בשנת 2004 הפכה אלמה בן זאב (32) לכוכבת נוער בזכות תפקיד ראשי בסדרה "ראש גדול", שאותו גילמה במשך שלוש עונות. ילדים זיהו אותה ברחוב, היא זכתה בפרס אופיר וחשבה שתהיה שחקנית לנצח. אחר כך אנשים קצת שכחו, או כך לפחות היא חשבה. לפני שנתיים וחצי, כשהגיעה למיון יולדות כדי ללדת את בתה נינה, הבינה שיש כוח גם לשידורים החוזרים הנצחיים.
״אחרי הלידה ניגשתי לדלפק האחיות וביקשתי משכך כאבים״, היא נזכרת בחיוך. ״הן הסתכלו עליי כמה שניות ואמרו, ׳וואי, את השחקנית מ׳ראש גדול׳. זה היה מפתיע. אני לא זיהיתי את עצמי במראה, איך היא מזהה אותי? צחקתי, ׳שומעת? ילדתי עכשיו׳".
רגע הזוי ונחמד.
"היום זה רק השאריות של אנשים שמזהים אותי. הילדים של היום לא מזהים. עברו כמה שנים, ואני כבר לא נראית בת 14, שזה דבר טוב, וכבר אין לי איזה חלום להיות שחקנית בסדרה. ראיתי והכרתי ועכשיו אני רוצה עוד דברים״.
״אחרי הלידה האחיות הסתכלו עליי כמה שניות ואמרו, ׳וואי, את השחקנית מ׳ראש גדול׳. אני לא זיהיתי את עצמי במראה, איך היא מזהה אותי? צחקתי, ׳שומעת? ילדתי עכשיו׳"
הדברים החדשים שמעסיקים אותה הם, בין היתר, הסרט ״תשעה ירחים״ שביימה, שעוסק בסיוטים בהיריון ויוקרן בפסטיבל ״אנימיקס״ (13-9 באוגוסט בסינמטק תל־אביב). בשנתיים האחרונות הפיקה שני סרטים קצרים של בעלה, הבמאי לב ברודינסקי, ובקרוב תפיק את הפיצ׳ר הראשון שלו. בין לבין, היא מתפרנסת מהוראת קולנוע בבתי ספר.
בסגר השני של הקורונה הבינה בן זאב שמשהו בחייה מוכרח להשתנות. היא הביטה על בעלה, ושניהם הסתכלו על נינה (היום בת שנתיים וחצי) וארזו מזוודת טרולי קטנה לסאבלט של חודש בצפון, כי להישאר בדירה קטנה בקומה רביעית בלי מעלית כבר לא היה אופציה. ״ופתאום אחרי שבועיים בגליל הרגשתי שאני נושמת״, היא נזכרת, ״הסתכלתי סביבי והיה שקט וטבע, והבת שלי, שכבר זחלה לאן שרק רצתה, עשתה את זה בחצר. ובערב, אחרי שהיא נרדמה, ישבנו שנינו בגינה והחיים האלה עשו לנו טוב״.
ללמוד להיות חברותית
אם לקצר סיפור ארוך, הם חזרו לעיר הגדולה, הבינו שהם ותל־אביב זה כבר לא, וחזרו צפונה, לכפר־קיש שבגליל התחתון. בתי הקפה של כיכר מסריק ואבן גבירול בתל־אביב, העיר שבה נולדה וגדלה כל חייה, מעולם לא היו רחוקים יותר.
עשית שינוי משמעותי.
״זה כמו להיות שחקן בתעשייה האמריקאית ולא לגור באל־איי. אפשרי אבל פחות נוח. היו הרמות גבה - לאן הלכתם? איפה זה? יש איזו תפיסה שאת רק יורדת לרחוב בתל־אביב וזה יסדר לך את העבודה הבאה, את תמצאי מפיק, מלהק ובמאי שישים כסף על הסרט שלך. לי זה לא עשה טוב, התחושה שאני חייבת למצוא מישהו לעזור ליצירה שלי, ומה בדיוק הוא יעשה המישהו הזה? מרגיע לצאת לכפר־קיש, אין כביש ואין מדרכה ואין רחוב, ויש אנשים שעובדים בעבודות שלא קשורות לאמנות, זה פותח את הראש למציאות אחרת ולחוויה ישראלית מאוד, גם בגלל המגורים בסמיכות לכפרים ערביים ולדו־קיום שאת חיה אותו. גם הטבע מעסיק אותי".
