אנה סטפן (44) מתל־אביב, במאית ושחקנית, רווקה, בתם הבכורה מבין חמש של זוג עיתונאים. היא נולדה בסיביר, שאליה גורש אביה בגלל התנגדותו למשטר. כשהייתה בת שנה, עברה המשפחה לאוקראינה.
מורה אנטישמית: "כשהייתי בכיתה א', המורה שאלה אותי: 'מה הלאום שלך?'. יכולתי לעשות לעצמי חיים קלים ולהגיד שאני רוסייה, אבל עניתי שאני יהודייה. היא אמרה: 'תראו, ילדים, זאת ז'ידובקה, יהודונית! שאף אחד לא ידבר איתה'. מאז הבריונים נתנו לי אגרופים בבטן בהפסקות ובדרך הביתה".
נעורים: "כשהייתי בת 12, ברית־המועצות התפרקה, אבא שלי חזר הביתה ועברנו למינסק, בלרוס, שם נולדו הוריי. בזכות העובדה שהסוכנות היהודית ועליית הנוער הגיעו לשם, יכולתי ללמוד לראשונה בחיי בבית ספר יהודי ולפגוש יהודים. זו הייתה הרגשה מדהימה. למדנו תנ"ך ואפילו על פוליטיקה ישראלית. מצחיק, כשעליתי ארצה לא ידעתי עברית, אבל יכולתי להסביר מה זה מרצ, הליכוד ותנועת העבודה".
עלייה: "בגיל 15 החלטתי לעלות לישראל עם תוכנית נעל"ה. לא פחדתי, התייחסתי לזה כאל הרפתקה. ההורים תמכו בי, כי הם ידעו שבארץ יהיה לי טוב יותר. לקחו אותנו לקיבוץ משמר־העמק וקיבלתי משפחה מאמצת בקיבוץ הסמוך: דבורה בן דוד מקיבוץ הזורע היא אמא שלי לכל דבר".
"אחרי שבע שנים בישראל, ההורים שלי חזרו לבלרוס. אחות אחת נשארה באשדוד, אחת גרה בוורשה, אחת בברלין ואחת במינסק. מקרה קלאסי של 'היהודי הנודד'"
סטיגמות: "אם הייתי יודעת כמה יהיה קשה, לא הייתי עולה לבד. היו אז סטיגמות על עולות מברית־המועצות, ויום אחד תלמיד י"ב צעק לעברי 'זונה' בחדר האוכל. היה לי ביד מגש עם צלחת מרק שלא סיימתי. הסתובבתי אליו ושפכתי את המרק על הראש שלו. הוא היה בשוק. זה שינה את היחס כלפיי. למדתי שבישראל צריך להיות פייטרים".
עברית: "אחרי שנה במשמר־העמק עברתי עם שתי חברות לפנימיית דוד רזיאל בהרצליה. כשסיימתי את התיכון הוריי ואחיותיי עלו ארצה והתמקמו באשדוד. השווצתי מולם שהעברית שלי כבר ממש טובה. יום אחד הלכתי עם אחותי לקיוסק וביקשתי 'מיץ אבנים'. המוכר שאל: 'מה?'. עניתי: 'תביא לי בבקשה מיץ אבנים!', והוא שוב לא הבין. התעצבנתי, ואז הוא התחיל לצחוק ושאל: 'אולי מיץ ענבים?'".
פערי תרבות: "כשהייתי בת 20, דיברתי עם בחור בעבודה, הוא נגע לי ביד ואמר: 'אחותי, מה יש לך?'. בברית־המועצות אנשים לא נגעו סתם אחד בשני. קפצתי בצורה הכי לא פרופורציונלית ואמרתי: 'סליחה, אני לא אחותך! אין לי אחים, יש לי רק אחיות! למה אתה נוגע בי?'. לקח כמה דקות עד שהבנתי שזו צורת דיבור".
תיאטרון: "אחרי שלמדתי משחק בבית צבי הייתי כתבת חדשות בערוץ הרוסי NTV. בהמשך למדתי משחק ובימוי בלונדון, וכשחזרתי שיחקתי בכמה סדרות, הייתי כתבת תרבות בערוץ 9, ביימתי סרט דוקו ואני גם מורה לתיאטרון ולשחמט. עכשיו אני משחקת במופע פרפורמנס שנקרא 3 + +. זה מופע בהשראת 'שלוש אחיות' של צ'כוב, שעוסק בתחושות לנוכח עתיד לא ברור ואסון מתקרב (בסוף השבוע הקרוב, 17-16 בפברואר, יתקיימו שתי הצגות במרכז תרבות מנדל ביפוֹ. לפרטים גגלו 'תיאטרון נוצר'). גם אחרי 28 שנים בארץ, המבטא הרוסי שלי חזק. אני לא יכולה לקבל תפקיד של צברית".
משפחה מפוצלת: "אחרי שבע שנים פה, ההורים שלי חזרו לבלרוס. אחות אחת נשארה באשדוד, אחת גרה בוורשה, אחת בברלין ואחת במינסק. מקרה קלאסי של 'היהודי הנודד'. כשהתחילה המלחמה ההורים שלי אמרו: 'בואי למינסק', אבל אני לא עוזבת עכשיו. אין לי ארץ אחרת".
איזה הרגל מברית־המועצות כדאי לישראלים לאמץ? "להיות ג'נטלמן זו לא בושה".
לְמה לא תצליחי להתרגל בארץ? "לחוסר המודעוּת למרחב האישי. אל תיצמדו לאנשים בתור".
מה המקום האהוב עלייך בארץ? "העיר העתיקה בירושלים. כשהייתי שם לראשונה, בכיתי".
