כשהייתי בשנות ה־20 לחיי, אמא לילדים קטנים ועמוסה בעבודה, הייתי גונבת לי פעם ביובל יום לעצמי. רק אני ואני. יותר מכול אהבתי לראות סרטים בהצגה יומית בקולנוע פריז - קולנוע ישן בפינת הירקון־פרישמן שהציגו בו סרטים נהדרים.
באחד הימים הוצג שם סרט חדש, "ימים ברקיע". לא שמעתי על הבמאי, טרנס מאליק, וגם את השחקנים לא הכרתי. בתפקיד הראשי היה אחד, ריצ'רד גיר, שחקן מתחיל שהיה זה סרטו הראשון או השני.
נכנסתי להצגה ראשונה, עשר בבוקר, התרווחתי לי על כיסא העץ המתקפל, האולם היה ריק. תענוג. כולי מוכנה להתמסר לסיפור שיתרחש עוד מעט על המסך.
אבל גם בפנטזיות הכי פרועות שלי לא חלמתי לראות את הנסיך המסנוור שצמח אל מול עיניי המשתאות. ריצ'רד גיר בן ה־20 ומשהו נטף חן, קסם וסקס של יצור קדמון. ספק אדם, ספק חיה. ברדלס אנושי. הכתפיים הרחבות, השיער השופע שצנח על המצח, עצמות הלחיים הגבוהות, העיניים המוארכות והאפלות.
מה זה הדבר הזה? אמרתי לעצמי, מאוהבת, מהופנטת ונמסה. ימים ברקיע. בחיי. בדרך כלל קסם לא קורה פעמיים. בשנים שלאחר מכן ראיתי אותו בעוד המון סרטים. הוא נשאר חתיך, הוא היה בסדר, אבל אותה התאהבות לא חזרה על עצמה.
25 שנה מאוחר יותר זכרתי לו חסד נעוריי־נעוריו, ולכן נעניתי ברצון כאשר הזמינו אותי כעיתונאית להשתתף בהרצאה שלו על בודהיזם ושלום בבית ציוני אמריקה.
מצאתי מקום באחת השורות הראשונות, והאולם התמלא במהרה עד אפס מקום. לבמה עלה גיר, לבוש בסגנון מרושל־מהודר. חולצת פשתן שהיו בה יותר כפתורים פתוחים חושפי חזה מהמקובל אצל מרצה שבא ללמד פוליטיקה ובודהיזם, ועל פרק ידו היו המון צמידים קלועים בצבעים שונים שגברים ישראלים בדרך כלל לא היו מעיזים לענוד. עדיין הייתה לו אותה רעמת שיער שמתחשק להעביר בה יד. כן, עברו המון שנים, גיר המבוגר נשאר יפה תואר אבל לא עוצר נשימה כמו הריצ'רד ההוא.
ההרצאה, איך לומר, לא הייתה משהו שעוד לא שמענו. האולם הפך קצת מנומנם. מסר בודהיסטי רך ויפה על אהבה ושלום, כזה שנשמע קצת נאיבי לנו הישראלים למודי הטרור והמלחמות. הגיע שלב השאלות מהקהל, והן אכן נשאלו. האירוע כמעט הסתיים כאשר מצאתי את עצמי מרימה את היד, מקבלת את רשות הדיבור, ולפני שהבנתי מה בעצם אני עושה, סיפרתי לאולם כולו ובעיקר לזה שישב על הבמה, על אותו הבוקר בקולנוע פריז. איך התאהבתי, איך הוקסמתי מדמותו המפציעה אל מול עיניי. נשמע רחש בקהל. כמדומני האולם כבר היה פחות מנומנם.
ואז, המרצה הסולידי עד כה, רכן קדימה, סובב את הצמידים שעל פרק ידו והפך לגבר הסקסי מפעם, כשאמר בקול נמוך ואינטימי, "בואי, בואי ניפגש אחרי ההרצאה לקפה". מלמלתי משהו במבוכה. אנשים התחילו לצחוק.
"לא", המשיך והתעקש, מתעלם לחלוטין מהקהל שהיה עכשיו כבר דרוך ומהופנט. הוא היישיר מבט לתוך עיניי, מביט בי במבט האפל ההוא, וחזר ואמר, "בואי. אני רציני, אני מתכוון לזה. בואי נשב באיזשהו מקום".
זה לא קרה. איך שההרצאה נגמרה עפתי משם במהירות ונסעתי הביתה. כשישבנו סביב השולחן לארוחת הערב סיפרתי מה היה.
"אבל למה לא הלכת איתו?", הזדעקה בת ה־14.
"אולי משום שאני מאוהבת באבא שלך?".
"אבא? אבא? אבא היה מבין את זה. ריצ'רד גיר! תגידי, מי מחמיץ דבר כזה?".
אגב, האבא עצמו ישב בשקט, לא הוציא מילה מהפה.
נשארה לי למזכרת כתבה קטנה שפורסמה על ידי קולגה מעיתון "העיר" - שגם הוא כמו קולנוע פריז, כבר לא קיים. נכתב שם שייתכן שאני האישה היחידה שסירבה לריצ'רד גיר. כותרת הכתבה, "אישה יפה", כוונה למישהי אחרת, אבל בכל זאת אהבתי אותה.
דברים שאני כבר יודעת: האם טעיתי? לפעמים הייתי שואלת את עצמי מה כבר היה קורה אם הייתי יושבת איתו לקפה. מי לא מכיר את החרטות של "המבט לאחור"? מוטב בכלל לא לחשוב עליהן, הרי אין מה לעשות איתן.
>> לטור הקודם: קשה זו לא מילה של סבתות. אני מגויסת