התחלת לגדל תרנגולים?
"יום אחד שמעתי מו חזק, פתחתי את הדלת, וראיתי ליד האוטו עגל לבן חמוד. התקשרתי לשכן שלקח אותו בחזרה. אני משקיפה על רפת מחלון חדר השינה, שזה אומר ריח לא להיט. שלא נדבר על הנדלים והנחשים. בשבועות הלכנו לראות את השכנים קוצרים את החציר, וכשירד גשם השכנים שלי, שעוסקים בחקלאות, שמחו. אף אחד לא חשב, אויש, עכשיו אני צריך לקחת מונית לאלנבי במקום ללכת ברגל. אגב, מה שאהבתי בתל־אביב זה שאתה יכול להיות אנטיפת. כאן למדתי להיות חברותית. ואם חסרות לך באמצע בלילה טיפות אוזניים והילדה בוכה, שכנים ייתנו לך. את לא תיסעי חצי שעה לעפולה.
"יש תפיסה שאת רק יורדת לרחוב בתל־אביב וזה יסדר לך את העבודה הבאה - תמצאי מפיק, מלהק ובמאי שישים כסף על הסרט שלך. לי זה לא עשה טוב, התחושה שאני חייבת למצוא מישהו לעזור ליצירה שלי, ומה בדיוק הוא יעשה, המישהו הזה?"
"לפעמים אני מתגעגעת לוולט, כן? זו גמילה רצינית. מה מזמינים בערב? כלום. אוקיי, נלך למכולת? היא סגורה. מזל שבעלי יודע לבשל. הייתה תקופה שעברנו לגבעתיים לארבע שנים וזו הייתה גלות הרבה יותר מכפר־קיש, כי המרחק המנטלי בין גבעתיים לתל־אביב גדול יותר. זה ממש הפליא אנשים. גבעתיים? מה זה? איך התברגנתם!
"השקט מאפשר לנו להתמקד בעשייה שלנו, אנחנו הרבה יותר מפוקסים מבעבר. הקמנו חברת הפקות, 'סימיה פילמס', ואנחנו מסיימים כל יום לעבוד בארבע אחר הצהריים ויכולים להיות עם הבת שלנו, חיים מחוץ למרוץ הקפיטליסטי. לא היינו עומדים בזה עם הדירה ששכרנו ב־6,500 שקל בתל־אביב. מי היה מאמין? אני הייתי ילדה שגדלה בבתי קפה".
לשמור על המצלמה
בן זאב היא בת למשפחה הכי תל־אביבית שיש, דור שלישי לקולנוענים: נכדתו של הקולנוען דוד פרלוב ז״ל, זוכה פרס ישראל בקולנוע, ובתה של עורכת הסרטים יעל פרלוב, מרצה בחוג לקולנוע של אוניברסיטת תל־אביב, מפיקה ועורכת סרטים זוכת פרסי אופיר (על עריכת ״חתונה מאוחרת״ ועל עריכה והפקה של ״בן גוריון, אפילוג״). אביה, נועם בן זאב, היה מבקר מוזיקה קלאסית ב״הארץ״ והיום מרצה על מוזיקה קלאסית. אחיה הצעיר, הלל, צלם קולנוע. נעמי פרלוב, דודתה (אחותה התאומה של אמה), מנהלת את מרכז סוזן דלל בתל־אביב. אלמה למדה במגמת תיאטרון בעירוני א׳, שירתה בתיאטרון צה״ל ולמדה משחק בניסן נתיב.
איך נראתה הילדות שלך? הסתובבת עם מצלמה?
