מחוברת לרצון האמיתי שלי".
"לפעמים כשאנשים אומרים לי שיש להם תובנות מספר שלי זה עושה לי מצב רוח רע. הבנה לא מובילה למעשה. את יודעת כמה שנים אני מבינה שסוכר זה לא טוב? אז מה?"
אז בחרנו מטרות, התחברנו לרצון, אבל מה קורה אם עדיין מרגישים תקועים ולא מצליחים להגשים את מה שרצינו?
"לפעמים צריך לתת עוד זמן. התהליכים ארוכים, וחשוב להדגיש לעצמנו שאנחנו כל הזמן בדרך, כל פעם עושים עוד צעד. דבר חשוב נוסף הוא לקבל את המצבים האלה ולא להתנגד להם. לכעוס על מטרה שלא הגשמתי ממש לא יעזור לי. רוב הרעש בחיים שלנו הוא מחוסר קבלה שלנו את עצמנו. אם אני מרגישה שעשיתי דרך ואני עדיין דואגת שלא אגיע למטרה, אני מקבלת את הדאגה הזאת. יש פחד שאם נקבל את עצמנו ניתקע במקום אפילו יותר, אבל זה בדיוק הפוך. בכל פעם שמקבלים עוד חלק בתוכנו, אנחנו מתקדמים עוד קצת".
בספר החדש היא מנסה להמחיש את יעילות הכלים בעזרת סיפורים אישיים, לעתים חושפניים ואינטימיים, כדי לחבר את הקוראים ולגרום להם ליישם. "אני רוצה שאנשים יתנסו, שלא רק יקראו וישימו על המדף, ולכן היה לי חשוב להנגיש את זה ככל האפשר. גם בספרים הקודמים שלי הצגתי כלים, אבל ככל שאני עושה עבודה על עצמי, יש בי אומץ לחשוף חלקים פנימיים יותר".
תני דוגמה.
"למשל, הרגשתי אשמה על כך שבעלי רצה לגעת בי ואני לא, ועשיתי שינוי תודעתי בעזרת שיטת השאלות של ביירון קייטי. אני גם מדברת על הדרך שבה אני מתייחסת לאמא שלי בתהליך הדמנציה שלה ועל הטעויות שלי בהתייחסות לילדים. אני רוצה לייצר לקוראים חוויה, שיכתבו ויתנסו בדברים כאן ועכשיו. למען האמת, לפעמים כשאנשים אומרים לי שיש להם תובנות מספר שלי זה עושה לי מצב רוח רע. הבנה לא מובילה למעשה. את יודעת כמה שנים אני מבינה שסוכר זה לא טוב? אז מה?".
בספר תמצאו 55 כלים מעשיים. הנה חמישה מהם:
יאללה שפע: כלי לשינוי המיינדסט בתקופות משבר אך גם בשגרה: כתבו 3 דברים כיפיים שמחכים לכן החודש, 3 דברים כיפיים שמחכים לכן השבוע ו־3 דברים כיפיים שמחכים לכן היום. למיטיבות לכת: 3 דברים כיפיים שמחכים לכן בשעה הקרובה ו־3 דברים כיפיים שמחכים לכן בדקה הקרובה.
יאללה בורכנו: במקום תודעה קורבנית נשאל את עצמנו שאלות הפוכות: למה המצב שלנו הכי טוב משל כולם? מה יש לנו שלאף אחד אחר אין? אילו נכסים פיזיים ורוחניים יש לנו? אילו מתנות קיבלנו? אילו כישרונות פיתחנו?
יאללה עין טובה: כלי יעיל לימים שבהם אנו מרגישות כאילו לא עשינו כלום - כתבו עכשיו 5 דברים שכבר עשיתן. תופתעו לגלות שיש גם יותר.
יאללה מותר: תנו לעצמכן לגיטימציה לרגשות כואבים, האמינו לעצמכן שבצדק אתן עצובות, מבוהלות, מתפרקות. הקבלה הזו תאפשר לרגשות האלה להתפוגג מהר יותר.
יאללה הוויה: בחרו כל יום אירוע אחד, מפגש אחד שחשוב לכן, ורגע לפני שהוא מתחיל, שאלו את עצמכן מי אתן רוצות להיות בשעה הזו, מי אתן אוהבות להיות ומי חשוב לכן להיות – לא בשביל מישהו אחר, רק בשביל עצמכן כי ככה נעים לכן.
