סיפורה של שרית אורון בן שטרית (54), לשעבר מפיקת אירועים, כיום מרצה, אלמנה, אמא לרוני (24), דניאל (21) ומיקה ז"ל, גרה ברמת־השרון:
"כשהייתי בת 25 אמא שלי הציעה לי לקנות בגדים בחנות המפעל ששייכת לחברה שלה. בזמן שמדדתי, אמא שלי אמרה שהיא חייבת ללכת ושאלה את אחיה של בעלת המקום, אשר, אם יסכים להזמין לי מונית. הוא הציע להקפיץ אותי ובדרך ביקש את מספר הטלפון שלי. בדיעבד הבנתי שהאמהות שלנו תכננו את זה מראש. התחלנו לצאת, אחרי שנה התחתנו ונולדו לנו שתי בנות, רוני ודניאל. גרנו ברמת־השרון, שם גדלתי. במשך תקופה מסוימת עבדתי כמפיקה בגני אירועים, וכשנולדה הבת השלישית, מיקה, התפטרתי כדי ליהנות ממנה. אחרי שלוש שנים בבית התחלתי לעבוד בעסק האופנה של אשר ואחיו.
אשר אהב ספורט ימי והרגיש בטוח בים. כשהתחיל טרנד הסאפּ, הוא היה בין הראשונים שעסקו בזה וגלש קבוע בחוף רידינג. בשבת, 21 ביוני 2014, הלכנו לשם עם חברים מהשכונה. מיקה, שהייתה אז בת שבע, ביקשה: 'אבא, תעשה לי סיבוב על הסאפ'. היה לה קסם מיוחד, והוא לא אמר לה לא. הספקתי לצעוק לו: 'היא לא נמרחה טוב נגד שמש, תחזרו מהר'.
אחרי רבע שעה אמרתי לחברה שלי: 'למה הם לא חוזרים?', והיא ענתה: 'שחררי, תני לו ליהנות עם הבת שלו בים'. עברו עוד כמה דקות והייתה לי תחושה לא טובה. חיפשנו אותם. נכנסתי למים ושחיתי למקום שאחר כך התברר לי ככניסה לבריכת הקירור של חברת החשמל. היא לא הייתה מגודרת. הרגשתי סחף שלא הבנתי מה מקורו ושחיתי חזרה.
"רוני התקשרה אליי בצרחות איומות. התברר ששוטר ימי ביקש ממנה תיאור של אבא שלה. חיכינו שעתיים על החוף, כשאנחנו לא יודעות מה קורה. בינתיים האסון דלף לאתרי החדשות"
המשכתי לחפש אותם ולשכנע את עצמי: מה כבר יכול לקרות בחוף כל כך שקט עם שובר גלים? עליתי לגשר עם חברתי, ופתאום היא ראתה את הסאפ של אשר, צמוד למשאבות של חברת החשמל. היא הבינה מה קרה וצלצלה למשטרה. ואז רוני התקשרה אליי בצרחות איומות. התברר ששוטר ימי ביקש ממנה תיאור של אבא שלה. חיכינו שעתיים על החוף, כשאנחנו לא יודעות מה קורה. בינתיים האסון דלף לאתרי החדשות, וקרובי משפחה וחברים - שידעו שאנחנו תמיד שם - התחילו להגיע לחוף. קיווינו לנס.
סביב שתיים בצהריים שוטרים ביקשו מאיתנו לבוא למשטרה. אני זוכרת את עצמי הולכת שלובת זרועות עם הבנות לעבר הניידת, נוטפת זיעה. הדרך לא נגמרה, הרגשתי כאילו מובילים אותי לגרדום. רק בחניון של תחנת המשטרה הבנתי שזהו, זה הסוף, כי אם הם היו פצועים, היו לוקחים אותנו לבית חולים. קצין בכיר הודיע לנו שאשר ומיקה נסחפו למשאבות של בריכת הקירור של חברת החשמל, בריכה תמימה, חמימה ומזמינה, שברגע אחד הפכה למלכודת מוות.
למחרת הייתה הלוויה כפולה. לקחתי איתי מהבית את החיתולי של מיקה וקברנו אותו. רציתי שהוא יישאר איתה לתמיד.
"ללוויה לקחתי את החיתולי של מיקה וקברנו גם אותו. רציתי שהוא יישאר איתה לתמיד"
רוני הייתה אמורה לחגוג את נשף סיום התיכון יום אחרי סיום השבעה, והייתי צריכה להחליט אם אני נותנת לה ללכת למסיבה של החיים שלה או שהיא נשארת בשְכוֹל. הבנתי שאני חייבת להיעזר בכל מה שאוכל כדי לספק לבנות ביטחון, ובאמצע השבעה אמא שלי לקחה אותה למדידת שמלה לנשף. לדניאל הרשיתי ללכת לחזרה בחוג להתעמלות קרקע. כך הרגשתי שיש לי שליטה ובחירה, להבדיל מהאסון, שלא בחרתי שיקרה.
אחרי ה־30 אנשים האיצו בי לחזור לעבוד. חזרתי לעסק המשפחתי של אשר ואחיו וראיתי שאני לא מסוגלת, כי כל דבר הזכיר אותו ואת מיקה ושחרר את הדמעות. אחרי חודש עזבתי.
ספטמבר הגיע, ובבית, שהיה מדי בוקר לול תרנגולות, שררה דממה. ישבתי על הספה ובכיתי. כשאחותי שמעה אותי בוכה בטלפון, היא רשמה את שתינו לקבוצת ריצה. התחלתי לרוץ שלוש פעמים בשבוע, בהתחלה עם ראש באדמה. לאט־לאט התחילו להשתחרר האנדורפינים ויכולתי לראות טיפה את האור. קבוצת הריצה הפכה לעוגן שלי, ואחרי חצי שנה השתתפתי במרוץ של 10 ק"מ.
בהמשך התחלתי לעבוד כיועצת לימודים. רק כעבור שנים העזתי לחזור למקום האסון עם קבוצת הריצה שלי. עמדתי על הגשר, הדמעות זלגו, והחברים עטפו אותי.
"כשאחותי שמעה אותי בוכה בטלפון, היא רשמה את שתינו לקבוצת ריצה. התחלתי לרוץ שלוש פעמים בשבוע, בהתחלה עם ראש באדמה. לאט־לאט התחילו להשתחרר האנדורפינים ויכולתי לראות טיפה את האור"
אחרי שבע שנים אני יודעת שמאסון כזה אי־אפשר באמת להתאושש, אבל אפשר לצמוח. למדתי להתיידד עם העצב והבנתי שעצב ושמחה הולכים בקווים מקבילים בחיינו. למדתי גם להכיר תודה על מה שיש לי. היום אני לא רואה ברוני ודניאל חצי מהעולם שהיה לי אלא כל העולם. כשאני בוכה על מיקה, אני מזכירה לעצמי שאבא שלה איתה, שומר עליה.
לפני שלוש שנים התחלתי להתנדב ב'מעגל נשים רמת־השרון' והייתי אחראית על פרויקטים למען נשים נזקקות. לפני שנתיים הזמינו אותי להרצות על הסיפור שלי מול 350 נשים. כשסיימתי, אמרו לי שאני חייבת לעבות את ההרצאה ולהעביר אותה לציבור הרחב. קראתי להרצאה (ולעמוד הפייסבוק שלי) 'הרוב טוב והרוב קובע', כי הכל תלוי בדגש שאנחנו שמים, על החסר או על היש".
שורה תחתונה: "לא תמיד אנחנו בוחרים את המציאות, אבל אנחנו כן יכולים לבחור איך להתמודד איתה".