"אמא פעם כעסה כי מורה בבית הספר אמר לי, ׳טוב, את גרה בבוהמה׳. היא אמרה לו, ׳אנחנו לא בוהמה, אנחנו עובדים קשה בלי הבולשיט׳. כן, גדלתי בחדרי עריכה, והייתה לי בובת עכבר שקראו לה מיקס על שם אולפני המיקס של הסרט. זה היה מבחינתי דבר רגיל.
"התחלתי בגיל 14 עם תפקיד ראשי בסדרת נוער, ודווקא בבית הספר למשחק, שהיה החלום הכי גדול, הבנתי שמשהו לא מדויק ולא ידעתי בדיוק מה. הכרתי שם אנשים מדהימים ובעיקר הכרתי שם את בעלי, ולכן הייתי עושה את זה שוב, אבל אחרי שסיימתי את הלימודים חטפתי זפטה. כבר לא רציתי לעבוד בתעשייה כשחקנית".
היא עבדה כמפיקה בפסטיבלי קולנוע ובמשרד הפקות עם כוכבי נוער דוגמת נועה קירל. ״זה מצחיק", היא אומרת, ״הייתי פעם כוכבת נוער ואז עבדתי עם כוכבים שלא ידעו מי אני. גיליתי שלהיות בצד השני זה מגניב. חילקתי בורקס לסלבס, תיאמתי להם מוניות והתקדמתי לאט עד שהפכתי למפיקה בפועל שאחראית על תקציבים. יום אחד הבנתי - אני יודעת לשחק, אני יודעת להפיק ועכשיו אני רוצה להיות הבמאית״.
בגיל 27 הלכת ללמוד לתואר ראשון בקולנוע בחוג שבו מלמדת אמא שלך ושסבא שלך לימד בו דורות של קולנוענים.
"ממש ברגעים הראשונים של שנה א׳, בשיעור תולדות הקולנוע עם פרופסור נחמן אינגבר, את יושבת באולם ענק ופתאום נכבה האור, ראינו סרט ואמרתי, מה? איפה זה היה עד עכשיו? כשנדלק האור הייתי בטריפ. שם פתאום גיליתי את השורשים שלי, כי עד אז הוא היה סבא שלי והיא הייתה אמא שלי, והקולנוע חיכה לי שאגלה את זה בזמן שלי. למדתי עם חבר׳ה צעירים, הייתי המבוגרת והנשואה. בשנה ב׳ נכנסתי להיריון".
"הייתי פעם כוכבת נוער, ואחר כך עבדתי עם כוכבי נוער שלא ידעו מי אני. חילקתי בורקס לסלבס, תיאמתי להם מוניות וגיליתי שלהיות בצד השני זה מגניב"
פגשת את אמא במסדרונות?
"הייתי סטודנטית שלה בשנה ב׳. היא שואלת תמיד סטודנטים מי אתה, ואז הגיע תורי ואמרתי, 'אני אלמה, נולדתי בתל־אביב ויש לי אחלה הורים', וכולם צחקו. פעם לקחתי קורס על הקולנוע של דוד פרלוב עם המרצה ראובן הקר. אחד הסטודנטים אמר לי, ׳זה לא קצת מצחיק שאת בקורס על סבא שלך?׳ אמרתי, ׳לא, מותר לי גם ללמוד׳".
למדת משהו חדש שלא ידעת על סבא?
"היו הרבה דברים שלא ידעתי, בעיקר לראות אותו כנחלת הכלל ולא כמשהו מהבית".
"פעם לקחתי קורס באוניברסיטה על הקולנוע של דוד פרלוב. אחד הסטודנטים אמר לי, ׳זה לא קצת מצחיק שאת בקורס על סבא שלך?׳"
אלה נעליים גדולות מאוד להיכנס אליהן, את יודעת.
"בשנה א׳ עשיתי תרגילים בקולנוע. בואי נגיד שבין זה ובין דוד פרלוב יש קצת מרחק. לא דברים שייכנסו להיסטוריה של הקולנוע. אמרתי, פאק, איך אני מראה את הכישרון ואת התרגיל הקולנועי שלי, שנראה כמו הצרות שלי ביום רע? אבל זה מה שיצא וזו הייתה הפעם הראשונה שביימתי משהו. דפק לי הלב ובסוף התברר שזה לא היה כזה גרוע. קיבלתי ביקורת כמו סטודנטית וזה היה משחרר".
