ליד הבית של ההורים של אבנר הציבו גדר ועליה תלו שלט "סכנה, כאן בונים". סכנה. גם באוקטובר הייתה שם סכנה. חבל שלא שמו שלט מראש גם לזה. מאחורי הגדר כבר אין כמעט כלום. הבית של השכנים כבר לא שם. פינו את כל מה שנשאר ממנו. נותר רק שרידים של הממ"ד. אותם קצת יותר קשה לעקור. מתישהו תגיע מכונה עם פטיש יותר רציני ותעיף גם אותו. השכונה שמעבר למדרכה מחוסלת כולה. הורידו כמעט את כל הבתים. כשהייתי שם בדצמבר, פעם בחמש דקות היה בום של תותח. עכשיו יש בומים של דחפורים. וסיורים של תיירים. המון תיירים. גם ישראלים וגם לא ישראלים. יש כאלו שכמוני מכירים אנשים מהקיבוץ ומקבלים אישור להיכנס לתוכו. יש כאלו שעומדים בכניסה ומתחננים להיכנס. יש כאלו שמקיפים אותו מבחוץ ומציצים פנימה. הכביש הארוך מהצומת ועד לשער צהוב מלא חיים.
שוב בבארי: חטופים ששוחררו קוראים לשחרור של אלו שנותרו מאחור
(כתבת: יעל צ'כנובר, צילום: תומר הלוי שונם)
זה הביקור המיליון שלי בבארי, והשני מאז. הפעם נסעתי לבד. אני עומדת על השביל ליד הגלריה, איפה שהייתה גם חנות הבגדים והמתפרה של תמי ז"ל. פעם עשיתי סלפי שם, עם בטן של כמעט לידה. עכשיו יש רק שלד של בניין. הכול נשרף. מתישהו יפנו גם את זה. בינתיים נבטים ירוקים מתחילים לצמוח בין ההריסות. אני מנסה לדמיין – כאן היה המדף של הבגדים של התינוקות, כאן היו השמיכות, כאן המצעים, כאן הייתה הדלת למחסן. פעם תמי לקחה אותי אליו, אמרה לי, בואי, יש הרבה סחורה שעדיין לא שמנו בחנות, קחי לילדים שלך כמה זוגות מכנסיים. אני מתכופפת בין ההריסות ומנסה לחפש שם משהו, לא משנה מה, אולי אצליח למצוא משהו ששרד. אני מוצאת רק קוצץ חוטים אחד, מנערת ממנו את האפר, מצלמת ומכניסה לכיס.
המסיבה הייתה חמש דקות נסיעה משם. "קחי ימינה בכביש וסעי, את כבר תראי, אי אפשר לפספס את זה." שיירה של אוטובוסים, מכוניות פרטיות, חיילים. דוכני אוכל. משאיות. קבוצות של תיירים, דתיים, חילוניים, צלמים, אנשים בחבורות, אנשים לבד. ילדים לא. אפילו לא אחד. אני יוצאת מהאוטו והולכת בשביל לכיוון החורשה. עוברת בין פינות לזכר הנרצחים. שמו ספסלים, כתבו פתקים. בצד אחד נשמעת תפילה. בצד שני שירת התקווה. מכיוון אחר, מדריכה מוציאה תמונות מתיקייה ואומרת לקבוצת נשים שלובשות את אותה חולצת "יזכור": תראו, תראו כמה נשק מצאו פה, בדיוק בנקודה הזאת, תראו כמה רימונים, תראו כמה רובים. אחת מהן אומרת, אוי ואבוי, אוי ואבוי. כמה דקות אחר כך היא אומרת למישהי אחרת, מאמי, תצלמי אותי תמונה יפה, והולכת לחייך על מרבד כלניות.
בדרך חזרה לכיוון שדרות לא רואים את המוות על הכביש. רק שומעים אותו. מפגש הצמיגים עם האספלט עושה רעשים מוזרים, סימן שעברו כאן טנקים. מתישהו אני לא יכולה יותר ועוצרת בצד, ליד מיגונית. אני נכנסת פנימה, מדליקה את הפנס של הטלפון. הקירות מחוררים. החלל כל כך קטן. איך לעזאזל נכנסו לכאן כל כך הרבה אנשים? אני יוצאת משם חנוקה. על העץ הסמוך בלון צהוב קשור בחוט, תקוע בין הענפים. אני מנסה לשחרר אותו ולא מצליחה. ואז אני נזכרת ומושיטה יד לכיס. הקוצץ הזה חשב שלא יקצוץ יותר. אז חשב. הבלון משתחרר ועף למעלה. אני מסתכלת עליו עד שנעלם. אני כבר לא יודעת מה עוטף את מה. אנחנו את עזה, או עזה אותנו.