איזה מין סבא הוא היה?
"אני זוכרת מעט, הייתי בת 13 כשהוא נפטר. הוא היה דמות כריזמטית ורצינית והתייחס אלינו, הנכדים, כמו אל מבוגרים. גם הוא וגם סבתא ביקשו שנקרא להם בשמות שלהם. דוד ומירה, לא סבא וסבתא. היא אמרה לי, ׳מירה זה מספיק, לא צריך סבתא׳. הם היו קצת קשוחים כאלה. מלאי אהבה, אבל בלי פוצי ומוצי ואיזו נכדה מדהימה ומושלמת.
"וכן, נתן זך, ניסים אלוני וכל הסופרים היו חברים שלהם, וגם סטודנטים שלו שהפכו לבמאים אהבו אותו כי הוא היה כריזמטי ולא פרופסור שלמד קולנוע באקדמיה אלא יוצר שבא מהשטח. פעם הלכתי איתו לקפה הקבוע שלו בלונדון מיניסטור. ללכת איתו לבד היה דבר נדיר. סבא וסבתא גרו בשאול המלך בדירה שמופיעה ב'יומן' (סרט תיעודי של פרלוב שנחשב לנקודת ציון בקולנוע הישראלי, אמ"ר). נכנסנו לבית הקפה, התיישבתי, הוא שם את המצלמה והלך. אין לי מושג לאן. נשארתי לבד והמצלמה הייתה מולי. הייתי בטוחה שזה מצלם אותי, והסתדרתי מול המצלמה עם הבגדים. אחרי הרבה זמן הבנתי שזה לא מצלם. כשהוא חזר לקפה הוא אמר לי, 'תודה ששמרת לי על המצלמה'. התחושה שהוא הפקיד בידיי את המצלמה נשארה לי מאוד חזקה. אני לוקחת את זה כמשהו סימבולי, לכבד את המקום שממנו באתי ולצאת לדרך שלי".
"בהיריון התחלתי לסבול מסיוטי לילה חזקים והבנתי שזו תופעה רחבה ולא מדוברת. היה חלום שחזר על עצמו, שאני רואה את עצמי בתוך הבטן של עצמי מנסה להציל את עצמי"
הפרויקט הקולנועי הראשון שלה הוא ״תשעה ירחים״, סרט שערכה אמה ומשלב צילומים ליליים שלה את עצמה במהלך ההיריון עם קטעי אנימציה קצרים, יצירה יפה שנעשתה במסגרת פרויקט תיעודי־חברתי של HOT8 בשיתוף החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל־אביב. זה סרט קצר, בן שמונה דקות, שהתקבל, כאמור, לפסטיבל ״אנימיקס״. ״במהלך ההיריון התחלתי לסבול מסיוטי לילה חזקים", מספרת בן זאב, "והבנתי שזו תופעה רחבה ולא מדוברת, כרגיל בנושאים שקשורים להיריון ולידה. זה סרט אישי, שמשולבת בו אנימציה מרגשת שיצרה לינה חולוקוב, לצד צילומים שצילמתי מהטלפון הסלולרי בלילה. מרגש אותי שהסרט יציג באנימיקס, כי זה הפסטיבל הראשון שעבדתי בו כמפיקה אחרי בית הספר למשחק, פרשתי מפות וחילקתי בורקסים. מרגש לחזור אחרי כמה שנים עם סרט משלי״.
איזה סוג של סיוטים היו לך בהיריון?
"הרבה דברים שקשורים לילד שיצא, או שמשהו לא יהיה בסדר או שלא אצליח ללכת, וסיוטים על דם. היה חלום שחזר על עצמו שעליו מושתת הסרט, שאני כמו בובת בבושקה ורואה את עצמי בתוך הבטן של עצמי מנסה להציל את עצמי, ואז אני הופכת לתינוקת ואמא רצה אליי ואז אמא הופכת לתינוקת וסבתא רצה אליי, מין סיוט אינסופי, שתמיד סבתא ואמא רצות אליי, ורצף הנשים הזה הטריד את מנוחתי. הייתי ממש מתעוררת מזיעה כמו בסרטים ולא נרדמת. משהו העסיק אותי בזה שיש לי בת וזה גרם לי להסתכל על איזה אמהות הן ואיזה חיים היו להן, ואיך אני נכנסת לתפקיד האימהי. גם הן דמויות בסרט, באנימציה".
הסיוטים נפסקו כשילדת?
"הפסקתי לישון ולא היה לי זמן לחלומות" (צוחקת).
מה סבא היה חושב על סרט שמצולם בסלולרי?
"אמא שלי אמרה משהו נכון, שסבא שלי היה יכול לאהוב צילום בטלפון. זה קצת דומה למצלמת 8 מ״מ מבחינת המהירות שבה את מוציאה ומצלמת. הוא היה בעד הקידמה והשינוי הטכנולוגי שמשפיע גם על הקולנוע. לא הבאתי צוות צילום שיהיה איתי בלילה. לא הצלחתי להירדם כי קמתי מסיוטים ואז הוצאתי את הטלפון והתחלתי לצלם. זה הביטוי הכי חשוף ואישי שיש. האמצעי שיש לך הוא זה שמשרת אותך. זה סבא שלי".
בימים אלה היא עובדת על הסרט ״מירה״, על סבתה, שאותו תציג בסוף 2023 במלאת 20 שנה למות סבה. זה סרט הגמר שלה מהחוג לקולנוע, שאותו סיימה לפני חמש שנים. בפסטיבל ״דוקאביב״ האחרון הוא זכה במקום השני בתחרות הפיצ׳ינג (פרויקטים שעדיין בעבודה), וקיבל מענק עריכה. הסרט מתעד את סבתה, ובמידה רבה את דעיכתה והזדקנותה.
סבתה, מירה, נולדה בפולין ובמלחמת העולם השנייה ברחה משם עם משפחתה לברזיל, שם הכירה את דוד.
"סבתא שלי בת 89, וקוגניטיבית כבר לא במצב טוב. החדות שלה הלכה ונחלשה. זה סרט פרידה"
למה סרט על סבתא? אני מניחה שאמרו לך שלסרט על סבא יש פוטנציאל מסחרי יותר.
"סבתא שלי השפיעה על חיי. הסרט מורכב משיחות טלפון איתה שהקלטתי שבשנתיים האחרונות של הקורונה. שיחות הטלפון הן כמו פגישות. הייתי מקליטה ומצלמת בלי לדעת בדיוק למה. היא בת 89 היום, וקוגניטיבית כבר לא במצב טוב. החדות שלה הלכה ונחלשה. זה סרט פרידה, היום אנחנו לא יכולות לדבר בטלפון. הסרט הוא התבוננות לאחור על החיים שלה, שהיו מרתקים מבחינה נשית ופמיניסטית, ואף אחד לא יודע על כך".
מה גילית עליה במהלך העבודה על הסרט?
"בגיל 16 היא עזבה את כל המסגרות שהייתה בהן, מרדה בכל דבר ולמדה הכל לבד - אישה של ספרות, מוזיקה וקולנוע, שידעה תשע שפות. התברר לי שהציעו לה עבודה בראשית הקמת הטלוויזיה החינוכית, והיא בחרה להישאר לצד בעלה. לא היו לה מרמור, כעס או חרטה על כך. היא בטוח הייתה יכולה להיות מנכ״לית או במאית גדולה, אבל היא הייתה המפיקה של הסרטים שלו. העיקר היה הוא. שם היה הפוקוס. בצדק, הוא באמת היה פורץ דרך ביצירה שלו. ובכל זאת, אני מסתכלת ואומרת, אם היא הייתה חיה היום במקומי, האם עדיין הייתה בוחרת בחיים שהיא חיה? התבוננתי על הכל בפרספקטיבה בין־דורית. אגב, סבא שלי הוא גם דמות בסרט והפעם היא במרכז והוא לצידה, ולכן הסרט נקרא ״מירה״ ולא ״מירה פרלוב״.
